ברצוני לפתוח דיון (תיקון)

[סוף דבר הכל נשמע]

ברצוני לפתוח דיון (תיקון)

לא נתדיין בו בנושאים כוללים ובתפיסות המופיעות במקומות שונים ובצורות שונות אלא בנושא קטן שאני מקווה יעזור לנו להבין דרכו גם נושאים מהותיים אחרים הקשורים בו. ליבוביץ במאמרו - מצוות מעשיות טוען "אם מצוות מעשיות הן עבודת-ה´ ולא שירות לאדם, אין הן צריכות להיות מכוונות או מוכוונות לצרכי האדם. כל הנמקה של המצוות בצרכים אנושיים וכל ביסוסן על צרכים אנושיים - מכל בחינה של מושג הצורך : הכרתית, מוסרית, סוציאלית, לאומית - מרוקנים את המצוות מכל משמעות דתית." ועוד בהמשך -"אילו למשל הייתה משמעותה של השבת סוציאלית או לאומית-היתה מיותרת לגמרי...לא ירדה שכינה על הר סיני למלא תפקיד זה." הרמב"ם במו"נ כ"ו כותב "שיש מי שלא יבקש למצוא למצווה סיבה כלל, ויאמרו שכל המצוות הן תוצאת רצון ה´ בלבד. ויש מי שיאמר שכל מצווה ואזהרה נובעת מתוך חוכמה ומטרתה-תכלית מוגדרת ושכלל המצוות יש להן טעם ומפני התועלת ציווה אותן" ועוד בהמשך -אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם סיבה ולא קיימת להם תכלית כלל כי מגישה זו נובע כי אין משמעות למצוות וכי ה עשה מעשה הבל" ועוד בפרק ל"א - "יש אנשים שקשה בעיניהם שנותנים טעמים ומצוות ועדיף בעיניהם שלא ינתנו למצווה ולאזהרה טעם כלל ואשר הביאם לדעה זו הוא חולי המצוי בנפשם והם אינם יכולים לבטאו או להסבירו......ועפ"י דעת חלושי דעת אלו האדם שלם יותר מבוראו כי האדם אומר ועושה דברים המביאים לתכלית מסויימת וה´ אינו עושה כן אלאציוונו לעשות דברים שאינם מועלים חלילה לו! חלילה אבל העניין הוא הפך זה ומטרת כלל המצוות היא להועיל לנו ככתוב "לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה" ובהמשך -" אלא משמעות העניין כמו שכתבנו בלא ספק והוא שכל מצוה מאלו השש מאות ושלוש עשרה נועדה להקניית דעה והשקפה אמיתית או להסיר השקפה רעה או לנתינת חוקי צדק ויושר או להסיר עול או להדריכינו במידות נעלו או להרחיקינו ממידות רעות הכל מסתכם בשלושה דברים עיקריים-1 בדיעות ובהשקפות 2 במידות 3 במעשי ההנהגה המדינית. לפי דברים אלא מתברר שיש תהום עמוקה בין תפיסת י"ל ובין תפיסת הרמבם דבר זה מפליא ביותר...על סמך מה מבסס י"ל את השקפתו על המצוות? האם על הביטוי "שכר מצווה מצווה" ודומיו המופיעים במקורותינו..? השקפה זו על המצוות של הרמבם היא השקפה שליבוביץ בוודאי יקרא לה אמונה שלא לשמה, האם ל"גדול המאמינים" כדברי ליבוביץ היתה אמונה שכזו...?! או שמא ציטוטי הרמבם שהבאתי מתייחסים ל"המון המאמינים" שאינם יכולים להגיע לאמונה לשמה ולהם מכוון הרמבם בכותבו דברים אלה..אם זה כך צריכים להיות בהגותו של הרמבם גם דברים המבטאים השקפה אחרת על טעמי המצוות ואשמח אם מישהו מחברי הפורום ימצא אותם (אם אכן הם קיימים) ויאיר את עינינו. או האם (למרות שקשה לי מאד) ניתן להבין את דברי הרמבם בצורה אחרת..? האם למישהו מחברי הפורום ישנה השקפה דיעה או תשובה..?

