ברשותך מוזה, וברשותכם אנשי המילים..
אני מצרפת סיפור קצר. לא ארוך, לא נכתב ע"י סופר עם שם גדול, לא נכתב ע"י מישהו עם כישרון ענק. נכתב מהלב. מעטפה בצבע ורוד / זברה המעלית נפתחה, ואני נכנסתי למשרד שלי בקומה 48. "בוקר טוב לך ג´וני" חייכתי ופסעתי לעברו של בחיר ליבי. הוא הרים את עיניו מהדף שעיניו סקרו בעיניין רב כל כך, וחייך אליי. נשקתי לו על לחיו, הנחתי את התיק השחור הקטן שלי על כיסא המנהלים הגדול של ג´ון, ופניתי לפינת החדר, לפתוח את החלון. החזקתי את הוילון באצבעותיי, ובמבט שכולו חיוכים שאלתי את ג´ון "מוכן?" . הוא הנהן בראשו, וכיווץ את שני עיניו הקטנות והירוקות. בשניה אחת הסטתי את הוילון, ואורו של הבוקר מילא את חלל המשרד, וסינוור את פניו הלבנבנות של ג´ון. הוא היה כל כך יפה. הוא היה לבוש בחולצת טריקו ירוקה ובמכנסי ג´ינס כחולות, שנהג ללבוש כמעט תמיד. סקרתי את גופו, וחגתי סביבו כמו נשר החג מסביב לטרפו. "הופה הופה, מישהו התחתך היום", קראתי לעברו במילים שנבלעו בצחוקו של ג´ון, ושלי. "כן... זה יום מיוחד". הוא ענה. בהברה הראשונה של המילה "למה", קטע אותי ג´ון ואמר "אה אה אה! זו הפתעה". הוא אמר וזינק עליי בחיבוק ענק, חיבוק שכל כך כיף לקבל מג´ון. צחקתי. קולו של צחוקי המתגלגל והקולני, נבלע ברעש של מטוס שהיה קרוב אלינו מאוד. בכל פעם שמתקרב לכאן מטוס, אני בטוחה כל כולי, שבעוד רגע, רק בעוד שניה, הוא עומד לפגוע באחד הביניינים. הרעש היה מחריש אוזניים. נחלצתי מחיבוקו של ג´ון, רצה אל עבר החלון, ומביטה במטוס שכבר חלף אותנו. את מרכז הסחר העולמי. הסתובבתי ונעשנתי על החלון, צוחקת מהמחשבות הכל כך מטומטמות האלה שיש לי לפעמים. בעוד ג´ון מביט בי ולא מצליח להבין מה פשר הצחוק הזה שלי, צלצל הטלפון. שנינו זינקנו עליו, אבל אני, יותר קטנה בגופי, ויותר זריזה, הגעתי לפניו. הוצאתי לו לשון, והרמתי את שפורפרת הטלפון. "כן?" עניתי. "שלום יפיפיה!" נשמע קולה של אחותה הקטנה מהטלפון. "מה יש אלינור?" עניתי לה בחוסר סבלנות. "תרגעי תרגעי, אני מחכה לך למטה, שכחת את המפתחות של המכונית שלך, בתיק שלי. בואי לקחת אותם ! נפגש בכניסה הצפונית." היא אמרה, ולא חיכתה לאישור שלי, וניתקה את השיחה. נשארתי בוהה בשפורפרת הטלפון, מנסה לקלוט מה הילדונת הזו רצתה ממני. ג´ון חטף ממני את השפורפרת והניח אותה במקומה. "בואי נרד רגע לקומה 33 לסטיב, אני צריך לשאול אותו כמה שאלות בקשר לגליון הבא". הוא אמר. "כן.. אני אלווה אותך. אני צריכה לצאת מהבניין לכמה דקות, אחותי מחכה לי." אמרתי בשקט. הוא הנהן בראשו, ואמר "אני מחכה לך פה, תחזרי ונלך יחד". הסכמתי. פניתי לכיוון המעלית ואז הוא קרא לי "מלני!" . הסתובבתי. ראיתי אותו מכניס מעטפה ורודה עם אותיות בצבע כחול, שאומרות את שמי עליה, אל תוך מגירת השולחן. "שכשיש לך זמן, תקראי את זה..." הוא אמר. חייכתי אליו, והזמנתי את המעלית. כל הדרך למטה, תהיתי מה הוא כבר יכול לרשום לי בנייר בתוך מעטפה ורודה ואותיות בצבע כחול... פגשתי את אחותי בכניסה הצפונית. היא עמדה נשענת על עמוד, מביטה בהולכים ובשבים מבעד למשקפי השמש השחורות