כמו טיפה בים
New member
ברשותכם-הישר למים העמוקים...
(אבל עם מצופים) לדעתי, דרך שירים הרגשות צפים ועולים הרבה יותר מדרך סיפורים, לפחות אצלי. אבל דווקא בגלל זה אתחיל דוקא בסיפורון קליל משהו(יש עניין לכתוב גם סיפורים או שזה לא המקום?) ונראה איך יתגלגל. שלכם, טיפה בים. השעון המעורר פצח במנגינתו הקבועה, מעיר אותה לתוך תחילתו של יום נוסף. בחוץ שרר החושך, אך התרנגול קרא. עוד לפני שעברו שניות ספורות, כבר כבתה את השעון והתרוממה בזהירות, שלא להעירו. רצתה לקום, אך משהו משך את מבטה- היו אלו פניו. היא ישבה שם, מתבוננת בו בשנתו (נכון, אני יודעת...בכל הסרטים הגבר הוא המתבונן באישה בשנתה, אבל מה לעשות שהוא ישן והיא הייתה ערה?!), מבלי היכולת לאגור את הכוח (או הרצון) לנתק את מבטה. ישבה כך, בוהה בו, מרגישה שאין לה היכולת להכיל ולו את עיניו, את שפתיו או אפיו. אבל ידעה שהיא חייבת.שהיא רוצה. לבסוף התעורר גם הוא, אך כתמיד, בשעות יום (או אולי לילה?) שכאלו, הוא היה מעורפל.במאמץ פקח את עיניו, הסתכל עליה לשבריר שניה, ואז פתח את ידיו בהזמנה לחיבוק. הם שכבו שם אוחזים האחד בשניה, השניה באחד. בתחילה נשימותיהם היו הפוכות; הוא שואף היא נושפת. כעבור שניות מספר (או אולי דקות ארוכות? אני לא בטוחה. אתם מבינים, תמיד כשהיא איתו הזמן חומק לה מבין האצבעות) היא שמה לב שנשימתם הפכה מותאמת. לשאוף...לנשוף...נשימות קצובות, רכות ושקטות. הנודניק בשעון המעורר הזכיר שהיא צריכה ללכת, והיא התנתקה ממנו בעדינות(ובחוסר רצון!), שימשיך לישון. הוא מצידו ניעור אט אט, עדיין מנומנם, אמר לה שהוא אוהב אותה ואיחל לה יום מוצלח. שתיקה. לקח לה זמן (ככלות הכל, היא פולניה.להפגין רגשות רחמנא ליצלן?!), אבל לבסוף ענתה שגם היא, רצתה להוסיף שהמון-המון וכל כך הרבה, אבל רק אמרה "אוהבת...".
(אבל עם מצופים) לדעתי, דרך שירים הרגשות צפים ועולים הרבה יותר מדרך סיפורים, לפחות אצלי. אבל דווקא בגלל זה אתחיל דוקא בסיפורון קליל משהו(יש עניין לכתוב גם סיפורים או שזה לא המקום?) ונראה איך יתגלגל. שלכם, טיפה בים. השעון המעורר פצח במנגינתו הקבועה, מעיר אותה לתוך תחילתו של יום נוסף. בחוץ שרר החושך, אך התרנגול קרא. עוד לפני שעברו שניות ספורות, כבר כבתה את השעון והתרוממה בזהירות, שלא להעירו. רצתה לקום, אך משהו משך את מבטה- היו אלו פניו. היא ישבה שם, מתבוננת בו בשנתו (נכון, אני יודעת...בכל הסרטים הגבר הוא המתבונן באישה בשנתה, אבל מה לעשות שהוא ישן והיא הייתה ערה?!), מבלי היכולת לאגור את הכוח (או הרצון) לנתק את מבטה. ישבה כך, בוהה בו, מרגישה שאין לה היכולת להכיל ולו את עיניו, את שפתיו או אפיו. אבל ידעה שהיא חייבת.שהיא רוצה. לבסוף התעורר גם הוא, אך כתמיד, בשעות יום (או אולי לילה?) שכאלו, הוא היה מעורפל.במאמץ פקח את עיניו, הסתכל עליה לשבריר שניה, ואז פתח את ידיו בהזמנה לחיבוק. הם שכבו שם אוחזים האחד בשניה, השניה באחד. בתחילה נשימותיהם היו הפוכות; הוא שואף היא נושפת. כעבור שניות מספר (או אולי דקות ארוכות? אני לא בטוחה. אתם מבינים, תמיד כשהיא איתו הזמן חומק לה מבין האצבעות) היא שמה לב שנשימתם הפכה מותאמת. לשאוף...לנשוף...נשימות קצובות, רכות ושקטות. הנודניק בשעון המעורר הזכיר שהיא צריכה ללכת, והיא התנתקה ממנו בעדינות(ובחוסר רצון!), שימשיך לישון. הוא מצידו ניעור אט אט, עדיין מנומנם, אמר לה שהוא אוהב אותה ואיחל לה יום מוצלח. שתיקה. לקח לה זמן (ככלות הכל, היא פולניה.להפגין רגשות רחמנא ליצלן?!), אבל לבסוף ענתה שגם היא, רצתה להוסיף שהמון-המון וכל כך הרבה, אבל רק אמרה "אוהבת...".