 

[השוטה המוחלט]

אמונה לשמה

רבים וטובים כבר ציינו כי לייבוביץ הפך מה שאצל חז"ל הוא אידאל לחובה גמורה. בחז"ל יש מושג של לימוד תורה לשמה או שלא לשמה, אני לא מצאתי את המושג הליבוביציאני של אמונה לשמה. אני אשמח אם מישהו יראה לי מקור לכך. ומדוע אני אומר זאת, משום שבודאי נמצא במקורות היהדות שהדרגה הרוחנית המבוקשת היא לעשות לשם שמים ולא לקבל פרס וכד´, אך גם דרגת העובד לקבל פרס היא לגיטימית בהחלט, ואינה נפסלת ומוצאת מחוץ למסגרת הדתית (ואף ליבוביץ עצמו ציין זאת במספר מקומות, האם זו סתירה בדבריו???). צא וראה פרשת השבוע "כי תבוא" המלאה בתוכחות והפחדות ולהבדיל בברכות עבור מי שמקיים או לא את התורה, וגם חז"ל מלאים בשכר ועונש. זאת ועוד, שיש כאן עוד נקודה שצריך להפריד אותה מעניין השכר והעונש וזה האם ההלכה מתעלמת מתיקון עולם ומצרכים אנושיים. לייבוביץ מציג את התורה כמנוכרת לטבע האנושי ומתעלמת מצרכיו. אני אף פעם לא הבנתי את התפיסה ההלכתית של ליבוביץ. הרי כל מהותה של ההלכה מכוונת אל החיים ואל הטבע האנושי. נכון שיש כאן תפיסה שהכל מתוך מגמה רוחנית ודתית, אך זה ביחס לכוונה ולעמדה המכוננת של היהודי בעשייתו מעשים, אבל בפועל ההלכה מנווטת בהתאם לחיים.הרי החכמים הם היוצרים את ההלכה אז איך ניתן לומר שההלכה מתעלמת מהצרכים האנושיים . אתמהה.

 

[סוף דבר הכל נשמע]

הודעתך העלה בי חיוך...

משום שבדבריך מבלי משים, אתה מאשר את כל דברי ליבוביץ. אומר ולא אוסיף משום שזהו לא עניננו. עניננו הוא הסתירה המתגלית בין תפיסת ליוביץ את המצוות המעשיות ובין תפיסת הרמבם אותם. מי יוציא אותנו מחשיכה לאורה..?

 

[יחיאב]

הריני להזכיר

שזה עוד הבדל מהותי בין ליבוביץ לרמב"ם. מה לעשות שהרמב"ם חי בעידן שהלהכל אמור להיות הסבר שכלי, שהשכל הוא לא מוגבל, ומכאן טעמי המצוות להרמב"ם. אם אתה בכל זאת מעוניין לקרוא את הנסיון של ליבוביץ ליישב בין שתי הגישות, נדמה לי שתמצא תשובה בקישור הזה, בפסקה השניה של דבריו של ליבוביץ בדיאלוג עם טוני לביא.

 

[סוף דבר הכל נשמע]

מדבריך יחיאב, אני מבין שאתה אינך

מקבל את דברי ליבוביץ לישוב הסתירה (אני מניח שאתה מכירם ולא אחזור עליהם) וכי למה אינך מקבל את הסברו?

 

[יחיאב]

לדעתי הסתירה היא

הרבה יותר עמוקה ממה שנראה על פני השטח. הסתירה נובעת מתפיסות הכרה בסיסיות שונות של תקופות שונות. איני רואה פסול בסתירה זו. היא הכרחית וטוב שבא לנו אדם שהביא לנו הגות שאין לה צורך להתבסס על פילוסופיות ימי-ביניימיות המעמידות את השכל (הלא מוגבל!) בבסיסן ועוד מעורבבות עם תחומי חקירה אחרים כגון מדע, תיאולוגיה, ועוד. כפי שאמרתי בפעמים קודמות, האחד ביסס את הגותו על השכל והשני על הרצון. ההבדל הזה הוא תהומי!. שים לב, שלשני אין צורך כלל בשכל. מידת דתיותו של האדם (או "התדבקותו בה´ ") לא ניגזרת מהכרות אליהן הוא יגיע, אלא על דבר בסיסי אחד ויחיד - רצונו לעבוד את השי"ת, המתבטא בקבלתו על עצמו את התושב"ע (אם הוא יהודי) קרי, המצוות המעשיות. על אף זאת, לדעתי כל ניסיונותיו של ליבוביץ לישוב סתירה זו הם ראויים (ומיועדים בעיקר לאלו שקשה להם לקבל את הרעיון העומד בבסיס ההגדרה של המושג "הוגה-דעות", ואת מידת לגיטימיותו) אך הוא יודע בפירוש, מתוך ידיעתו את ההכרות האנושיות של אותה תקופה, שאין הם כוונתו של הרמב"ם.

