"ברוגז" עם הבעל
היי, אנחנו נשואים כ-4 שנים עם תינוקת בת שנה וחצי. לבעלי דפוס התנהגות שכבר די חוזר על עצמו, כשאנחנו רבים הוא מגיע לשלב שבו הוא "שובר את הכלים" ולא מוכן לדבר יותר, זה מגיע למצבים של ברוגז מצידו של מס' ימים ותמיד נסיונות שלי להתחנן ולשדל אותו לדבר. הבעיה הנובעת מכך היא שאני ממש מפחדת לריב או להעיר לו על דברים שמפריעים לי, והוא לא מעיר בכלל וכך צוברים וצוברים כעסים עד שמגיעים למצב של ויכוח ו"ברוגז". (קורה אחת לכמה חודשים) ביום שישי רבנו, שוב הוא עשה "ברוגז" אבל אח"כ הסכים לדבר ואמר שאני לא תומכת בו ולא מאמינה בו ואני הבעיה ביחסים שלנו וכו' וכו'. התנצלתי וביקשתי שנתפייס. הוא אמר שבסדר, היה קצת קריר אבל נסענו למשפחה, לא דיברנו ביננו, רק התנהגנו כלפי חוץ כרגיל. למחרת בשבת שוב "ברוגז" ואין לי מושג למה- לא דיברנו, לא עשיתי שום דבר לפגוע בו. והוא לא מוכן לדבר איתי, אני פונה אליו והוא לא עונה, בכיתי, התחננתי, הגעתי למצב של עצבים וחוסר שליטה והתחלתי לצבוט אותו ולתפוס לו את הידיים כי הוא ברח ממני. זה עצבן אותו עוד יותר והמלים היחידות שהוא אמר זה "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו, תעזבי אותי" ו"לא מגיע לך שאני אדבר איתך". אח"כ הלכתי להוריי על הילדה לארוחת צהריים ובערב ניסיתי שוב לפנות אליו בעדינות, התנצלתי על האלימות מצידי אבל הוא רק ביקש שאני לא אגע בו וושהוא לא רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שיותר לא אפנה אליו. רע לי, אני בוכה לפרקים, מיואשת, גם אם פגעתי בו באיזו שהיא צורה לא מגיע לי היחס הזה, לא בגדתי בו מעולם, אני אמא טובה, לא יודעת מה לעשות כבר, כל פנייה מצידי רק מרגיזה אותו יותר, אבל מצד שני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה כזאת. הוא אדם טוב ובעל טוב, תומך ואוהב אבל הופך את עורו ואת ליבו לאבן במצבים כאלה, ואני לא מבינה איך אפשר להיות קיצני כ"כ. מלמד זאת שיש לי יום הולדת השבוע וזה בכלל מדכא אותי יותר ויותר. אני ממש חוששת גם שהוא יקח לי את הילדה ויטען נגדי לאלימות למרות שזה היה בסך הכל בשביל למשוך את תשומת ליבו וזה ממש לא היה נורא, מה גם שמעולם לא הכיתי אף אחד, זה פשוט היה מיאוש וחוסר אונים מול אדם שלא מתחייס ולא מגיב. ובעיקר חבל לי על הילדה, למרות שהיא לא ממש מבינה את המצב. מנסה כמה שיותר לעטוף אותה באהבה אבל קשה לי כ"כ.
היי, אנחנו נשואים כ-4 שנים עם תינוקת בת שנה וחצי. לבעלי דפוס התנהגות שכבר די חוזר על עצמו, כשאנחנו רבים הוא מגיע לשלב שבו הוא "שובר את הכלים" ולא מוכן לדבר יותר, זה מגיע למצבים של ברוגז מצידו של מס' ימים ותמיד נסיונות שלי להתחנן ולשדל אותו לדבר. הבעיה הנובעת מכך היא שאני ממש מפחדת לריב או להעיר לו על דברים שמפריעים לי, והוא לא מעיר בכלל וכך צוברים וצוברים כעסים עד שמגיעים למצב של ויכוח ו"ברוגז". (קורה אחת לכמה חודשים) ביום שישי רבנו, שוב הוא עשה "ברוגז" אבל אח"כ הסכים לדבר ואמר שאני לא תומכת בו ולא מאמינה בו ואני הבעיה ביחסים שלנו וכו' וכו'. התנצלתי וביקשתי שנתפייס. הוא אמר שבסדר, היה קצת קריר אבל נסענו למשפחה, לא דיברנו ביננו, רק התנהגנו כלפי חוץ כרגיל. למחרת בשבת שוב "ברוגז" ואין לי מושג למה- לא דיברנו, לא עשיתי שום דבר לפגוע בו. והוא לא מוכן לדבר איתי, אני פונה אליו והוא לא עונה, בכיתי, התחננתי, הגעתי למצב של עצבים וחוסר שליטה והתחלתי לצבוט אותו ולתפוס לו את הידיים כי הוא ברח ממני. זה עצבן אותו עוד יותר והמלים היחידות שהוא אמר זה "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו, תעזבי אותי" ו"לא מגיע לך שאני אדבר איתך". אח"כ הלכתי להוריי על הילדה לארוחת צהריים ובערב ניסיתי שוב לפנות אליו בעדינות, התנצלתי על האלימות מצידי אבל הוא רק ביקש שאני לא אגע בו וושהוא לא רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שיותר לא אפנה אליו. רע לי, אני בוכה לפרקים, מיואשת, גם אם פגעתי בו באיזו שהיא צורה לא מגיע לי היחס הזה, לא בגדתי בו מעולם, אני אמא טובה, לא יודעת מה לעשות כבר, כל פנייה מצידי רק מרגיזה אותו יותר, אבל מצד שני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה כזאת. הוא אדם טוב ובעל טוב, תומך ואוהב אבל הופך את עורו ואת ליבו לאבן במצבים כאלה, ואני לא מבינה איך אפשר להיות קיצני כ"כ. מלמד זאת שיש לי יום הולדת השבוע וזה בכלל מדכא אותי יותר ויותר. אני ממש חוששת גם שהוא יקח לי את הילדה ויטען נגדי לאלימות למרות שזה היה בסך הכל בשביל למשוך את תשומת ליבו וזה ממש לא היה נורא, מה גם שמעולם לא הכיתי אף אחד, זה פשוט היה מיאוש וחוסר אונים מול אדם שלא מתחייס ולא מגיב. ובעיקר חבל לי על הילדה, למרות שהיא לא ממש מבינה את המצב. מנסה כמה שיותר לעטוף אותה באהבה אבל קשה לי כ"כ.
