"אין שום הבדל בין הציורים שאני מצייר לילדים או למבוגרים. אני אף פעם לא מצייר אנשים יפים, וגם לא מכוערים. פעם, כשהעירו לי בהרצאה בקיבוץ שאני מצייר אנשים מכוערים, הצעתי שניקח את השורה הראשונה של האנשים בקהל ואת האיורים שלי מספר של אוסף עבודות עיתונות ונערוך ביניהם השוואה. הם לא הסכימו, אז אמרתי: אתם רגילים שבכל מקום מציירים אנשים יפים או מראים לכם שחקני קולנוע או פרסומות, אני מצייר את האנשים כפי שהם".
המון מזל טוב למאייר, הסופר, הסאטיריקן, החוקר והמתרגם דני קרמן שחוגג היום יומולדת 85,
המשך יצירה פורייה בבריאות טובה!
אילו מספריו ופועליו של דני קרמן אהובים עליכם במיוחד?
בהכנת הטקסט ציטטנו מתוך הכתבה:
מאייר ספרי הילדים שלא מוכן לייפות את המציאות/ מאיה פולק, nrg, 22/12/2017
ספריית בית אריאלה
הכתבה בתגובה
מ"הילד הזה הוא אני" ועד "האריה שאהב תות" - המאייר דני קרמן חתום על איור כמה מספרי הילדים המצליחים בישראל. בריאיון לרגל צאת הספר העלילתי הראשון שכתב, הוא מספר על הריב עם יהודה אטלס, טוען שמירי רגב ויאיר גרבוז יכולים להיות דווקא צוות נפלא ומסביר מדוע ספר לא חייב להכיל מסר חינוכי
מאיה פולק | 22/12/2017 13:33
היום, למרות מעמדו כאחד המאיירים המצליחים בישראל ועם רזומה עשיר שכולל מאות ספרי ילדים, זוכה דני קרמן לביקורות שלפיהן הדמויות האנושיות שהוא בורא הן - איך לומר? - לא מספיק יפות. "יש סופרים שלכאורה נותנים לי יד חופשית", מספר קרמן, "אבל לפני שאני מתחיל לאייר אומרים לי משהו כמו: 'תעשה מה שאתה רוצה, אבל תצייר אותי קצת יותר יפה'. אני מאייר בימים אלה ספר ילדים עבור איש־ספר מחונן וידוע שמאוד אוהב את האיורים שלי, אבל אחרי שאמר לי 'ציירת אותי קצת שמנמן' קשה לי להמשיך לאייר את הספר".
כך היה גם כאשר יהודה אטלס, חבר הילדות של קרמן, כתב את הספר "והילד הזה הוא אני" והזמין את קרמן להיות המאייר. הספר הזה, שלא מעט הוצאות ספרים סירבו לפרסם, היה לאחד מספרי הילדים המצליחים והאהובים ביותר, וחוגג השנה ארבעים לצאתו לאור. אטלס וקרמן, שלא הצליחו למצוא מו"ל שיסכים לפרסם את הספר, פנו לנחמן אוריאלי ז"ל, חבר ילדות נוסף שלהם שהתמנה באותם ימים להיות עורך זמני בהוצאת "כתר". באותו שלב טרם צוירו האיורים ואוריאלי - שאהב את השירים של אטלס והחליט להוציא את הספר - כתב לקרמן מכתב ב־21 בנובמבר 1976.
"עכשיו ליהודה", כותב אוריאלי בהתייחסו לאטלס, "הוא הביא לי את השירים ותוך חמש דקות התאהבתי בהם וכך גם אסתר סופר (שהיתה אז עורכת ספרי הילדים בכתר, מ"פ). עכשיו לציורים עצמם, ואני מגיע בזאת לחלק העדין ביותר, כי עדיין לא הכרתי צייר שיסכים לקבל הנחיות או עצות ממישהו זר... אבל אני מקבל על עצמי את הסיכון ומשיא עצה: יהודה אומר שהציורים שלך בשנים האחרונות מלאים טיפוסים מכוערים משום שהם עוסקים בעניינים מכוערים… ואתה עדיין מסתיר את התום והיופי והזָכּוּת ומה לא כי פשוט לא יצא לך לצייר על נושאים יפים. הוא אמר זאת כשגם אני וגם אסתר אמרנו שלספר הזה צריכים להיות ציורים לילדים ולא למבוגרים".