 

[ירון ניסן]

אני די בטוח שבנקודה הזאת

ישוב הסתירה של ליבוביץ´ הוא נכון, ואף אינו המצאה שלו. אולי לא ירדתי לסוף דעתך, אבל איני רואה מקום להטיל את הפילוסופיה הקדומה על טעמי המצוות. מאז ומעולם ניתנו טעמים למצוות ולא שייכת כאן יכולת ההכרה - הרי מדובר ברציונליזציה של המצוות. הרמב"ם אכן כתב לשני סוגי אנשים. ההבדל בין השכל לרצון אינו נמצא בטעמי המצוות, באמונה שלא לשמה, אלא באמונה לשמה, היא ידיעה שכלית לפי הרמב"ם, ופרי הרצון (=כוונה) לפי ליבוביץ.

 

[סוף דבר הכל נשמע]

יחיאב, השקפתי על הדברים היא אחרת

אבל ראשית כל אביא את דברי ליבוביץ אודות דיוננו- "האבחנה בין שני המישורים של הדיון באמונה (לשמה ולא לשמה) מיישבת את הסתירה הפנימית המדומה, שיש מגלים אותה במשנתו של הרמב"ם בטעמי המצוות. כ20 פרקים במורה נבוכים עוסקים לכאורה, בראציונליזציה של המצוות,וכל אחת מהם מוסברת מבחינת ערכה התועלתי לאדם או לחברה ומבחינת יעילות כאמצעי חינוכי. ואילו לאחר כל אלה יוצא הרמב"ם בהכרזה האדירה "ןדע שמעשה העבודות האלה כולן כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות אין תכלית כוונתן אלא להתלמד ולהתעסק במצוות השי"ת ולהיפנות מעסקי העולם כאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת כל דבר זולתו"(מו"נ ח"ג פנ"א,הערה). נמצא בניגוד למה שקדם לכך בדברי הרמבם-שאין תכלית עבודת ה תיקון העולם והאדם אלא היא עצמה התכלית! אולם לאמיתו של דבר אין כאן שום סתירה אלא הבדלה ברורה בין המשמעות המכשורית למשמעות התכליתית של האמונה והעבודה ובהתאם להבדלה בין לשמה ובין שלא לשמה" ע"כ דבריו הנפלאים. אתה מייחס להגות הרמב"ם ביסוס על השכל ולהגות ליבוביץ ביסוס על הרצון, אני מסכים איתך במאת האחוזים אך הגות ליבוביץ לא עסקה ברובד של הגות הרמבם, ליבוביץ ביסס את ההכרעה על הרצון, את ההחלטה לקיים עול תורה ומצוות על הרצון ולא על השכל, אבל לעניין הכרת ה (שלילת התארים) והכרת האמונה במשמעותה הגדולה ביותר הוא פונה להגות הרמבם ,שהיא הגות שכלית! נמצא שליבוביץ מבסס על הרצון רק את עניין ההכרעה ולא את עניין ההעמקה וההבנת המלאה של תכלית האמונה וקיום המצוות שהיא לכולי עלמא שכלית! (שלא כמו תפיסות מסטיות ומשיחיות הבאות מאינטרסים ושאיפות של האדם שלהם הן ליבוביץ והן הרמבם התנגדו חריפות. תפיסות אלה נובעות מן ה"הכוח המדמה" בלשון רמבם ואילו הכרת ה באה מן השכל "התפיסה השכלית") נמצא שאין הבדל תהומי בין הגותו של רמבם