בשורות איוב

[ענתי44]

בשורות איוב ../images/Emo10.gif

לפני כשבועיים אושפז הבעל של חברה של אמא שלי, במצב לא טוב. קרסו לו מערכות והוא הונשם. זה אדם שאמא שלי מאוד אהבה. וגם אני. הבוקר קיבלתי את ההודעה, הצפוייה אך המרה על מותו. לא ידעתי מה לעשות האם לספר לאמא או להסתיר ממנה. כל מי שהתקשרתי לא היה זמין. ואז נאלצתי להחליט לבד. כשדודתה האהובה נפטרה הסתרנו ממנה כי היא רחוקה. ואם אמא תבקש לדבר איתה אני אתקשר ואומר שאין תשובה. אבל פה, כמו לפני שנה במקרה של קרוב אחר, אי אפשר יהיה להסתיר את זה ממנה. בקיצור סיפרתי לה. והיא מאז מכונסת בעצמה . שותקת. עצובה. אולי זכרונה כבר לא זוכר למה היא עצובה אבל ליבה מרגיש. לא מצטערת שסיפרתי, ואחותי התקשרה וחשבה כמוני שזה בלתי נמנע להסתיר ממנה. אבל נקרע לי הלב לראות שהיא לא מסוגלת להתאבל, כמו פעם. נקרע לי הלב.

 

[ariela המקורי]

../images/Emo24.gifענתי החביבה

טוב עשית להשקיט את מצפונך, אמא תשכח בעוד יום יומים ,גם לבן זוגי נפטר דוד, בהתחלה הוא בכה והצטער ,עבר יום ועוד יום ועלינו לקבר והוא פחות ופחות נזכר והכל כרגיל כאילו לא קרה שום דבר, המחלה משכיחה מהם את הצער, זה מה שטוב במחלה, יקירתי את לא צריכה להצטער זהו דרכו של עולם לכל אחד יש תאריך של יום הלידה ויום המוות, נכון כואב אך הזמן עושה את שלו,

 

[נילי41]

../images/Emo20.gif ענתי יקרה משתתפת בצערך

טוב עשית שסיפרת לאמא. לא צריך להסתיר כלום. גם דברים מצערים. מהר מאוד החולים שוכחים וחוזרים לשגרת יומם החשובה, כמו שאריאלה מספרת על בעלה ששכח את האבל על דודו שנפטר כבר כמה ימים לאחר מכן. גם אצלנו היה מקרה מצער כשחבר ילדות של בעלי נפטר באופן פתאומי וכולנו היינו בשוק וכסיפרנו לבעלי הוא לא הגיב קשה כמו שחשבתי שיגיב אלא הפטיר משהו כללי וקיבל את העובדה ללא הבעת רגשות. אפילו כשהלכנו ללווייה ולאחר מכן לאזכרה הוא היה מזכיר את העובדה שהחבר נפטר אבל במין קבלת הדין כזו, כאילו שזו דרכו של עולם, לא עשה סיפור גדול מהאבל, בעוד שכל החברים היו בהלם ונורא התרגשו מהאירוע... אין מה לעשות. משהו בכפתור הרגש שלהם כנראה משתבש וביחד עם הזיכרון שהולך ונעלם הם נכנסים למין אדישות או אפאתיה, או פשוט שכחה... אבל, צריך לספר. טוב עשית שסיפרת. תראי שמחר בבוקר אמא תקום ליום חדש ותשכח את הצער ואת האבל על החבר היקר...

 

[ענתי44]

מרגישה שכולם מתים לי../images/Emo10.gif

כל האנשים היקרים לי שהם חלק מחיי , הולכים וזה כואב. אמא קיבלה את זה קשה כי היא אהבה אותו.היא חיבקה אותי ומשהו נצץ שם בעיניים האטומות. היא רוצה שאקח אותה לנחם וזה מה שאעשה. אני כל כך שלמה עם ההחלטה לשתף אותה, חצי שעה לפני ההלוויה הגיעה שכנה הסטרית שבאה ודיברה על מותו, חופשי.עדיף שאמא שמעה ממני ולא מזרים. בערב התחיל לה חום ואני לחוצה. מקווה שהיא לא חטפה איזה שפעת או דלקת.

 

[אפס שתיים]

אויש...

כשאנשים מתים זה כואב. אבל, יש מקרים, שאם הכאב אנו גם מסינים שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות, אם אין רפואה באופק. הלואי שנשמע רק בשורות טובות.

 

[ronnyw]

לספר או לא?

אכן דילמה. אבל, חולי אלצהיימר - בדרך כלל - לא מקבלים בשורות רעות או טובות באותה עוצמה כמו אדם נורמאלי. כבר הזכרתי בפורום, שאחת הסיבות שבגללן לקחתי את אימא שלי לאבחון בזמנו היתה, שהיא קיבלה בשוויון נפש מפתיע בשורה על מות חבר קרוב מחד, ואת הידיעה שנכדה סיום קורס קצינים מאידך. כלומר, לידיעות אין כל כך השפעה עליהם. תוסיפו את העובדה שתוכן הידיעה נשכח מיד אחר כך, והינה המסקנה שזה בעצם לא כל כך חשוב אם נספר או לא. זה יותר משהו שאנו עושים כדי להרגיש שעשינו את הדבר הנכון. אני חושבת שאימך מכונסת בעצמה סתם, כי זה אחד מאותם הימים, ולא בגלל שהיא חווה אובדן אמיתי. (אני מדברת על ה"בדרך כלל".). אולי היא חשה שאת עצובה, כי לזה לא צריך זכרון או חשיבה - רק תחושות.

 

[ענתי44]

לדעתי אמא מרגישה

היום כששאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי לחברתה, השיבה בשלילה ונעלבה שאני הולכת לשם במקום להשאר איתה. אז סיפרתי לה שוב שהבעל מת, ידידה הטוב, והיא אמרה לי לחכות רגע כי היא באה איתי לנחם. היא הגיבה לכולם שם, ואמרה דברים שריגשו את כולם. הערב, בזמן התקפי חוסר המנוחה שלה, היא ניסתה לפתוח, שוב ושוב, את חגורת הבטיחות בכסא גלגלים, ואמרה לי " אני רוצה עכשיו ללכת ל..... היא בטח לבד ועצובה שבעלה נפטר וצריכה אותי". זה היה שש שעות אחרי שחזרנו מניחום אבלים. אני חושבת שאמא מרגישה את האבל. כמובן לא בעוצמה של פעם.