קרמן איבד בזמנו את המכתב, ומצא אותו רק לאחרונה. "יהודה רב איתי על הדברים שכתובים במכתב הזה", הוא נזכר, "הוא טוען שהוא לא אמר אותם. הוא לא דיבר איתי חודשים בעקבות כך. הוא לא האמין לי בכלל שזה כתוב אבל הראיתי לו את המכתב וטענתי בפניו שאני לא אומר שהוא אמר, אלא שאוריאלי כתב".
נעלבת מהביקורת של אוריאלי?
"אין שום הבדל בין הציורים שאני מצייר לילדים או למבוגרים. אני אף פעם לא מצייר אנשים יפים, וגם לא מכוערים. פעם, כשהעירו לי בהרצאה בקיבוץ שאני מצייר אנשים מכוערים, הצעתי שניקח את השורה הראשונה של האנשים בקהל ואת האיורים שלי מספר של אוסף עבודות עיתונות ונערוך ביניהם השוואה. הם לא הסכימו, אז אמרתי: אתם רגילים שבכל מקום מציירים אנשים יפים או מראים לכם שחקני קולנוע או פרסומות, אני מצייר את האנשים כפי שהם".
''סיפור צריך להיות מעניין, מרתק ומשעשע, כל היתר הוא פחות חשוב. אם אפשר למצוא בסיפור גם דברים שיעזרו לך לחיים - בבקשה, אבל זה רק משהו נלווה''. דני קרמן צילום: אריק סולטן
כולנו ילדים
קרמן, שיחגוג בחודש הבא 78, עובד במלוא המרץ בסטודיו הצנוע שלו בתל־אביב, לא רחוק מהים. על קירות הסטודיו יצירות שלו ושל אמנים אחרים שהם חבריו הקרובים, כמו יאיר גרבוז ויוסל ברגנר המנוח. על מדפים צפופים מונחים עותקים של הספרים שאייר. עד היום כתב קרמן בעצמו או עם אחרים כחמישים ספרים ואייר עבור סופרים אחרים קרוב ל־500 ספרים. כאב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים, זכו ילדיו לא רק לקבל ספרי ילדים שנכתבו ואוירו במיוחד בשבילם, אלא גם להיות שותפים שלו לכתיבת חלק מהספרים.
הוא מראה לנו כיצד את הסקיצות לספריו הוא מאייר על נייר, אחר כך הן נסרקות למחשב, שם צובעת אותם ענת, העובדת המסורה שלו. "השימוש במחשב נעשה רק עבור הדברים שהרבה יותר קל לעשותם במחשב, כמו צביעת משטחים שלמים", הוא מסביר, "אבל להוצאת הספרים אני תמיד מגיש נייר. אני אוהב נייר".
אנו נפגשים לכבוד צאת ספר הילדים החדש שלו "רודולף התנין מכרכור" שיצא לאור בהוצאת "עם עובד". למרות שפרסם אינספור ספרים, בהם ספרי מסע לילדים ומדריכים למיניהם, זהו למעשה הספר העלילתי הראשון לילדים שקרמן גם כתב וגם אייר. האיורים עשירים מאוד, מלאי פרטים ורמזים מטרימים לעלילה. ובכל זאת - קרמן לא מוכן שתקראו לו אמן.
"אני לא מכיר במושג הזה 'ספרות ילדים'", הוא מכריז, "ספרות או אמנות כמו שאני מאמין בה צריכה להיות משהו חופשי לחלוטין, בעוד שלספר ילדים יש חוקים: הוא צריך להיות בגודל מסוים ובאורך מסוים וככזה הוא סוג של קופירייטינג, אך בשום אופן לא ספרות. כשאני כותב ספר ילדים, אני משתדל לכתוב מדויק, לכן אני לא מנסה לכתוב בחרוזים ומנסה שלכל מילה תהיה משמעות וגם איור, ככזה הכפוף לתכתיבים, הוא מקצוע שאינו אמנות".
הספר מחזיר את קרמן לעיירת ילדותו, כרכור. במרכז הספר תנין בשם רודולף שמקבל ליום הולדתו חמש מעטפות מבוילות בבולים למקומות שונים בעולם ומחליט להזמין כל מיני דברים יוצאי דופן: הוא מזמין פיל מאפריקה, דב פנדה מסין, פסנתר מאוסטריה ועוד. קרמן, שמרבה לנסוע ללונדון ומחובר מאוד לספרות הילדים האנגלית, עושה בספר שימוש בשתי טכניקות רווחות שלמד מהאנגלים: שימוש בחיות כדי לספר סיפור אנושי וכן העובדה שהוא לא כותב מה מזמין רודולף, והילדים משלימים את המידע רק באמצעות האיורים.
