ברלין - מסה, הייזינג ובכלל
ימים לא רבים לאחר מכן, כשאעמוד ביציאה מהמסעדה שהוזמנה מראש מספר שבועות בברלין, אזכר באותו ערב ראשון בעיר בו קיבלתי קלקול קיבה מהקאריוורשט בדוכן הרחוב הצמוד למלון. וכך האוכל הגרוע בערב הראשון רימז על חוסר ההצלחה הצפוי בתחום הגסטרונומי בברלין (פרט לבירות כמובן). שתי ארוחות הוזמנו מראש - האחת במסה, במלון גראנד הייאט (קראתי עליה איפשהו) והשניה ב- Heising, ע"פ המלצת הטריפאדוויזור שבלונדון הוכיח את עצמו בהצלחה מרובה.
מסה – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על הארוחה הזו הוא המחיר – 15 יורו לשלוש מנות + קפה ומים בצהריים, זה זול לכל הדעות. אבל האוכל, מוזר, מאוד מוזר. זה לא שהיה משהו ממש לא טעים, כלומר חוץ ממוס השוקולד שהזכיר קינוח באפרופו בפארק הלאומי בשעתו (כולל הסירופ שמעליו, מעל המוס, כלומר, לא מעל אפרופו, שכאשר זוגתי ראתה את המבט בעיני בתשובה לשאלה – איך הוא? היא הבינה מיד ומלמלה –"אפיכל..."). שאר המנות ענו לתיאור – אוכל שהייתם מכינים בעצמכם בבית כשלא בא לכם ממש להתאמץ. לא הייתה בהן שום יצירתיות או טעמים חדשים. סלט עלים – היה סלט עלים, סלט האספרגוס והביצה הורכב מפיסות אספרגוס לבן קרות ופירורי ביצה קשה, דג הקוד המטוגן בליווי פלחי תפוחי אדמה היה פיש אנד צ'יפס, לא יותר, לא פחות. וקראמבל הפירות היה קראמבל פירות (עם בצק ספוגי ולא פריך, כך שהכל התערבב לכדי עיסה בעלת מרקמים דומים) עכשיו כשכל זה מוגש במסעדה של מלון מפואר ביחד עם מלצר שלא ממש סגור על המנות (יש גבינה בפסטה? כן בטח, כל מיני סוגי גבינות. איזה? אני אברר לכם. אחרי מספר דקות – אני מתנצל, אין גבינות בפסטה) בהחלט מתקבלת ארוחה מוזרה. מה שכן האספרסו היה סביר (ענני הקצף ששייטו להם מעל לכוסות ההפוך שהוגשו בשולחן המקביל הבהירו לי שעדיף להשאר עם האספרסו).
הייזינג – מסעדה צרפתית שמדורגת במקום הראשון בטריפאדוויזור. כאן החוויה היתה ממש הזויה, כל כך הזויה עד כדי כך שהיא הוכתרה לזמן מה כאחד משיאי הגיחה לברלין. המסעדה מתופעלת על ידי בני זוג מבוגרים (הגבר נראה 80 פלוס ואישתו לא הרבה פחות) ובנוסף עוד מלצרית אחת. שלושת אלו (ביחד וכל אחד לחוד, כדברי עמיחי) מקבלים את פני האורחים, לוקחים הזמנות, מגישים את המנות, ונפרדים לשלום בחביבות. האוכל הוא צרפתי קלאסי. כמה קלאסי? חלזונות, רגלי צפרדעים, כבד אווז, פילה בקר והבנתם את הרעיון.
