בשבילי זו לא היתה סתם עוד הצגה.
כבר שבועיים לא הייתי פה - לא העזתי להיכנס, לקרוא תגובות, להרשות לעצמי להתעצב, אבל לאחר היום, הרגשתי צורך לפרוק את הדברים, והחלטתי להיכנס לפורום. הצטערתי לקרוא על פרישתה של מיכל, ועל האירועים שעברו על הפורום הזה בהיעדרי. אבל בכל זאת, אסביר את הסיבה שבגינה עזרתי אומץ וחזרתי לפה היום. מדי שבועיים בימי חמישי מתקיים שיעור דרמה לכיתתי. בשיעור האחרון, לפני שבועיים, הייתי באזכרה של אבי, והיום כשהגעתי לשיעור, המורה החל לספר את התסריט שאותו נצטרך להמחיז באותו שיעור בקבוצות. אם מספרת לבנה/ביתה על החלטתה לעבור דירה, ולבסוף לאחר ויכוחים הבן/בת מגיע לעיר החדשה, ופוגש בנער/ה, מסתכסך איתו, ולבסוף מתידד איתו והנער/ה השני/ה מזמין אותו לביתו/ה, שם הנער/ה החדש/ה מגלה לתדהמתו את אביו, שכל חייו היה בטוח שאינו בין החיים, ומכאן היינו צריכים להמשיך ולפתח את המונולוג. כששמעתי את הסיפור, החלטתי בלבי שאינני מתכוונת לשחק בהצגה עם קבוצתי, מכיוון שהנושא היה קרוב מדי ללבי, כואב מדי. לבסוף לא מצאתי תירוץ הולם לאי ההשתתפות, ומכיוון לא הייתה לי שום כוונה לשתף איש בהרגשתי, הסכמתי לשמש בתפקיד האם. קבוצתי הייתה האחרונה. צפיתי בהצגות שהכינו אחרים, ובאחת מהם אחד הילדים יצא מהתפקיד ופרץ בצחוק מכיוון שהסיטואציה נראתה לו כל-כך בלתי אפשרית. המורה לדרמה העיר שאין לדעת, והיו מקרים יוצאי דופן, והוא נזף בילד על התפרצותו. כאן איבדתי אותם לגמרי. כל-כך הרבה פעמים שקעתי במחשבות, בחלומות בהקיץ, שהייתה טעות, שמישהו הסתיר פרט מסויים, והוא חי איפשהו בעולם, ועוד ימצא אותי. כמה פעמים שדימיינתי את הפגישה איתו, עם האב שמעולם לא הכרתי. את התפקיד שלי בהצגה עשיתי, מנותקת לגמרי מהכל, ושקועה בהרהורים. כשהמורה לדרמה העיר את הערותיו בנוגע למשחק, הוא הוסיף שהמשחק שלי היה אמיתי מאוד, שהוא ראה דמעות בעיניי. מה שהוא לא ידע, זה שהדמעות היו אמיתיות, וכך גם הכאב, ובשבילי – זו לא היתה סתם עוד הצגה. אתי.
כבר שבועיים לא הייתי פה - לא העזתי להיכנס, לקרוא תגובות, להרשות לעצמי להתעצב, אבל לאחר היום, הרגשתי צורך לפרוק את הדברים, והחלטתי להיכנס לפורום. הצטערתי לקרוא על פרישתה של מיכל, ועל האירועים שעברו על הפורום הזה בהיעדרי. אבל בכל זאת, אסביר את הסיבה שבגינה עזרתי אומץ וחזרתי לפה היום. מדי שבועיים בימי חמישי מתקיים שיעור דרמה לכיתתי. בשיעור האחרון, לפני שבועיים, הייתי באזכרה של אבי, והיום כשהגעתי לשיעור, המורה החל לספר את התסריט שאותו נצטרך להמחיז באותו שיעור בקבוצות. אם מספרת לבנה/ביתה על החלטתה לעבור דירה, ולבסוף לאחר ויכוחים הבן/בת מגיע לעיר החדשה, ופוגש בנער/ה, מסתכסך איתו, ולבסוף מתידד איתו והנער/ה השני/ה מזמין אותו לביתו/ה, שם הנער/ה החדש/ה מגלה לתדהמתו את אביו, שכל חייו היה בטוח שאינו בין החיים, ומכאן היינו צריכים להמשיך ולפתח את המונולוג. כששמעתי את הסיפור, החלטתי בלבי שאינני מתכוונת לשחק בהצגה עם קבוצתי, מכיוון שהנושא היה קרוב מדי ללבי, כואב מדי. לבסוף לא מצאתי תירוץ הולם לאי ההשתתפות, ומכיוון לא הייתה לי שום כוונה לשתף איש בהרגשתי, הסכמתי לשמש בתפקיד האם. קבוצתי הייתה האחרונה. צפיתי בהצגות שהכינו אחרים, ובאחת מהם אחד הילדים יצא מהתפקיד ופרץ בצחוק מכיוון שהסיטואציה נראתה לו כל-כך בלתי אפשרית. המורה לדרמה העיר שאין לדעת, והיו מקרים יוצאי דופן, והוא נזף בילד על התפרצותו. כאן איבדתי אותם לגמרי. כל-כך הרבה פעמים שקעתי במחשבות, בחלומות בהקיץ, שהייתה טעות, שמישהו הסתיר פרט מסויים, והוא חי איפשהו בעולם, ועוד ימצא אותי. כמה פעמים שדימיינתי את הפגישה איתו, עם האב שמעולם לא הכרתי. את התפקיד שלי בהצגה עשיתי, מנותקת לגמרי מהכל, ושקועה בהרהורים. כשהמורה לדרמה העיר את הערותיו בנוגע למשחק, הוא הוסיף שהמשחק שלי היה אמיתי מאוד, שהוא ראה דמעות בעיניי. מה שהוא לא ידע, זה שהדמעות היו אמיתיות, וכך גם הכאב, ובשבילי – זו לא היתה סתם עוד הצגה. אתי.