כשכל הדרוש לו מגיע, ניגש רודולף למכולת כדי לקנות תבניות ביצים. מטרת־העל של רודולף היא, כפי שמתואר בספר: "לראות ולצלם פיל קופץ על פסנתר ומשליך שישים ביצים על דב פנדה שמנגן יצירה של מוצרט בפסנתר כנף שעומד על שלושה שעונים: אחד צהוב, אחד אדום, אחד כחול". רודולף התנין מביא מצלמה, נותן את האות לחיות להתחיל, אבל אז מצלצל אצלו הטלפון החדש שהזמין וכשהוא משיב לשיחה הוא מפספס את המומנטום ולא מספיק לצלם דבר. בצר לו, הוא מזמין את קרמן לבוא ולפחות לצייר לו את אשר החמיץ.
מתגעגע לילדות בכרכור?
"אני לא בנאדם נוסטלגי. אני מדבר על כרכור כי נולדתי שם, לא מתוך געגועים. הסיפור הוא לכאורה על ילדותי ועל איך שציירתי, ולמרות שאני לא כותב את זה בספר באופן מפורש, אף אחד לא התייחס ברצינות למה שציירתי. לכן, הייתה לי פנטזיה כילד שיום אחד מישהו בכרכור מאוד יצטרך את יכולת הציור שלי, דבר שלא קרה כמובן במציאות.
"עם ילדים כמוני השאלה היא לא מאיזה גיל אתה מתחיל לצייר אלא מתי אתה לא מפסיק. אני ציירתי כל הזמן, אלא שאנחנו מדברים על התקופה שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה אף אחד לא התייחס אל כל מיני שיגעונות של ילד. כיום לוקחים ילד שמתמיד בציור לכל מיני קורסים, אך בימים שאני ציירתי זה בעיקר הפריע למורים כי ציירתי במקום להקשיב".
כשהיה בן 15 נודע לו ולהוריו כי ניתן ללכת ללמוד אמנות בבצלאל גם בגילו, וכך היה: קרמן הצעיר עבר להתגורר בירושלים ולמד עיצוב גרפי לצד סטודנטים בוגרים. לאחר שסיים את לימודיו הקים בשנת 1959 סטודיו לעיצוב עם בן דודו, אריק קרמן, ועיצב במשך שנים תפאורות לתיאטרון ואת העדלאידות של תל־אביב.
''אני אף פעם לא מצייר אנשים יפים, וגם לא מכוערים. פעם, כשהעירו לי בהרצאה שאני מצייר אנשים מכוערים, אמרתי: אתם רגילים שבכל מקום מציירים אנשים יפים. אני מצייר את האנשים כפי שהם''. דני קרמן צילום: אריק סולטן
קרמן: "גם כשכבר הגעתי לבצלאל, אבא שלי עדיין ניסה לחפש לי עבודה במקום אחר, ואפילו כשהתחלתי להצליח והייתי כבר ידוע ומוכר ועשיתי המון - ההורים שלי לא האמינו שאני מתפרנס מזה. בכל פעם שאבא שלי היה רואה מודעה של 'דרוש גרפיקאי' בעיתון הוא היה שולח לי אותה.
"לאורך השנים נהגתי לבוא ולתת להוריי ספרים שלי שיצאו. הם היו אומרים: 'יופי' ורק אחר כך פתאום אמא שלי הייתה מצלצלת ואומרת: 'דנל'ה, ראינו שבעיתון כתוב שיצא לך ספר חדש' ואני הייתי עונה: 'אבל הוא כבר שבועיים אצלכם'. עד שזה לא היה בעיתון או עד שחנה זמר עורכת 'דבר' לא אמרה שאני גאון - זה לא הספיק".
הספר הראשון שאייר, כבר בגיל 17, היה ספר חידות של חברו שבח וייס. "האיורים האלה היו איומים ונוראים, אבל אם פעם הייתי מזדעזע כשהיו מראים לי אותם, כיום הפסקתי להסתיר אותם. בכל זאת הגעתי כבר לגיל מכובד", הוא אומר. רק כעשור לאחר מכן אייר שוב, הפעם עבור חברו יורם טהרלב, את ספר הילדים "גברת אחת מרחוב בצלאל".
כיצד נכנסים לראש של ילד?