מבחינת הנראות והטעם, הסיכום שלי לעניין היה שאם היו אומרים לי שמר הייזינג זכה במאסטר שף מזרח גרמניה ב- 1981, לא הייתי מתפלא – העיצוב, המנות, הכל משדר משהו קלאסי על גבול המיושן. סה"כ האוכל היה טעים, אין ספק, אבל גם כאן – שום דבר לא יצירתי, חדש או מסעיר. החמאה בפתיחה הוגשה יחד עם לחמניה שמיד זכתה לכינוי לחמניית מרקו, ולאחר שנטעמה הצדיקה את כינויה. (אח, איפה לחם הזעפרן של בולי ניו יורק?) האספרגוסים על מאפה ברוטב מוסלין (גירסה מעובה יותר של ההולנדייז) היו טעימים, אבל המאפה הרגיש כמו מאפה של מעדנות, הראשונה שלי – כבד אווז על בריוש הייתה מעולה, בעיקר בזכות חומר הגלם. העיקריות (פילה טלה, ופילה בקר) היו טובות ושחו ברטבים כבדים. והקינוחים (אגס וגלידה ברוטב שוקולד ומוס שוקולד) הפעם הזכירו את שנות הפריחה של קפולסקי, אני מוכן להשבע שלפחות במוס שלי היה ג'לטין. סה"כ 110 יורו כולל שירות לחוויה די מוזרה.
מצד שני, נקודת אור היה טאפאס בר לא גדול באיזור ההאקשה הופה – YOSOY, הטאפסים היו טריים, טעימים ולא יקרים וגם הסנגריה הייתה הפתעה טובה. מצד שני – בגיזרת הקינוחים – קרם ברולה חסר גרגרי וניל הרגיש בעיקר כמו מעדן חלב עם ציפוי סוכר שרוף, בהמשך לביקורות על העוגות ב KDW, נראה שלא ממש הולך עם גרמנים וקינוחים.
המסקנה שלי – ללכת על מקומות שלא מפריעים לחומרי הגלם (מי אמר בר צדפות שלצערי לא יצא לי לנסות), להתנחם בבירה, לא לצפות למנות סלט (הם לא ממש מאמינים במושג סלט כמו שאנחנו מכירים אותו) ולהמנע מקינוחים. (ומדוכן הקארי וורשט הצמוד למלון מליה ברלין).
ימים לא רבים לאחר מכן, כשאעמוד ביציאה מהמסעדה שהוזמנה מראש מספר שבועות בברלין, אזכר באותו ערב ראשון בעיר בו קיבלתי קלקול קיבה מהקאריוורשט בדוכן הרחוב הצמוד למלון. וכך האוכל הגרוע בערב הראשון רימז על חוסר ההצלחה הצפוי בתחום הגסטרונומי בברלין (פרט לבירות כמובן). שתי ארוחות הוזמנו מראש - האחת במסה, במלון גראנד הייאט (קראתי עליה איפשהו) והשניה ב- Heising, ע"פ המלצת הטריפאדוויזור שבלונדון הוכיח את עצמו בהצלחה מרובה.
מסה – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על הארוחה הזו הוא המחיר – 15 יורו לשלוש מנות + קפה ומים בצהריים, זה זול לכל הדעות. אבל האוכל, מוזר, מאוד מוזר. זה לא שהיה משהו ממש לא טעים, כלומר חוץ ממוס השוקולד שהזכיר קינוח באפרופו בפארק הלאומי בשעתו (כולל הסירופ שמעליו, מעל המוס, כלומר, לא מעל אפרופו, שכאשר זוגתי ראתה את המבט בעיני בתשובה לשאלה – איך הוא? היא הבינה מיד ומלמלה –"אפיכל..."). שאר המנות ענו לתיאור – אוכל שהייתם מכינים בעצמכם בבית כשלא בא לכם ממש להתאמץ. לא הייתה בהן שום יצירתיות או טעמים חדשים. סלט עלים – היה סלט עלים, סלט האספרגוס והביצה הורכב מפיסות אספרגוס לבן קרות ופירורי ביצה קשה, דג הקוד המטוגן בליווי פלחי תפוחי אדמה היה פיש אנד צ'יפס, לא יותר, לא פחות. וקראמבל הפירות היה קראמבל פירות (עם בצק ספוגי ולא פריך, כך שהכל התערבב לכדי עיסה בעלת מרקמים דומים) עכשיו כשכל זה מוגש במסעדה של מלון מפואר ביחד עם מלצר שלא ממש סגור על המנות (יש גבינה בפסטה? כן בטח, כל מיני סוגי גבינות. איזה? אני אברר לכם. אחרי מספר דקות – אני מתנצל, אין גבינות בפסטה) בהחלט מתקבלת ארוחה מוזרה. מה שכן האספרסו היה סביר (ענני הקצף ששייטו להם מעל לכוסות ההפוך שהוגשו בשולחן המקביל הבהירו לי שעדיף להשאר עם האספרסו).