להגות ליבוביץ . רמבם בכלל לא עסק בעניין ההכרעה הלא רציונלית "שכלית" אלא עסק בהכרת ה השכלית ע"י אלו שכבר הכריעו לעבוד אותו ורוצים לדעת ולהבין את מהות האמונה. הגות של של רמבם אומצה גם ע"י ליבוביץ ואילו הגותו של ליוביץ התמקדה בעניין ההכרעה הערכית שלא ניתנת להנמקה, נמצא ששניהם עוסקים בשני מישורים שונים ואים מתנגשים זה בזה. כמו כן המושג "ידיעה" בהגות הרמבם גם הוא צריך הבנה והעמקה רבים מאד והנה דבריו של אלי.נ שהם טיפה מן הים בנוגע למושג "ידיעה" "דומה שיש צורך בהבהרת מושגים ומונחים ומעיקרא קושיא ליכא. הרמב"ם לא השתמש במונח אמונה אלא בביטוי ידיעה. הטעות שהתאזרחה בלב ליבם של הקוראים של הרמב"ם נבע כתוצאה מתרגום לא מדוייק של המונח: "אעתקאד". אבן תיבון תרגמו במובן של אמונה ברם במהדורת הר"י קאפח מתרגמו ידיעה ואף טרח להבהיר כי לכך משמעות רבה הבאה לביטוי באופן הבא :"(...) אין לתרגמו אמונה כי אמונה היא השקפה התפושה בידי האדם במסורת וללא ידיעה יסודית. (...) [לעומת זאת] "דעה" היא השקפה שאדם מגיע אליה מתוך חקירה יסודית ותוך בדיקה מקפת של ההקדמות אשר הובילו אליה ואף תוך בדיקת המתקפות הצפויות נגדה כדי לדעת אם היא עשויה להחזיק מעמד נגדן." הערת הר"יקאפח במהדורתו למ"נ ח"א פ"נ, הערה 1.לאור האמור אין מקום לדבר על אמונה במסגרת הדיון על משנת הרמב"ם אלא על ידיעה. אולם מהות הידיעה אינה מתבטאת במילוי הקופסה שבראשינו מנה מסויימת של ידע ואינפורמציה,אדות הטבע האדם והאל ותו לא. אלא אליבא דהרמב"ם יש לכווין את האינפורמציה כלפי הכרת ה´ הבאה לביטוי בשלילת ההיתפעלויות המיוחסות לה´ בכתבי הקודש.לפי זה מדעי הטבע מסיעים לאדם להכיר בחוקיות הקיימת בטבע ועובדה זו תביא את האדם להימנע מלפרש כל תופעה כגילוי של נס. גישה זו הרמב"ם מאמץ אותה לא מתוך שלילת היכולת של ה´ לעשות ניסים, אלא מתוך גישה המבקשת להימנע מליחס לה´ שינוי רצון.רציונל נוסף המזין את גישתו של הרמב"ם הוא למצא תיאום בין כתבי הקודש לבין התבונה.לאור זאת העובדה שבימינו המדעים השתנו, ולפיה דברי הרמב"ם שיכים לארכאולוגיה של האסטרונומיה אינם מעלים ומורידים כהוא זה. שכן מבחינת הרמב"ם החשוב הוא להכיר באופן ברור ומוכח שכל האמור ביחס לה´ הוא בדרך משל ואם כן מה לי מדעי אריסטו ומה לי מדעי הטבע שבימינו.שניהם כאחד צריכים לשמש עבור "המאמין" אמצעי למימוש המשימה של שלילת התארים.נקודה זו מובהרת היטב בדברי הרמב"ם בח"א פ"נד. ושם בפרק ס. " בכבוד רב

 

[יחיאב]