"אחד המשפטים שאני סולד מהם זה כשסופרים אומרים: זה הילד שבי. בכל אחד מאיתנו יש מהכול. מי שמתבגר ושוכח שהיה ילד או שהיה חייל אז הוא טיפש. אתה חלק ממה שהיית כל החיים, אז ודאי שאתה גם ילד".
"ממש לא, כמעט ההפך, הייתי אומר. סיפור צריך להיות מעניין, מרתק, משעשע, וכל היתר הוא פחות חשוב. אם אפשר למצוא בסיפור גם דברים שיעזרו לך לחיים ויהיו חינוכיים - בבקשה, אבל זה רק משהו נלווה".
רישיון לאגואיזם
גם כשיצא "והילד הזה הוא אני" בשנת 1977, לא נרשמה התרגשות בבית הוריו של קרמן. "ממה היה להם להתרגש? מזה שיהודה אטלס, שגם הוא התגורר בכרכור, כתב ספר?" אומר קרמן בחיוך, "עד אז לא היו כאלה שירים, אולי פרט לספר 'הילד הרע' של לאה גולדברג. חלק גדול מספרות הילדים הורכב מאגדות או כל מיני טקסטים על אהבת הארץ. יהודה, בפעם הראשונה, נתן פה לילד: הילד מחפש מתנה ואם לא, הוא לא רוצה שייתנו לו נשיקה. יהודה שם את הילד במרכז ואם את שואלת אותי אני לא כל כך שמח מההתנהגות של הילד של יהודה. זה ספר שנותן לילד רישיון להיות אגואיסט, אבל בכל זאת אני חושב שיהודה כותב נפלא".
לאחר שאוריאלי מ"כתר" הוציא את הספר, שלח קרמן את העותק הראשון לחברו המו"ל אהד זמורה, שייסד את הוצאת "זמורה ביתן" וסירב גם הוא להוציא את הספר. קרמן: "אחרי שאהד קיבל את הספר הוא מיד צלצל ואמר: 'תשמע, זה יופי של ספר, עשיתם עבודה נהדרת, אין לו שום סיכוי'. כך אמר המו"ל הכי טוב בארץ. בפועל, תוך שבוע נמכרה כל המהדורה הראשונה, ואז הוציאו מהדורות די גדולות".
פרט לשירים הקצרים והמושחזים של אטלס, הספר ידוע באיורי החלונות האיקוניים של קרמן, שמהם מציצים חלקים של ילדים, הוריהם ועוד פריטים או אנשים מעולמם. קרמן, שזכה בכל פרס אפשרי על איוריו בספר, מדגיש בכל הזדמנות כי הרעיון של החלונות הוא לא שלו, אלא של חברו המנוח אהרן שמי. "ברגע שאתה קובע משהו באיור, במקרה זה החלון, המשחק בתוך הקבוע הוא מאוד מעניין מבחינתי. למשל, אין לי יכולת לצייר ילד שהוא לא באותו גודל, בגלל שלחלון יש קנה מידה. והעיקר, אני משתמש בכך שהרבה דברים הילדים לא רואים באיור כזה וכך אני עוזר להם ומפעיל אצלם דמיון ומחשבה".
"והילד הזה הוא אני" הפך לסדרת ספרים, הולחן ואף עוּבד להיות הצגת ילדים. באתר של קרמן ניתן למצוא את מה שהוא מכנה "גרסת הבמאי" לספר, ובו אנקדוטות מעניינות על הספר ועל גלגולים שעבר כל איור בו. הספר זכה גם לעיבודים הומוריסטיים שהאחרון שבהם הוא "והעבד הזה הוא אני" של גילי יובל על הילד מהספר שגדל והיום גם הוא חלק משוק העבודה התובעני, עם שירים כמו: "אֶתְמוֹל הוּא שָׁאַל/ אִם אוּכַל לְהָכִין בִּשְׁבִילוֹ אֶת הַמַּצֶּגֶת,/ כִּי לֹא הִתְחַשֵּׁק לוֹ לַעֲבֹד./ וְהַיּוֹם הוּא הִצִּיג אֶת זֶה בַּיְּשִׁיבָה/ וְכֻלָּם אָמְרוּ: "כָּל הַכָּבוֹד!". קרמן, שזרם עם העיבוד, אף הוסיף לו איורים.
לאורך השנים אייר קרמן ספרים נוספים של אטלס. פרט לכך, אייר וכתב לעיתונים נחשבים ובשנת 1982 היה ממקימי המדור הסאטירי המיתולוגי "דבר אחר" עם יאיר גרבוז, אהרן שמי, שלמה ניצן, דודו גבע ואחרים. עד 1994 היה פעיל המדור בעיתון "דבר" ולאחר מכן, עם סגירתו, עבר המדור למוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ועם השנים גם חברו אל צוות הכותבים בניו של קרמן, תומר ואורי. המדור בוטל סופית בשנת 2004.