שלה. היא סימנה לי לבוא אחריה והתחילה להתקדם רחוק מהבניין, לכיוון החנייה. "חכי שניה לאן את הולכת?" קראתי לה. היא לא ענתה. הדבקתי אותה בריצה קלה, ושאלתי אותה מתנשפת כולי, לאן החיפזון הזה ולאן היא ממהרת כל כך. "מה את דואגת, אני בסה"כ צריכה שתבואי רגע לעזור לי להוריד כמה ארגזים קלים מהמכונית. שתקתי, מנסה לסדר את נשמתי, והתחלתי ללכת בקצב שלה, מתקדמות לכיוון המכונית. שוב נשמע רעש של מטוס בשמיים. והוא שוב נשמע קרוב מתמיד. אבל הפעם הרעש נשמע שונה. הרגשתי כיאלו הוא חולף ממש ליד האוזן שלי, כאילו עוד רגע אני אוכל לגעת בו.הסתובבתי , נושאת ראשי אל השמיים ומחשפת אותו. ראיתי אותו. ראיתי אותו מתקרב ישר לשם. ראיתי אותו נכנס בתוך הביניינים. נשמע רעש גדול. פיצוף ענקי, שלא יתואר כמוהו. תפסתי את ידה של אלינור בציפורניי, צובטת אותה חזק. היא הסתובבה במהירות גם היא, מרימה ראשה אל המגדלים, מסרבת להאמין. הכל נגמר. כבר מספר שעות שישבתי שם על המדרכה, צופה במה שפעם היה מרכז הסחר העולמי, מגדלי התאומים, בניו יורק. מנסה לדמיין את ג´ון. ידעתי שהוא מת. ידעתי. ידעתי שאני לבד עכשיו. ידעתי שאין יותר הודעות טקסט מתוקות לסלולרי, ואין יותר שיחות לילה ארוכות, ואין יותר לישון איתו, להתקלח איתו, לאכול איתו, לאכול אותו, להריח אותו, לעשות איתו אהבה. א ה ב ה. ניסתי לדמיין את השניות האחרונות בחיים שלו. מה עבר עליו ? איפה הוא היה? על מה הוא חשב? ראשי התחיל לכאוב מרוב מחשבות, ועיניי נשארו יבשות. לא בכיתי. לא רציתי לבכות. סרבתי להאמין. צובטת את עצמי כל פעם מחדש, מקווה שהסיוט הזה יגמר, ואני אתעורר במיטה שלי בבית שלי, כשידיו של ג´ון חובקות את גופי. חוט מחשבתי נקטע ממני, כשמשב רוח קל העיף אליי מעטפה מלוכלכת, בצבע ורוד, ואותיות כחולות שנושאות את שמי, כתובות עליה. הרמתי את המעטפה מהרצפה, סוקרת אותה בשתי עיניי כמו ילדון קטן שגילה שיש לו ידיים. מבוהלת, ולא מאמינה שהמעטפה הזו, הדבר האחרון שקיבלתי מג´ון אכן נמצא אצלי. פתחתי אותה בעידנות, מסירה מעליה את נייר הדבק. הוצאתי מתוכה נייר בצבע לבן, וקיברתי אותו אל אפי. הרחתי אותו. היה לו את הריח של הבושם שקניתי לג´ון בפעם האחרונה שהיינו בפריז, אצל אמא שלו. אמא שלו- איך אני אגיד לה את זה? איך אני אגיד לה, שהבן שלה אינינו, שהאדם החשוב לי מכל, איננו ? איך אומרים דבר כזה לאדם ? כיצד ? על פיסת הניר המלולכת מעט, נכתב בעט סגול, בכתב ידו של ג´ון, שרק אני הצלחתי להבין : "מלני, אהובתי, תתחתני איתי ?" קורבנות המלחמה, קורבנות הטרור, קורבנות הזוועה, קורבנות הרצח, שנרצחו, שנרמסו, שנמחצו למוות ע"י מחבלים טרוריסטים, ב- 11 בסטפטמבר, 2001. יהי זכרם ברוך