אני מודה שגם אני החזקתי

בדעה זו, או דומה לזו. אני אנסה להציג הבדל בין ליבוביץ לרמב"ם, לעניין "תכלית המצוות" ממנו יובן מדוע אני לא אוחז יותר בדעה זו. לפי הרמב"ם תכלית המצוות הן "רפואת הנפש" בלבד (להוציא "רפואת הגוף"), ולהלן כמה מובאות בעניין: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך." (הל´ עבודה זרה, פרק י"א) במאמר מוסגר (אמנם ארוך) אומר שצריך להבין גם מדוע הרמב"ם משתמש במילה הזו הקשה ´כופרים´, ואת זאת נוכל להבין אם נפנה ל"מורה הנבוכים", חלק ב´ פרק מ´, שם מסביר הרמב"ם איך נוכל להבדיל בין תורה אלוהית, לתורה שבני אדם המציאוה (לפני כן אציין שההסבר הזה לקוח מתוך דבריו של אלי נ. כפי שהטיב להסביר לי ולאחרים): "כל זמן שתמצא תורה מסויימת אשר כל תכליתה וכל מטרת בעליה אשר תכנן פעולותיה אינו אלא תקינות המדינה ומצביה ומניעת העושק והאלימות ממנה, ולא יהיה בה כלל נטיות אל הדברים העיוניים, ולא פניה לשלמות הכח ההגיוני, ואין בה שימת לב להשקפות אם נכונות אם רעועות, אלא כל המטרה תקינות מצבי בני אדם זה עם זה באיזה אופן שיהיה, ושישיגו אושר מסויים משוער כפי השקפת אותו המחוקק, תדע שהתורה נחקקה בידי אדם, ומחוקקה כפי שאמרנו מאנשי הסוג השלישי, כלומר שלמים בכח המדמה בלבד. וכאשר תמצא תורה שכל תכסיסיה להביט במצעה על תקינות המצבים הגופניים וגם בתקינות הדעות, ונותנת הדגשתה למתן השקפות נכונות בה´ יתעלה תחלה, ובמלאכים, ורצונה להחכים את האדם ולהבינו ולהעירו עד שידע את כל המציאות כפי הצורה האמתית, תדע שאותו הטכסיס מאתו יתעלה ושאותה תורה אלוהית." מכאן מובן מדוע אותם אלה ששמים תהילים בתוך עריסה של תינוק (והיתה לי הזכות הגדולה להוציא מעריסת בני בן השבוע ספר-תהילים שהונח לידו אך אתמול) הרמב"ם מכנם בשם ´כופרים´, כיוון שהם כופרים במהות התורה! הם רואים את התורה כאמצעי לסיפוק צרכי גופו של האדם, מה שמתאים להגדרת הרמב"ם את המאפיינים של תורה מזוייפת ולא אלוהית. יוצא מכך שהם אכן כופרים בתורה האלוהית! סוף מאמר מוסגר, עכשיו אחזור לליבוביץ: האם ליבוביץ יקבל את ההנחה שהתורה היא אמצעי למשהו? הרי עפ"י ליבוביץ התורה היא התכלית עצמה ולכשעצמה! והפיכתה לאמצעי למשהו, ולא משנה אם הדבר הוא גשמי או רוחני, הוא בגדר אלילות! (סימן הקריאה במקור...) שבת שלום.

 

[סוף דבר הכל נשמע]

יחיאב והרי בדבריך אתה מאשר את כל

אשר אמרתי! ולאור הודעתך ברור כי השקפת י"ל ורמבם לעניין תכלית-ערך היינו הך!

 

[יחיאב]

למה אתה תמיד מתחמק מהשאלות שלי?

אני שואל סתם? ללא תכלית? מה זה ערך בשבילי לשאול שאלות? (אינני פילוסוף, יאמר לזכותי/לגנותי) אנא ממך, אל תתחמק משאלתי גם הפעם. אני שואל את השאלה כדי לקבל תשובה ולהבהיר נקודה מסויימת במה שלי נראה שליבוביץ חולק בה על הרמב"ם. בתודה מראש ובכבוד רב.

 

[ד.ירושלמי]

אני חושב שההבדל הוא בטקטיקה.

אין לי ספק שהרמב"ם יעריך מאוד אדם שמקיים מצוות לשמה, שלא ע"מ לקבל פרס. והבטוי "חולי המצוי בנפשם" מכוון למי שטוען שאין במצוות שום חכמה ושום תועלת ועלינו לקיימם סתם כך. ובוודאי לא זה מה שחושב ליבוביץ אלא הוא מבקש לנטרל מוקש לכל מי שמקיים מצוות ולא מצליח לראות את התועלת. או את החכמה. בשבילו הוא מעלה את המימד של "לשמה" ושל ההקרבה.ואם תרצה של הנאמנות. כמו חייל שמצווה לציית גם בלי שיבין למה. אך זה לא אומר שאין הסבר לדברים, שאותם אין לברר כתנאי לקיום המצוות "נעשה ונשמע"