ברווט (זה לא שם של סטודנטית צרפתיה...)
אני רוכב שטח. מאז ומתמיד. האמת אפילו קשה יותר, אני רוכב סינגל ספיד ריג'יד, כמעט 5 שנים כבר.
כשהגיע נאור והציע לי להצטרף לרכיבת ברווט של 200 ק"מ זרמתי איתו. רכשתי לי אופני כביש לפני כשלוש שנים,
שיהיה אמרתי. בשביל אותן שבתות חורפיות שבהן רק מתאבד שיעי ייכנס לשטח המבוצבץ. עכשיו תחזיקו את עצמכם
חזק כדי לא להתפקע מצחוק - האופניים (Felt Z-100) עלו 2,000 ש"ח קומפלט, חדשות מהקרטון... טוב תגמרו לצחוק, תירגעו ונמשיך...
06:00 בבוקר בתחנת דלק העמקים בפאתי עפולה, חבורה סימפטית לשל כעשרה רוכבים בקשת רחבה של גילאים. רובם על גלגלים
שכל אחד מהם עולה פי 3 מה-Felt החביבים שלי, אבל כמו שאמר ההוא, נו הפנסיונר הטקסאני הזה ששללו לו את התארים - it's never about the bike
יוצאים לכיוון התבור, מנמיכים טוס לכיוון הכנרת, שבירה שמאלה וטיפוס לפורייה (בדרך אני נחשף לריטואל עליו מקפידים הרוכבים:
איסוף הקדחתני של חשבוניות מה-Yellow, צילומים על רקע שלטי צומת - הוכחות למעבר בנק' הבקרה המחוייבות על פי כללי הברווט,
ואולי בעצם חלק מההכנות לוועדת החקירה של איגוד הברווט העולמי "מי נתן את ההוראה לפנות שמאלה בטבריה?")
בטבריה חותכים לכיוון צפון, מקיפים את האמבטיה הלאומית ומתחילים לטפס דרך חד נס בואכה קצרין. בראנץ' זריז וכל הדבוקה
טסה במורדות הרמה לכיוון צומת יהודיה - זה החלק האהוב עלי בכביש - לא יעזור שום דבר. מהירויות כאלה אי אפשר לפגוש בשטח, אפילו לא בחלומות.
אני טוחן את הקראנק בתנוחת שכיבה כמעט וטל קציר, ממש לקראת הצומת, משיג אותי כדי לסמן לי שכאן פונים שמאלה.
על הגדה המזרחית של הכנרת אני מקבל פעם ראשונה בחיים שיעור מסודר ברכיבת כביש קבוצתית, טל מארגן אותנו בשניות מכניס קצב וסדר בהחלפות
ונדמה לי שזו הפעם הראשונה (סה"כ רכבתי בכביש אותי 20 פעם רובן לבד) שאני מצליח לזהות בבירור את אפקט הדראפטינג. זה בהחלט מורגש
כשעושים את זה נכון ובמשמעת קבוצתית מתוקתקת. ואני מניח שעוד לא גירדתי את הפוטנציאל המלא - רחוק מזה. תודה טל
עצירה בצמח, מלכי הלביאה ביום קצת פחות חזק שלה כנראה עושה החלטה מקצועית ופורשת ואנחנו ממשיכים לבית שאן והופ - אנחנו כבר בבית אלפא למרגלות הגלבוע.
זהו, כאן עובר הקו שמפריד בין היכולות שלי לשאר החבורה. תירוצים לא יעזרו - נכון שאני כרגע בכושר של בטטה ברוזמרין ושמן זית - אבל יש כאן משהו מעבר...
לכל מי שמחפש את השוני בכושר הנדרש מרוכבי כביש לשטיחונים כמונו, זו בדיוק הנקודה. בכביש אתה עובד כל הזמן, גם בירידות, בטח במישורים ועל העליות אין מה להרחיב. זו פיזיולוגיה שונה לגמרי, סיבולת אחרת, לא יודע. גם נאור יודה שאפילו בכושרי הנוכחי ועם הסינגל ספיד ריג'יד שלי (32:18) אני אשאיר אותו מאחור בטיפוס מתפרץ על הצפונית או הדרומית של הכסלון, אבל בכביש... זה פשוט מתהפך. הבנאם חולף על פניי מדווש בנוחות על הקראנק עצום המימדים שלו, ואני על היתוך סבתא מצ'וקמק מתייסר עם כל לחיצה על הדוושות. זה כאב. זה היה מייאש. הטיפוס לגלבוע היה לי קשה יותר מהפעמיים בהן טיפסתי עם הסינגל פסיד לחורמון (בשטח!)
בסוף זה נגמר - עם הרבה עידוד ודחיפה מנאור הבלתי נלאה. סקי בגלבוע, ישורת עד עפולה ואני נשכב על המדרכה כמו מת. אבל חי. חי ומאושר.
נאור הבטיח לי שכשיחלפו הכאבים (כל הגוף מכווץ עד עכשיו) תהיה לי הארה. אחרי 200 ק"מ בשולי הכביש זו תהיה מקסימום "הארת שוליים"
תודה לנאור רהב, לטל קציר ולשאר החבורה הסימפטית. בהצלחה בהמשך הדרך עם שאר רכיבות הברווט.