הייזינג – מסעדה צרפתית שמדורגת במקום הראשון בטריפאדוויזור. כאן החוויה היתה ממש הזויה, כל כך הזויה עד כדי כך שהיא הוכתרה לזמן מה כאחד משיאי הגיחה לברלין. המסעדה מתופעלת על ידי בני זוג מבוגרים (הגבר נראה 80 פלוס ואישתו לא הרבה פחות) ובנוסף עוד מלצרית אחת. שלושת אלו (ביחד וכל אחד לחוד, כדברי עמיחי) מקבלים את פני האורחים, לוקחים הזמנות, מגישים את המנות, ונפרדים לשלום בחביבות. האוכל הוא צרפתי קלאסי. כמה קלאסי? חלזונות, רגלי צפרדעים, כבד אווז, פילה בקר והבנתם את הרעיון.
מבחינת הנראות והטעם, הסיכום שלי לעניין היה שאם היו אומרים לי שמר הייזינג זכה במאסטר שף מזרח גרמניה ב- 1981, לא הייתי מתפלא – העיצוב, המנות, הכל משדר משהו קלאסי על גבול המיושן. סה"כ האוכל היה טעים, אין ספק, אבל גם כאן – שום דבר לא יצירתי, חדש או מסעיר. החמאה בפתיחה הוגשה יחד עם לחמניה שמיד זכתה לכינוי לחמניית מרקו, ולאחר שנטעמה הצדיקה את כינויה. (אח, איפה לחם הזעפרן של בולי ניו יורק?) האספרגוסים על מאפה ברוטב מוסלין (גירסה מעובה יותר של ההולנדייז) היו טעימים, אבל המאפה הרגיש כמו מאפה של מעדנות, הראשונה שלי – כבד אווז על בריוש הייתה מעולה, בעיקר בזכות חומר הגלם. העיקריות (פילה טלה, ופילה בקר) היו טובות ושחו ברטבים כבדים. והקינוחים (אגס וגלידה ברוטב שוקולד ומוס שוקולד) הפעם הזכירו את שנות הפריחה של קפולסקי, אני מוכן להשבע שלפחות במוס שלי היה ג'לטין. סה"כ 110 יורו כולל שירות לחוויה די מוזרה.
מצד שני, נקודת אור היה טאפאס בר לא גדול באיזור ההאקשה הופה – YOSOY, הטאפסים היו טריים, טעימים ולא יקרים וגם הסנגריה הייתה הפתעה טובה. מצד שני – בגיזרת הקינוחים – קרם ברולה חסר גרגרי וניל הרגיש בעיקר כמו מעדן חלב עם ציפוי סוכר שרוף, בהמשך לביקורות על העוגות ב KDW, נראה שלא ממש הולך עם גרמנים וקינוחים.
המסקנה שלי – ללכת על מקומות שלא מפריעים לחומרי הגלם (מי אמר בר צדפות שלצערי לא יצא לי לנסות), להתנחם בבירה, לא לצפות למנות סלט (הם לא ממש מאמינים במושג סלט כמו שאנחנו מכירים אותו) ולהמנע מקינוחים. (ומדוכן הקארי וורשט הצמוד למלון מליה ברלין).