אני מצרפת סיפור קצר. לא ארוך, לא נכתב ע"י סופר עם שם גדול, לא נכתב ע"י מישהו עם כישרון ענק. נכתב מהלב. מעטפה בצבע ורוד / זברה המעלית נפתחה, ואני נכנסתי למשרד שלי בקומה 48. "בוקר טוב לך ג´וני" חייכתי ופסעתי לעברו של בחיר ליבי. הוא הרים את עיניו מהדף שעיניו סקרו בעיניין רב כל כך, וחייך אליי. נשקתי לו על לחיו, הנחתי את התיק השחור הקטן שלי על כיסא המנהלים הגדול של ג´ון, ופניתי לפינת החדר, לפתוח את החלון. החזקתי את הוילון באצבעותיי, ובמבט שכולו חיוכים שאלתי את ג´ון "מוכן?" . הוא הנהן בראשו, וכיווץ את שני עיניו הקטנות והירוקות. בשניה אחת הסטתי את הוילון, ואורו של הבוקר מילא את חלל המשרד, וסינוור את פניו הלבנבנות של ג´ון. הוא היה כל כך יפה. הוא היה לבוש בחולצת טריקו ירוקה ובמכנסי ג´ינס כחולות, שנהג ללבוש כמעט תמיד. סקרתי את גופו, וחגתי סביבו כמו נשר החג מסביב לטרפו. "הופה הופה, מישהו התחתך היום", קראתי לעברו במילים שנבלעו בצחוקו של ג´ון, ושלי. "כן... זה יום מיוחד". הוא ענה. בהברה הראשונה של המילה "למה", קטע אותי ג´ון ואמר "אה אה אה! זו הפתעה". הוא אמר וזינק עליי בחיבוק ענק, חיבוק שכל כך כיף לקבל מג´ון. צחקתי. קולו של צחוקי המתגלגל והקולני, נבלע ברעש של מטוס שהיה קרוב אלינו מאוד. בכל פעם שמתקרב לכאן מטוס, אני בטוחה כל כולי, שבעוד רגע, רק בעוד שניה, הוא עומד לפגוע באחד הביניינים. הרעש היה מחריש אוזניים. נחלצתי מחיבוקו של ג´ון, רצה אל עבר החלון, ומביטה במטוס שכבר חלף אותנו. את מרכז הסחר העולמי. הסתובבתי ונעשנתי על החלון, צוחקת מהמחשבות הכל כך מטומטמות האלה שיש לי לפעמים. בעוד ג´ון מביט בי ולא מצליח להבין מה פשר הצחוק הזה שלי, צלצל הטלפון. שנינו זינקנו עליו, אבל אני, יותר קטנה בגופי, ויותר זריזה, הגעתי לפניו. הוצאתי לו לשון, והרמתי את שפורפרת הטלפון. "כן?" עניתי. "שלום יפיפיה!" נשמע קולה של אחותה הקטנה מהטלפון. "מה יש אלינור?" עניתי לה בחוסר סבלנות. "תרגעי תרגעי, אני מחכה לך למטה, שכחת את המפתחות של המכונית שלך, בתיק שלי. בואי לקחת אותם ! נפגש בכניסה הצפונית." היא אמרה, ולא חיכתה לאישור שלי, וניתקה את השיחה. נשארתי בוהה בשפורפרת הטלפון, מנסה לקלוט מה הילדונת הזו רצתה ממני. ג´ון חטף ממני את השפורפרת והניח אותה במקומה. "בואי נרד רגע לקומה 33 לסטיב, אני צריך לשאול אותו כמה שאלות בקשר לגליון הבא". הוא אמר. "כן.. אני אלווה אותך. אני צריכה לצאת מהבניין לכמה דקות, אחותי מחכה לי." אמרתי בשקט. הוא הנהן בראשו, ואמר "אני מחכה לך פה, תחזרי ונלך יחד". הסכמתי. פניתי לכיוון המעלית ואז הוא קרא לי "מלני!" . הסתובבתי. ראיתי אותו מכניס מעטפה ורודה עם אותיות בצבע כחול, שאומרות את שמי עליה, אל תוך מגירת השולחן. "שכשיש לך זמן, תקראי את זה..." הוא אמר. חייכתי אליו, והזמנתי את המעלית. כל הדרך למטה, תהיתי מה הוא כבר יכול לרשום לי בנייר בתוך מעטפה ורודה ואותיות בצבע כחול... פגשתי את אחותי בכניסה הצפונית. היא עמדה נשענת על עמוד, מביטה בהולכים ובשבים מבעד למשקפי השמש השחורות שלה. היא סימנה לי לבוא אחריה והתחילה להתקדם רחוק מהבניין, לכיוון החנייה. "חכי שניה לאן את הולכת?" קראתי לה. היא לא ענתה. הדבקתי אותה בריצה קלה, ושאלתי אותה מתנשפת כולי, לאן החיפזון הזה ולאן היא ממהרת כל כך. "מה את דואגת, אני בסה"כ צריכה שתבואי רגע לעזור לי להוריד כמה ארגזים קלים מהמכונית. שתקתי, מנסה לסדר את נשמתי, והתחלתי ללכת בקצב שלה, מתקדמות לכיוון המכונית. שוב נשמע רעש של מטוס בשמיים. והוא שוב נשמע קרוב מתמיד. אבל הפעם הרעש נשמע שונה. הרגשתי כיאלו הוא חולף ממש ליד האוזן שלי, כאילו עוד רגע אני אוכל לגעת בו.