כולם אוהבים את ישראל
New member
בשבועיים האלו חשבתי שאני מת
(מכתב זה הולך ליומן-בלוג שלי) כבר שבועיים שלא כתבתי כלום כי לא הייתי בבית שבוע שעבר נמנעתי מלבוא הבייתה כי לא הרגשתי טוב מבחינה נפשית משהו שמוטט אותי פיזית העדפתי להישאר בהוסטל לנוח כי ידעתי שבבית אני נכנס לעוד לחצים ופחדים ומיני טראומות אז נשארתי שם (בהוסטל) כדי לנוח לא התקשרתי לאבא שלי להודיע לו רק ביום שני אחרי כמה ימים התקשרתי להסביר לו שלא הרגשתי טוב והיה עדיף שאשאר שם... הייתי כל כך עצוב ועייף...שנארתי שם מחוסר כוחות פזים לחזור הביתתה מרחק הליכה של 20 דקות עברו עליי שבועיים קשים של חוסר אונים ועייפות ופסימיות וכאב ותסכול שבהם גם התפרצתי בכעס כמה פעמים אני לא אוהב את המקום שאני גר בו הוא לא נעים לי כבר אני מרגיש בו בדידות איומה ולא מתאים יש לי הרבה קשיים בלגור בהוסטל ולמלא אחר כל המטלות שלו אני עובד קשה בבקרים -עבודת לחץ יחסית אומנם 4 שעות אבל על הרגליים... כל יום ויומיים בשבוע אחרי זה יש לי תורנות מטבח שנמשכת לפעמיים עוד שעתיים תלוי אני מרגיש שנגמרים לי הכוחות לפעמים הנפשיים והפיזיים בעקבות זה ואני נופל ונשבר וזה קרה לי השבוע ביום שלישי עבדתי קשה והתעייפתי בעבודה אחרי זה עשיתי תורנות מטבח ולא כולם בהוסטל עובדים בעבודה שאני עובד בה העבודה שלי היא מאומצת יותר יש כאלו שלמקומות שיקומיים שרק יושבים שם כל היום ולא כל התורנים עוזרים תמיד במיטבח לפני ואחרי הארוחה : מטענות של :"אני חולה" אני לא מרגיש טוב עכשיו.... בלה בלה בלה קורה שמצאתי את עצמי עושה גם שם עבודה של שלוש אנשים ביחד ואחרי התורנות מיטבח הייתי צריך לשטוף גם חדר... אבל פה כבר מצאתי את עצמי זרוק על הדשא מחוסר כוחות וביקשתי שלא.... קשה לי לעמוד במטלות של ההוסטל פשוט זה מעייף נורא ביחוד שאני חש בדידות ויאוש לגבי המשך הדרך שלי הלכתי כבר כל כך הרבה בכיוון של עצמאות טוטאלית שקשורה לכל תחומי החיים אני מרגיש שאני עומד להישבר סופית כל יום כמעט שאישפזו אותי לפני כמה ימים הייתי צריך לחשוב על זה אם אני רוצה אישפוז הדרך נראית לי ארוכה מדיי וקשה מדיי ואני כבר רוצה להיות בדיור מוגן לגור עם 4 חברה מקסימום בדירה... והבית כל כך זר לי עם הזמן אני יותר ויותר מרגיש זר בבית שלי שהיה שלי כ25 שנה אני מת לצאת מפה... לא יכלתי לשלוט בעצמי וניפצתי כיסא בריצפה הכל היה ניראה לי כל כך רע ושחור שלא יכלתי לשלוט בעצמי והיו עוד כמה שהתרפצתי בצעקות אמר לי אחד המדריכים : אתה לא חייבל להיות פה אחרי שבאתי לחדר אוכל שהם הכינו ארוחת ערב והנמכתי להם את הרדיו כי זה הפריע לי ובדיוק באתי לחפש חברה /מישהו להיות איתו אז הם רצו מוזיקה ולי זה הפריע לאיזון הנפשי אז אמר לי אתה לא חייב להיות פה וזה העלה לי את הסעיף ןצעקתי: אני לא חייב להיות פה אני לא חייב להיות בכלל הלוואי שהייתי מת הלוואי שלא הייתי נולד אם היה לי אקדח הייתי יורה בעצמי מזמן רצו להשהות אותי על זה שניפצתי את הכיסא בריצפה אם ישהו אותי ולא יהיה לי איפה להיות אני לא יודע מה אני אעשה כבר התחלתי לחשוב על לדקור את עצמי בכתף מרוב תסכול כאות מחאה שיבינו אייך אני מרגיש לקחתי 2 ימי מחלה (חופש) מהעבודה איכשהוא ניראה לי או נידמה לי שכועסים עליי שאני לוקח את הימים האלו.... בגלל זה לא יודע ככה נידמה לי ויש לזה סיבות מהעבר.... הדרך ארוכה קשה ומסוכנת ואני כבר עייף מללכת וליפול בה שוב ושוב מה יהיה??? איין מנוחה ליגע המחשבות שלי רצות עד כדי כך שאני מרגיש שאני במחנה מעצר במלחמת העולם השנייה לפעמים אני מכנה את ההוסטל שלי מחנה טרבלינקה
