ברוכות הבאות ../images/Emo70.gif
אני מניחה שגם אתן מכירות את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר, כמעט אינטואיטיבית, בין בנות שפוגשות בנות אחרות ללא אם. אנחנו, שבשתיקה מבינות זו את זו, יותר משאי פעם נוכל להסביר למישהו שלא חווה זאת, במילים. השנה, בכ"ח בתמוז, כשהדלקתי נר זכרון ביום השנה למות אמי, חישבתי כמה שנים היא כבר איננה איתנו, ופתאום הלמה בי התובנה שכבר חצי מחיי שלי בדיוק, אמי אינה בחיים. היא תמיד כל כך חסרה, אך הפעם, הסמליות שבתזמון הממה אותי. בתקופה שעברה מאז, חשבתי לא מעט על המשמעויות של חיים לא אם, ללא אמא שלי. אז גם הרגשתי את הצורך הנובע בי לעשות משהו בעל משמעות בענין, גם לזכרה, גם בשביל עצמי, וגם בשביל בנות אחרות שותפות לגורל. ברצוני לצטט כאן קטע קצר מהמבוא לספר בנות ללא אם, קטע שמבטא במידה רבה את הסיבה שבגללה בחרתי להקים את הפורום הזה. "ככל שלמדתי לאטי לחלוק מידע על מותה של אימי, התחלתי לפגוש נשים אחרות שאיבדו את אמותיהן בילדותן או בשנות העשרה שלהן. ... מצאנו בקרבנו קווי דמיון שמעולם לא הבחנו בקיומם אצל חברות אחרות: תחושה חריפה של בידוד מהמשפחה; מודעות חדה להיותנו בנות-תמותה; תחושה כללית שההתפתחות הרגשית שלנו 'תקועה', כאילו מעולם לא התבגרנו לגמרי מעבר לגיל בו היינו כשאמותינו מתו; הנטיה לחפש הענקה במסגרת מערכות יחסים עם בני-זוג שבשום פנים ואופן אינם יכולים לתת לנו את מלוא צרכינו; והמודעות לכך שהאובדן בגיל מוקדם עיצב, הקשיח ואף ... סייע לנו לחולל שינויים שאולי לא היינו מגיעות אליהן אלמלא כן. הנשים האלה הבינו איך הרכבת שלי ירדה פתאום מהפסים בגיל 17 [גיל פטירת אמה של המחברת – ס.] והותירה אותי בשטח לא מוכר, בלי מפה או כרטיס הבייתה, מפני שזה קרה גם להן" (הופ אדלמן, בנות ללא אם). מספר הבהרות: בפורום הזה אני מקווה ליצור מרחב בו נשים שחוו את החוויה של אובדן אם בגיל צעיר, או שנמצאות כעת בתוך התהליך, יוכלו לשתף ביניהן חוויות, זכרונות, תובנות, וגם תמיכה ועידוד. בגיל צעיר, כוונתי מרגע הלידה עד לשנות העשרים המוקדמות; באובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת. כל רגש שעולה כאן הוא לגיטימי, גם כאב, וגם שמחה, גם כעס, וגם השלמה. חשוב לזכור כי אנשים שונים עשויים לחוות אירועים בצורות שונות מאיתנו, ואין דרך אחת נכונה להתמודד, או רגש אחד שיש לחוש. אני מזמינה אתכם להצטרף, ומקווה שתמצאו פה בית חם, אוזן קשבת, ולב מבין.
אני מניחה שגם אתן מכירות את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר, כמעט אינטואיטיבית, בין בנות שפוגשות בנות אחרות ללא אם. אנחנו, שבשתיקה מבינות זו את זו, יותר משאי פעם נוכל להסביר למישהו שלא חווה זאת, במילים. השנה, בכ"ח בתמוז, כשהדלקתי נר זכרון ביום השנה למות אמי, חישבתי כמה שנים היא כבר איננה איתנו, ופתאום הלמה בי התובנה שכבר חצי מחיי שלי בדיוק, אמי אינה בחיים. היא תמיד כל כך חסרה, אך הפעם, הסמליות שבתזמון הממה אותי. בתקופה שעברה מאז, חשבתי לא מעט על המשמעויות של חיים לא אם, ללא אמא שלי. אז גם הרגשתי את הצורך הנובע בי לעשות משהו בעל משמעות בענין, גם לזכרה, גם בשביל עצמי, וגם בשביל בנות אחרות שותפות לגורל. ברצוני לצטט כאן קטע קצר מהמבוא לספר בנות ללא אם, קטע שמבטא במידה רבה את הסיבה שבגללה בחרתי להקים את הפורום הזה. "ככל שלמדתי לאטי לחלוק מידע על מותה של אימי, התחלתי לפגוש נשים אחרות שאיבדו את אמותיהן בילדותן או בשנות העשרה שלהן. ... מצאנו בקרבנו קווי דמיון שמעולם לא הבחנו בקיומם אצל חברות אחרות: תחושה חריפה של בידוד מהמשפחה; מודעות חדה להיותנו בנות-תמותה; תחושה כללית שההתפתחות הרגשית שלנו 'תקועה', כאילו מעולם לא התבגרנו לגמרי מעבר לגיל בו היינו כשאמותינו מתו; הנטיה לחפש הענקה במסגרת מערכות יחסים עם בני-זוג שבשום פנים ואופן אינם יכולים לתת לנו את מלוא צרכינו; והמודעות לכך שהאובדן בגיל מוקדם עיצב, הקשיח ואף ... סייע לנו לחולל שינויים שאולי לא היינו מגיעות אליהן אלמלא כן. הנשים האלה הבינו איך הרכבת שלי ירדה פתאום מהפסים בגיל 17 [גיל פטירת אמה של המחברת – ס.] והותירה אותי בשטח לא מוכר, בלי מפה או כרטיס הבייתה, מפני שזה קרה גם להן" (הופ אדלמן, בנות ללא אם). מספר הבהרות: בפורום הזה אני מקווה ליצור מרחב בו נשים שחוו את החוויה של אובדן אם בגיל צעיר, או שנמצאות כעת בתוך התהליך, יוכלו לשתף ביניהן חוויות, זכרונות, תובנות, וגם תמיכה ועידוד. בגיל צעיר, כוונתי מרגע הלידה עד לשנות העשרים המוקדמות; באובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת. כל רגש שעולה כאן הוא לגיטימי, גם כאב, וגם שמחה, גם כעס, וגם השלמה. חשוב לזכור כי אנשים שונים עשויים לחוות אירועים בצורות שונות מאיתנו, ואין דרך אחת נכונה להתמודד, או רגש אחד שיש לחוש. אני מזמינה אתכם להצטרף, ומקווה שתמצאו פה בית חם, אוזן קשבת, ולב מבין.