"היינו קבוצה של אנשים שאף אחד בה לא היה סאטיריקן קודם לכן, אבל עשינו את זה מאהבה. 'דבר' היה בית נפלא, עיתון שלימים לא הצליח אבל היה העיתון הכי טוב בזמנו. חנה זמר הייתה עורכת מעולה ולא פסלה לנו אף פעם כלום, כולל דברים שהיא ממש לא אהבה.
"לימים, כשעברנו ל'ידיעות אחרונות', החלו צנזורה ושיקולים. כתבתי פעם במדור על כך שב'אל על' מפסיקים להגיש פולקעס של עוף כי אין מקום לרגליים במטוסים. העורך הסתכל על זה ואמר שזה לא מצחיק. שאלתי למה ואמרתי שכל החברים שלי אמרו שזה כן מצחיק. אז הוא דפדף בעיתון שהיה צריך להתפרסם למחרת וראיתי שממש בסמיכות למדור שלנו מוקם עמוד שלם של מודעת פרסומת ל'אל על'. הוא אמר: 'אתה רוצה שהם יבטלו את המודעה?' מה שקורה פה עם השליטה של הקפיטליזם זה הכי גרוע: הידיעה שהוא פה להישאר והעשירים תמיד ישלטו".
לקרמן יש ביקורת נוקבת על הסאטירה ועל ההומור העכשווי. "כיום, מרבית הסאטירה וההומור מתבססים על חיקויים. גם ב'ארץ נהדרת' יש יותר מדי חיקויים וזה מעיק, אז אני לא כל כך צופה בהם. אולי זה בגלל שנדמה שכבר עשו הכול. אני מאמין שהומור אמיתי זה לא משהו שמתחבא מאחורי דמות. סאטירה לא חייבת להיות מורכבת מחיקוי או טייק־אוף, היא יכולה להיות טובה בפני עצמה. גם הפאנלים שבהם יושבים ימני מפה ושמאלני משם זו לא סאטירה, כי סאטירה צריכה להיות חד־צדדית".
קרמן הקים עם הסופרת נירה הראל את אתר "דףדף" לעידוד הקריאה, והוא מפעיל אתר משלו ומפרסם פוסטים שהם אוצר בלום - ניתן ללמוד שם על ספרות ילדים עולמית ומקומית ועל תהליך העבודה שלו כמאייר. "בהזדמנויות שונות הסברתי שאני לא מנסה להנציח באיורים שלי אופנות, לא בלבוש לא בעיצוב, אביזרים או אפילו אדריכלות. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהרחיב את גבולות הזמן", הוא כותב שם.
''פאנלים שבהם יושבים ימני מפה ושמאלני משם זו לא סאטירה, כי סאטירה צריכה להיות חד־צדדית''. ''ארץ נהדרת'' צילום: פיני סילוק, יח''צ קשת
בין קמעות למזוזות
לאורך השנים זכה קרמן בשלל פרסים ובהם פרס גוטמן לאיור, עיטור אנדרסן לספרות ילדים ופרס סוקולוב לעיתונאות. בשנת 2015 זכה בפרס על מפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית מטעם משרד התרבות והספורט, והיה לו חשוב להשאיר מסר לשרה רגב. "באירוע אמרתי שהדבר הכי יפה שהשרה יכולה לעשות זה לקחת את חברי הטוב יאיר גרבוז כיועץ התרבות שלה. הוא האיש הכי חכם שאני מכיר ויזם והביא פסטיבלי תרבות לפריפריה, כך שהם יכלו לשתף פעולה נהדר יחד".
קרמן תמך מקרוב בחברו גרבוז לאחר שזכה למתקפה ציבורית נרחבת בעקבות מה שכונה "נאום מנשקי הקמעות". "יאיר אמר 'מנשקי קמעות' אבל תוך דקה דרעי כבר אמר: 'מנשקי מזוזות'. שעה אחרי זה ביבי גם אמר 'מנשקי מזוזות' והיום גם כאלה שבעד יאיר אומרים שהוא אמר 'מנשקי מזוזות'. זה היה מאוד קשה. יאיר הוא איש חזק וחכם ואומר דברים נכוחה ולפתע הפסיקו לבקש ממנו הרצאות, הפסיקו לתת לו לכתוב בכל מיני מקומות".
