הנוסע השמיני
New member
בקשתה של מאגי: סיפור "אחותי והראש"
====================================================================== ...זהו סיפור שפורסם בפורום "ארבעים פלוס לפני מספר חודשים", זכה בהודעה נבחרת, כמדומני
, מקווה שלא טועה...חלקכם קראתם אבל בודאי תהנו שוב הכנסתי מעט ליטוש נוסף... ====================================================================== "אבא, בוא מהר, אני בבילינסון בחדר מיון, נשבר הראש!!!! הייתה תאונה עם הפיאסטה" זוהי הקריאה הטלפונית שהשאירה אחותי לאבי בטלפון נייד שלו. וזוהי הודעה כלשונה, שהעביר לי אבי לטלפון הנייד שלי: "בוא מהר, רוץ למיון, אחותך שם!!! אני מגיע תיכף גם, כך ת´עינינים לטיפולך, מהר!!!". ועכשיו ככה, מעט גאוגרפיה, אני עובד בכ"ס(אז), אבי עובד בחולון, והמיון בפ"ת, "המשולש הקדוש"(לא ה"הוא") דהיינו אני אגיע לפניו לשם. רצתי הביתה העמסתי את הילדים על הרכב, וטסנו למיון, כיון שלא ידעתי מתי בכלל אחזור(אשתי באוניברסיטה, לא יכלה להגיע לילדים, גם לא הייתה זמינה, כרגיל, חהחהחההחהחה) רצתי כמו חץ שלוח מקשת, כמו רכוב על פגסוס צעיר, קרעתי את הכביש עד שעלה עשן, עברתי עברות תנועה. שידרתי הוראות לילדים בנייד,מי אחראי, מי לובש מה ולהיות מוכנים בדלת אייך שאני בא. אחותי הצעירה במיון!!!!! אני מת, הגוף רעד, הנשימה כבדה, הראש מעורפל, אחותי נפגעה!!! לא יכול להיות, הקטנה, הזו שגדלתי במו ידי, שהייתי אחראי על שלומה... מחשבות "רעות" רצו בראשי. החנתי את האוטו ליד המדרכה ברחוב קפלן, מאחורי בית החולים, רצתי עם הילדים כאילו הם קשורים אלי בחבל בלתי ניראה, אני אוחז בבתי הגדולה, היא אוחזת באחיה הקטן וההוא נאחז באויר, כמו לוליינים, דרך המרתפים של חדר המתים(מעברי קיצור), חדרי מכונות, מחסני בגדים, אני מכיר דרכי קצור בבית החולים הזה, מה לעשות, גדלתי באזור. הגעתי למיון שאלתי על_______, נענתי שהיא בחדר רנטגן ואח"כ לרופא אורטופד. ומי מלווה אותה? שאלתי. הלכה לבד, נענתי, אבל אייך? הרי נפגעה בראש!!!! מה אתם "פושעים"? חסרי לב? כעס מילא את ליבי, עמדתי להכות מישהו שם!!!!!! דילגתי לקרני X, הילדים אחרי כמו שובל של חלוק והחגורה שלו, נגררים במהירות, קופצים מדרגות, מתנשפים, מזיעים, לחוצים, נזרקים בסיבובים מחליקים על המעקה. ואז אני רואה אותה, יושבת שלמה ולכאורה בריאה על הספספל מול החדר, יד חבושה אבל הכול ניראה תקין, רגשי התרגעות ממלאים את גופי וראשי. רגיע מתפשטת ברגלי אבל……..הראש? מה עם הראש???? הוא לא חבוש, הוא ניראה בריא, שלם, מלא בשער הבהיר החלק שלה. היא רואה את התדהמה על פנינו, של שלושתינו "מה אתה עושה כאן? אחי"!!!!! אני? מה אני עושה? הרי נפגעת, רצתי כמו משוגע, אבא אמר…….." ואז האבא מגיע, מצבו לא יותר טוב משלי. צועד לקראתנו בכבדות, מתנדנד מחוסר ודאות. אז אולי תסבירי מה הקטע עם הראש? הרי השארת הודעה בנייד של אבא, אנו אומרים יחדיו "ראש?" היא שואלת. הראש…..? אהההההה בטח הראש!!! כמובן שזה הראש!!! בטח שהראש הלך, הייתה לי תאונה, והלך "ראש מנוע"!!!!!!! מה חשבתם שפיאסטה 1978 היא טנק? הצחוק, הצחק המשתחרר של הלחץ שהצתבר, כמו שסתום בטחון הצחוק הזה. הצחוק שרץ בחדר המיון גרם לשליחת אנשי בטחון של המחלקה, להשקיט את המשפחה הצוחקת. איזה רעש עשינו שם. והילדים שלי הרגישו שהם בכלל במגרש משחקים בלונה פארק, באלאגן, ריצות, צחוקים. מה פתאום אסור לצחוק? קופצים על הספסלים, משחקים "תפיסות", צועקים. ואנחנו חוזרים על ההודעה כמו מערכת מקולקלת... "אבא הלך הראש", "אבא הלך הראש", "אבא הלך הראש", חהחהחההחהח בלי הפסקה. כמו תקליט שבור, "הלך הראש" וסיימנו את הצחוק שלנו במשפט המיוחד שלנו במשפחה, מהסרט "הנסיכה הקסומה" My name is Enigo Montoya, You killed my father, prepare to die!!! זהו משפט המחץ שגורם לנו לצחוק המטורף ביותר שיש ואז כל כך כואבת הבטן שפשוט מתקפלים על הכיסאות ובא השקט בחדר המיון!!! הנוסע השמיני, שולח סיפור אמיתי בהחלט שקרה במשפחתו
סוף שבוע טוב לכולם.
====================================================================== ...זהו סיפור שפורסם בפורום "ארבעים פלוס לפני מספר חודשים", זכה בהודעה נבחרת, כמדומני