אני רוכב שטח. מאז ומתמיד. האמת אפילו קשה יותר, אני רוכב סינגל ספיד ריג'יד, כמעט 5 שנים כבר.
כשהגיע נאור והציע לי להצטרף לרכיבת ברווט של 200 ק"מ זרמתי איתו. רכשתי לי אופני כביש לפני כשלוש שנים,
שיהיה אמרתי. בשביל אותן שבתות חורפיות שבהן רק מתאבד שיעי ייכנס לשטח המבוצבץ. עכשיו תחזיקו את עצמכם
חזק כדי לא להתפקע מצחוק - האופניים (Felt Z-100) עלו 2,000 ש"ח קומפלט, חדשות מהקרטון... טוב תגמרו לצחוק, תירגעו ונמשיך...
06:00 בבוקר בתחנת דלק העמקים בפאתי עפולה, חבורה סימפטית לשל כעשרה רוכבים בקשת רחבה של גילאים. רובם על גלגלים
שכל אחד מהם עולה פי 3 מה-Felt החביבים שלי, אבל כמו שאמר ההוא, נו הפנסיונר הטקסאני הזה ששללו לו את התארים - it's never about the bike
יוצאים לכיוון התבור, מנמיכים טוס לכיוון הכנרת, שבירה שמאלה וטיפוס לפורייה (בדרך אני נחשף לריטואל עליו מקפידים הרוכבים:
איסוף הקדחתני של חשבוניות מה-Yellow, צילומים על רקע שלטי צומת - הוכחות למעבר בנק' הבקרה המחוייבות על פי כללי הברווט,
ואולי בעצם חלק מההכנות לוועדת החקירה של איגוד הברווט העולמי "מי נתן את ההוראה לפנות שמאלה בטבריה?")
בטבריה חותכים לכיוון צפון, מקיפים את האמבטיה הלאומית ומתחילים לטפס דרך חד נס בואכה קצרין. בראנץ' זריז וכל הדבוקה
טסה במורדות הרמה לכיוון צומת יהודיה - זה החלק האהוב עלי בכביש - לא יעזור שום דבר. מהירויות כאלה אי אפשר לפגוש בשטח, אפילו לא בחלומות.
אני טוחן את הקראנק בתנוחת שכיבה כמעט וטל קציר, ממש לקראת הצומת, משיג אותי כדי לסמן לי שכאן פונים שמאלה.
על הגדה המזרחית של הכנרת אני מקבל פעם ראשונה בחיים שיעור מסודר ברכיבת כביש קבוצתית, טל מארגן אותנו בשניות מכניס קצב וסדר בהחלפות
ונדמה לי שזו הפעם הראשונה (סה"כ רכבתי בכביש אותי 20 פעם רובן לבד) שאני מצליח לזהות בבירור את אפקט הדראפטינג. זה בהחלט מורגש
כשעושים את זה נכון ובמשמעת קבוצתית מתוקתקת. ואני מניח שעוד לא גירדתי את הפוטנציאל המלא - רחוק מזה. תודה טל
עצירה בצמח, מלכי הלביאה ביום קצת פחות חזק שלה כנראה עושה החלטה מקצועית ופורשת ואנחנו ממשיכים לבית שאן והופ - אנחנו כבר בבית אלפא למרגלות הגלבוע.
זהו, כאן עובר הקו שמפריד בין היכולות שלי לשאר החבורה. תירוצים לא יעזרו - נכון שאני כרגע בכושר של בטטה ברוזמרין ושמן זית - אבל יש כאן משהו מעבר...
לכל מי שמחפש את השוני בכושר הנדרש מרוכבי כביש לשטיחונים כמונו, זו בדיוק הנקודה. בכביש אתה עובד כל הזמן, גם בירידות, בטח במישורים ועל העליות אין מה להרחיב. זו פיזיולוגיה שונה לגמרי, סיבולת אחרת, לא יודע. גם נאור יודה שאפילו בכושרי הנוכחי ועם הסינגל ספיד ריג'יד שלי (32:18) אני אשאיר אותו מאחור בטיפוס מתפרץ על הצפונית או הדרומית של הכסלון, אבל בכביש... זה פשוט מתהפך. הבנאם חולף על פניי מדווש בנוחות על הקראנק עצום המימדים שלו, ואני על היתוך סבתא מצ'וקמק מתייסר עם כל לחיצה על הדוושות. זה כאב. זה היה מייאש. הטיפוס לגלבוע היה לי קשה יותר מהפעמיים בהן טיפסתי עם הסינגל פסיד לחורמון (בשטח!)
בסוף זה נגמר - עם הרבה עידוד ודחיפה מנאור הבלתי נלאה. סקי בגלבוע, ישורת עד עפולה ואני נשכב על המדרכה כמו מת. אבל חי. חי ומאושר.
נאור הבטיח לי שכשיחלפו הכאבים (כל הגוף מכווץ עד עכשיו) תהיה לי הארה. אחרי 200 ק"מ בשולי הכביש זו תהיה מקסימום "הארת שוליים"
תודה לנאור רהב, לטל קציר ולשאר החבורה הסימפטית. בהצלחה בהמשך הדרך עם שאר רכיבות הברווט.