ואתה תומך בדבריו?
"אין לי ספק שהוא צדק במה שהוא אמר. אני חושב שאם התרבות שלנו מתבטאת בזה שמשתטחים על קברים זה חבל".
''אין לי ספק שהוא צדק במה שהוא אמר. אני חושב שאם התרבות שלנו מתבטאת בזה שמשתטחים על קברים זה חבל''. יאיר גרבוז צילום: אריק סולטן
קרמן לימד בבתי ספר נחשבים לעיצוב ובהם בצלאל ומכללת ויצו חיפה וכבר מעל ל־15 שנה שהוא מסתובב בבתי ספר ברחבי הארץ עם חבר קרוב נוסף שלו, הסופר והסאטיריקן אפרים סידון, ויחד הם מדברים עם תלמידים על ספרי ילדים, על הומור ועל אהבת הקריאה.
קרמן: "יש בתי ספר נפלאים, באמת, גם מבחינת משמעת וגם מבחינת עניין, סקרנות וצוות הוראה ויש בתי ספר איומים במרחק של קילומטר, ואלה לא יודעים על אלה. אתה בא לבית ספר, ילדים מתנהגים איום ולא מעניין אותם כלום, וכשאתה אומר להם: 'למה זה ככה?' הם עונים לך: 'ככה זה ילדים, מה, אתה לא יודע?' בשעה שבבית ספר אחר באותו יום ראית התנהגות אחרת לגמרי. לפעמים, אנחנו באים לבית ספר ומורות, בזמן שאנחנו מדברים, יושבות עם הטלפון וכותבות הודעות או מתקנות בחינות. למה שתרצי שהילדים יקשיבו אם את לא מקשיבה?".
הילדים של היום מכירים את "הילד הזה הוא אני"?
"ילדים לא בטוח, אבל המורים כן. אבל כל הילדים כמובן מכירים את האריה שאהב תות".
"האריה שאהב תות", שכתבה המשוררת תרצה אתר, היה במקור סיפור שפורסם בשנת 1971 בקובץ סיפורים, אך בשנת 2003 החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד להוציאו מחדש כספר נפרד באיורו של קרמן. לא רק שמדובר בספר אהוב שנמצא היום כמעט בכל בית, הוא גם עובד להצגות ואיוריו של קרמן מככבים עד היום במרצ'נדייז בהשראת הספר. "ההצלחה הזו מעניינת מאוד", אומר קרמן, "בעיקר בגלל שהסיפור היה כבר קיים בספר הסיפורים של תרצה אתר ושם הוא לא זכה להצלחה גדולה. הרעיון לעשות מזה ספר לא היה שלי אלא של המעצב של הוצאת הקיבוץ המאוחד אבנר גלילי".
"אהבתי מאוד לצייר את זה ובעיקר למלא את הספר בתותים, וגם ב'פורזץ' - הבטנה של הכריכה מבפנים - לצייר המון מאכלים שהראו את כל מה שהאריה לא רצה לאכול. כשאני מסיים ספר אני תולה את האיורים בסטודיו כדי להביט בהם כמה ימים. חברי הקרוב, משתיל הלבבות פרופ' ג'יי לביא, שראה את האיורים, אמר: 'זו הולכת להיות ההצלחה הכי גדולה שלך', וכידוע, כך היה. קשה לי להסביר הצלחות אבל ממה שאני שומע מילדים רבים, כולם אוהבים מאוד את התותים, את הדמעות של האריה שנראות כמו תותים, אבל הכי אוהבים לשחק במשחק הזיכרון עם המאכלים שציירתי בפורזץ, דווקא מזה כולם משתגעים".
מקרב המאיירים הצעירים בארץ כיום, מי לדעתך מוצלח?
"רותו מודן, בתיה קולטון, דוד פולונסקי, ירמי פינקוס וכמובן בני הדור שלנו, ובהם אנשים כמו יוסי אבולעפיה, אבנר כץ ואורה איתן. אני זוכר בגעגועים גם את דודו גבע שהוכיח שמאייר לא צריך להיות איש חינוך, והיה מאייר מצוין בעל סגנון אישי מיוחד. אנחנו מעצמה של איור ואני מתנחם בזה שיש לנו יוצרים מצוינים בארץ ושהרמה שלהם הרבה יותר גבוהה משל כל הטיפשים שיושבים בכנסת ומדברים. יש לי מספיק אנשים פה שאני יכול לשמוח על שאני חלק מהם".