הסתובבתי , נושאת ראשי אל השמיים ומחשפת אותו. ראיתי אותו. ראיתי אותו מתקרב ישר לשם. ראיתי אותו נכנס בתוך הביניינים. נשמע רעש גדול. פיצוף ענקי, שלא יתואר כמוהו. תפסתי את ידה של אלינור בציפורניי, צובטת אותה חזק. היא הסתובבה במהירות גם היא, מרימה ראשה אל המגדלים, מסרבת להאמין. הכל נגמר. כבר מספר שעות שישבתי שם על המדרכה, צופה במה שפעם היה מרכז הסחר העולמי, מגדלי התאומים, בניו יורק. מנסה לדמיין את ג´ון. ידעתי שהוא מת. ידעתי. ידעתי שאני לבד עכשיו. ידעתי שאין יותר הודעות טקסט מתוקות לסלולרי, ואין יותר שיחות לילה ארוכות, ואין יותר לישון איתו, להתקלח איתו, לאכול איתו, לאכול אותו, להריח אותו, לעשות איתו אהבה. א ה ב ה. ניסתי לדמיין את השניות האחרונות בחיים שלו. מה עבר עליו ? איפה הוא היה? על מה הוא חשב? ראשי התחיל לכאוב מרוב מחשבות, ועיניי נשארו יבשות. לא בכיתי. לא רציתי לבכות. סרבתי להאמין. צובטת את עצמי כל פעם מחדש, מקווה שהסיוט הזה יגמר, ואני אתעורר במיטה שלי בבית שלי, כשידיו של ג´ון חובקות את גופי. חוט מחשבתי נקטע ממני, כשמשב רוח קל העיף אליי מעטפה מלוכלכת, בצבע ורוד, ואותיות כחולות שנושאות את שמי, כתובות עליה. הרמתי את המעטפה מהרצפה, סוקרת אותה בשתי עיניי כמו ילדון קטן שגילה שיש לו ידיים. מבוהלת, ולא מאמינה שהמעטפה הזו, הדבר האחרון שקיבלתי מג´ון אכן נמצא אצלי. פתחתי אותה בעידנות, מסירה מעליה את נייר הדבק. הוצאתי מתוכה נייר בצבע לבן, וקיברתי אותו אל אפי. הרחתי אותו. היה לו את הריח של הבושם שקניתי לג´ון בפעם האחרונה שהיינו בפריז, אצל אמא שלו. אמא שלו- איך אני אגיד לה את זה? איך אני אגיד לה, שהבן שלה אינינו, שהאדם החשוב לי מכל, איננו ? איך אומרים דבר כזה לאדם ? כיצד ? על פיסת הניר המלולכת מעט, נכתב בעט סגול, בכתב ידו של ג´ון, שרק אני הצלחתי להבין : "מלני, אהובתי, תתחתני איתי ?" קורבנות המלחמה, קורבנות הטרור, קורבנות הזוועה, קורבנות הרצח, שנרצחו, שנרמסו, שנמחצו למוות ע"י מחבלים טרוריסטים, ב- 11 בסטפטמבר, 2001. יהי זכרם ברוך
זה הכל איי לאב יו וסמיילי קטן שום מילות פרידה לא אוהב אותך לנצח לא אני שלך לתמיד לא להתראות אהובתי עד המפגש הבא רק איי לאב יו וסמיילי קטן. אז איפה הייתי ביום ששינה את העולם? (לא שאני מאמינה בסלוגן המטופש הזה אבל יודעת שהעולם שלי נחרב באותו יום) הייתי בבית עם ביתי... שהיא ביתו... לא ראיתי את התמונות סירבתי לעלות לגג הבניין כדי לצפות בחיי מתמוטטים העדפתי להישאר בחשיכה שירדה על העיר לקוות תקווה נואשת שאולי הוא עוד חי כי הגיע לו... הגיע לו לחיות ולא למות... הגיע לו לראות שוב את השמש... לא הגיע לו להיקבר בהריסות המגדלים... חייבים להאמין בניסים... את אלוהים לא עניין באותו יום מה הגיע לו ומה לא והוא נקבר עם עוד אלפי אנשים שלא הגיע להם למות וסיפור אהבתנו הפך לאגדה... "היה היה זוג משמיים..." יספרו חברותיי לילדיהן לפני השינה. יהי זכרו ברוך
