בשבילך!!! ../images/Emo23.gif
את מבין היחידים בעולם, אולי היחידה, שהייתי נותנת הכל בשביל שיהיה להם טוב. כל הזמן הזה כשנקרעתי על העזיבה שלך חשבתי על זה שאולי את בנאדם מאושר, אולי טוב לך, זה הקל עליי אני הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל שתהיי מאושרת, מאושרת גם אם זה לא לצידי... את בנאדם נדיר ומיוחד, בנאדם עם יותר מדי קסם, כזאת שהולכת במסדרון והולכים אחריה עוד אנשים. חלקם כי הם צריכים משהו, חלקם כי הם סתם מתמגנטים... כמו אמא תרנגול שאחריה הולכים 12 אפרוחים. אבל את בעצמך אפרוח. וזה החיוך שלך שעושה את ההבדל, הרגישות שלך, האיכפתיות הזאת שלך, החיבוקים שלך, חוסר ההיסוס שלך לסמס ולטלפן אליי. לעזור לך ולדעת שעזרתי למישהו שאיכפת לי ממנו, הפסקה מהצביעות השיגרתית של כולם, סוף סוף לעשות משהו שממלא אותי. זה לראות אותך מגיעה בבוקר, הכי קורנת, מחייכת, אומרת בוקר טוב והמקום קצת יותר שמח. העובדה שגם כשלא תמיד יש לך עצבים וכוח את מקבלת אלייך ילדים שצריכים עזרה או סתם לקדוח לך בראש על חשבון העבודה הקצת יותר חשובה כרגע או על חשבון המנוחה עם הכוס קפה בחדר מורים. זה הציניות הענקית שלך, החוש הומור הזה, שאני יכולה לשבת מרוקנת על הספסל ומילה אחת שלך תקפיץ אותי ואת חברות שלי מצחוק. זה הקול שלך שאני מזהה גם מאחד החדרים בבניין ונעשית זקופה עם דופק לא סביר. זה הצחוק שלך שגם כשאני אומרת משהו לא מצחיק את צוחקת ואני נהיית המומה מהצחוק המוזר הזה, אבל אני נדבקת וצוחקת אחרייך. זה העובדה שאין לך בעיה לרכל על מורים ותלמידים ולספר גם מה שקצת אסור לספר, אבל את אוהבת לשתף ואני אוהבת להקשיב לך. זה זה שאת עוברת במסדרון, ונאלצת לעמוד בכפייה, ממש בכפייה, עם תיק ביד ואולי גם כוס קפה, ממהרת לאיזה משהו, כש-10 בנות מוזרות מספרות לך חוויות מה-24 שעות האחרונות, מהכיתה, מהבית, מהחבר'ה. ואת לא הולכת עד המילה האחרונה שלנו. זה פשוט את.
את מבין היחידים בעולם, אולי היחידה, שהייתי נותנת הכל בשביל שיהיה להם טוב. כל הזמן הזה כשנקרעתי על העזיבה שלך חשבתי על זה שאולי את בנאדם מאושר, אולי טוב לך, זה הקל עליי אני הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל שתהיי מאושרת, מאושרת גם אם זה לא לצידי... את בנאדם נדיר ומיוחד, בנאדם עם יותר מדי קסם, כזאת שהולכת במסדרון והולכים אחריה עוד אנשים. חלקם כי הם צריכים משהו, חלקם כי הם סתם מתמגנטים... כמו אמא תרנגול שאחריה הולכים 12 אפרוחים. אבל את בעצמך אפרוח. וזה החיוך שלך שעושה את ההבדל, הרגישות שלך, האיכפתיות הזאת שלך, החיבוקים שלך, חוסר ההיסוס שלך לסמס ולטלפן אליי. לעזור לך ולדעת שעזרתי למישהו שאיכפת לי ממנו, הפסקה מהצביעות השיגרתית של כולם, סוף סוף לעשות משהו שממלא אותי. זה לראות אותך מגיעה בבוקר, הכי קורנת, מחייכת, אומרת בוקר טוב והמקום קצת יותר שמח. העובדה שגם כשלא תמיד יש לך עצבים וכוח את מקבלת אלייך ילדים שצריכים עזרה או סתם לקדוח לך בראש על חשבון העבודה הקצת יותר חשובה כרגע או על חשבון המנוחה עם הכוס קפה בחדר מורים. זה הציניות הענקית שלך, החוש הומור הזה, שאני יכולה לשבת מרוקנת על הספסל ומילה אחת שלך תקפיץ אותי ואת חברות שלי מצחוק. זה הקול שלך שאני מזהה גם מאחד החדרים בבניין ונעשית זקופה עם דופק לא סביר. זה הצחוק שלך שגם כשאני אומרת משהו לא מצחיק את צוחקת ואני נהיית המומה מהצחוק המוזר הזה, אבל אני נדבקת וצוחקת אחרייך. זה העובדה שאין לך בעיה לרכל על מורים ותלמידים ולספר גם מה שקצת אסור לספר, אבל את אוהבת לשתף ואני אוהבת להקשיב לך. זה זה שאת עוברת במסדרון, ונאלצת לעמוד בכפייה, ממש בכפייה, עם תיק ביד ואולי גם כוס קפה, ממהרת לאיזה משהו, כש-10 בנות מוזרות מספרות לך חוויות מה-24 שעות האחרונות, מהכיתה, מהבית, מהחבר'ה. ואת לא הולכת עד המילה האחרונה שלנו. זה פשוט את.