(מכתב זה הולך ליומן-בלוג שלי) כבר שבועיים שלא כתבתי כלום כי לא הייתי בבית שבוע שעבר נמנעתי מלבוא הבייתה כי לא הרגשתי טוב מבחינה נפשית משהו שמוטט אותי פיזית העדפתי להישאר בהוסטל לנוח כי ידעתי שבבית אני נכנס לעוד לחצים ופחדים ומיני טראומות אז נשארתי שם (בהוסטל) כדי לנוח לא התקשרתי לאבא שלי להודיע לו רק ביום שני אחרי כמה ימים התקשרתי להסביר לו שלא הרגשתי טוב והיה עדיף שאשאר שם... הייתי כל כך עצוב ועייף...שנארתי שם מחוסר כוחות פזים לחזור הביתתה מרחק הליכה של 20 דקות עברו עליי שבועיים קשים של חוסר אונים ועייפות ופסימיות וכאב ותסכול שבהם גם התפרצתי בכעס כמה פעמים אני לא אוהב את המקום שאני גר בו הוא לא נעים לי כבר אני מרגיש בו בדידות איומה ולא מתאים יש לי הרבה קשיים בלגור בהוסטל ולמלא אחר כל המטלות שלו אני עובד קשה בבקרים -עבודת לחץ יחסית אומנם 4 שעות אבל על הרגליים... כל יום ויומיים בשבוע אחרי זה יש לי תורנות מטבח שנמשכת לפעמיים עוד שעתיים תלוי אני מרגיש שנגמרים לי הכוחות לפעמים הנפשיים והפיזיים בעקבות זה ואני נופל ונשבר וזה קרה לי השבוע ביום שלישי עבדתי קשה והתעייפתי בעבודה אחרי זה עשיתי תורנות מטבח ולא כולם בהוסטל עובדים בעבודה שאני עובד בה העבודה שלי היא מאומצת יותר יש כאלו שלמקומות שיקומיים שרק יושבים שם כל היום ולא כל התורנים עוזרים תמיד במיטבח לפני ואחרי הארוחה : מטענות של :"אני חולה" אני לא מרגיש טוב עכשיו.... בלה בלה בלה קורה שמצאתי את עצמי עושה גם שם עבודה של שלוש אנשים ביחד ואחרי התורנות מיטבח הייתי צריך לשטוף גם חדר... אבל פה כבר מצאתי את עצמי זרוק על הדשא מחוסר כוחות וביקשתי שלא.... קשה לי לעמוד במטלות של ההוסטל פשוט זה מעייף נורא ביחוד שאני חש בדידות ויאוש לגבי המשך הדרך שלי הלכתי כבר כל כך הרבה בכיוון של עצמאות טוטאלית שקשורה לכל תחומי החיים אני מרגיש שאני עומד להישבר סופית כל יום כמעט שאישפזו אותי לפני כמה ימים הייתי צריך לחשוב על זה אם אני רוצה אישפוז הדרך נראית לי ארוכה מדיי וקשה מדיי ואני כבר רוצה להיות בדיור מוגן לגור עם 4 חברה מקסימום בדירה... והבית כל כך זר לי עם הזמן אני יותר ויותר מרגיש זר בבית שלי שהיה שלי כ25 שנה אני מת לצאת מפה... לא יכלתי לשלוט בעצמי וניפצתי כיסא בריצפה הכל היה ניראה לי כל כך רע ושחור שלא יכלתי לשלוט בעצמי והיו עוד כמה שהתרפצתי בצעקות אמר לי אחד המדריכים : אתה לא חייבל להיות פה אחרי שבאתי לחדר אוכל שהם הכינו ארוחת ערב והנמכתי להם את הרדיו כי זה הפריע לי ובדיוק באתי לחפש חברה /מישהו להיות איתו אז הם רצו מוזיקה ולי זה הפריע לאיזון הנפשי אז אמר לי אתה לא חייב להיות פה וזה העלה לי את הסעיף ןצעקתי: אני לא חייב להיות פה אני לא חייב להיות בכלל הלוואי שהייתי מת הלוואי שלא הייתי נולד אם היה לי אקדח הייתי יורה בעצמי מזמן רצו להשהות אותי על זה שניפצתי את הכיסא בריצפה אם ישהו אותי ולא יהיה לי איפה להיות אני לא יודע מה אני אעשה כבר התחלתי לחשוב על לדקור את עצמי בכתף מרוב תסכול כאות מחאה שיבינו אייך אני מרגיש לקחתי 2 ימי מחלה (חופש) מהעבודה איכשהוא ניראה לי או נידמה לי שכועסים עליי שאני לוקח את הימים האלו.... בגלל זה לא יודע ככה נידמה לי ויש לזה סיבות מהעבר.... הדרך ארוכה קשה ומסוכנת ואני כבר עייף מללכת וליפול בה שוב ושוב מה יהיה??? איין מנוחה ליגע המחשבות שלי רצות עד כדי כך שאני מרגיש שאני במחנה מעצר במלחמת העולם השנייה לפעמים אני מכנה את ההוסטל שלי מחנה טרבלינקה
