ברגע של אומץ רב וייאוש קל...
שלום לכולם. אני בת לאבא חולה בסרטן ריאות מסוג SMALL CELL LUNG CANCER. הוא חלה במחלה באוגוסט ועבר סדרת טיפולים כימותרפיים + הקרנות. לאחר חודשיים מסיום ההקרנות מצאו אצלו גרורות במוח. הוא עבר שוב הקרנות, המצב השתפר למראית עין, ולפני כארבעה ימים מצבו התדרדר מאד והוא סובל מכאבים נוראיים בעמוד השדרה ואינו מסוגל ללכת ללא תמיכה מאסיבית. היום חגגתי את יום הולדתי ה-23 בכאב ובצער שלא יתואר, עם תחושה קשה שזהו יום ההולדת האחרון שלי עם אבא. לא איבדתי תקווה, אבל המציאות מתדפקת לי מול העיניים ומכריחה אותי להסתכל לה ישר בפרצוף. הגענו למצב שבו אבא כמעט סיעודי (או ממש סיעודי, אבל קשה להגיד את זה) ולא ברור אם מדובר בגרורות של הסרטן באגן (זה החשד של האונקולוג) או במשהו אורטופדי. מחר בלילה יש לו MRI של האגן,וביום שני נדע את רוע (או טוב) הגזרה. קשה לנו לעזור לו, אפילו פיסית. אנחנו 4 נפשות בבית- אבא, אשתו, אחי הקטן (בן 14) ואני. אחי הגדול גר בקרבת מקום עם ארוסתו. המחשבה על זה שייתכן ונאלץ להכניס מטפל/ת זר/ה הביתה כואבת מאד וקשה לנו מאד, מה גם שאנחנו יודעים שזה פשוט ישפיל אותו. אבל אין ברירה. אנחנו לא יכולים להשגיח עליו ולעזור לו 24 שעות ביממה. הסיפור שלי בטח נראה חסר פואנטה, אבל זה בסדר. הייתי חייבת להוציא את זה מהלב. חשבתי שאולי פה זה מקום נכון לעשות את זה, בהנחה שגם בני משפחה של חולי סרטן יכולים לדבר פה מבלי לגרום לסבל של חולי סרטן אחרים. חשבתי על זה המון. חשבתי שאם אבא שלי היה נכנס לפה וקורא סיפורים של בני משפחה של, הוא היה מתייאש לחלוטין ומתעצב לדעת שככה בני המשפחה היקרים לו מרגישים. אני מקווה שלא העצבתי או פגעתי באף אחד. אולי יש פורום לתמיכה בבני משפחה של חולי סרטן? תודה על ההקשבה
שלום לכולם. אני בת לאבא חולה בסרטן ריאות מסוג SMALL CELL LUNG CANCER. הוא חלה במחלה באוגוסט ועבר סדרת טיפולים כימותרפיים + הקרנות. לאחר חודשיים מסיום ההקרנות מצאו אצלו גרורות במוח. הוא עבר שוב הקרנות, המצב השתפר למראית עין, ולפני כארבעה ימים מצבו התדרדר מאד והוא סובל מכאבים נוראיים בעמוד השדרה ואינו מסוגל ללכת ללא תמיכה מאסיבית. היום חגגתי את יום הולדתי ה-23 בכאב ובצער שלא יתואר, עם תחושה קשה שזהו יום ההולדת האחרון שלי עם אבא. לא איבדתי תקווה, אבל המציאות מתדפקת לי מול העיניים ומכריחה אותי להסתכל לה ישר בפרצוף. הגענו למצב שבו אבא כמעט סיעודי (או ממש סיעודי, אבל קשה להגיד את זה) ולא ברור אם מדובר בגרורות של הסרטן באגן (זה החשד של האונקולוג) או במשהו אורטופדי. מחר בלילה יש לו MRI של האגן,וביום שני נדע את רוע (או טוב) הגזרה. קשה לנו לעזור לו, אפילו פיסית. אנחנו 4 נפשות בבית- אבא, אשתו, אחי הקטן (בן 14) ואני. אחי הגדול גר בקרבת מקום עם ארוסתו. המחשבה על זה שייתכן ונאלץ להכניס מטפל/ת זר/ה הביתה כואבת מאד וקשה לנו מאד, מה גם שאנחנו יודעים שזה פשוט ישפיל אותו. אבל אין ברירה. אנחנו לא יכולים להשגיח עליו ולעזור לו 24 שעות ביממה. הסיפור שלי בטח נראה חסר פואנטה, אבל זה בסדר. הייתי חייבת להוציא את זה מהלב. חשבתי שאולי פה זה מקום נכון לעשות את זה, בהנחה שגם בני משפחה של חולי סרטן יכולים לדבר פה מבלי לגרום לסבל של חולי סרטן אחרים. חשבתי על זה המון. חשבתי שאם אבא שלי היה נכנס לפה וקורא סיפורים של בני משפחה של, הוא היה מתייאש לחלוטין ומתעצב לדעת שככה בני המשפחה היקרים לו מרגישים. אני מקווה שלא העצבתי או פגעתי באף אחד. אולי יש פורום לתמיכה בבני משפחה של חולי סרטן? תודה על ההקשבה
