בשורות בצרורות
לא יודעת איך מתמודדים עם כמות כל כך גדולה של בשורות. אחותי, נודע לי בדרך לא דרך שהיא כבר בחודש התשיעי, נותרתי בהלם,´מה לא ידעת?- מה לא ראית?´,-משפט של אמא שלי, לאחר ש´נפלט´ לה שאחותי בתשיעי. כאילו דאהההה? אני גם אמורה לנחש? אנחנו לא מדברות בכלל, אז איך אדע? אז הייתי בארוע משפחתי, אז היא ישבה לצידי, אז מה? הסתכלתי? לא! בדקתי? לא! העליתי את האופציה במחשבתי? לא!, היא רק ילדה את בתה לפני כעשרה חודשים. הלווו?!?!?! מישהו בכלל שומע את דפיקות הלב המואצות שלי? למישהו בכלל איכפת מה אני חשה? אתם רואים אותי?- אולי תתחילו להסתכל פעם אחת, רק פעם אחת עלי? אולי? זו בקשה כל כך מוגזמת?- תגידו את האמת, מה כבר ביקשתי?, הגזמתי! אנוכית שכמותי, שיהיה לה מזל טוב, רק תעשו טובה, אל תזכירו לי! עבודה. הגורל לועג לי, מתריס בי. שתי חברות שלי בהריון. תסתכלי על החיוך שלהם, על האושר הזה- שלא תעזי להרוס להן. מה פתאום?! לא הורסת! אני צבועה! מחייכת, צוחקת- וואי, איזה יופי (בולעת את הרוק), ´מזל טוב´, שוב מחייכת, רואה את האושר בעניים שלהן, חושבת כמה סתומות הן, הרי שום דבר לא בטוח! הן רק בתחילת הדרך, מה הן חושבות לעצמן? בטח אם לא הייתה חושבת הסביבה שזה מוקדם מידי הן היו כעת במסע קניות לתינוק. מודה בפני עצמי, הן לא סתומות- פשוט לא מודעות. יאללה, תחייכי בשבילן. מחייכת- צבועה, כבר אמרתי. אפילו חיבוק נתתי. איכס, את עצמי הגעלתי. מה כבר יכולתי לעשות? לבכות? הדמעות ממילא עצורות כבר הרבה זמן, עוד קצת לא יזיק להן. תחייכי, תחייכי, תחייכי. מחייכת! מה ? לשים מוזיקה ולצהול? בלי הגזמות! אני יודעת, את מי זה מעניין מה אבד לי, מה יש לי? תשמרי בבטן, תבכי בלילה, תחיי כרגיל- תהיי צבועה! ככה הכי יפה לך. ככה הכי יפה לי? ככה יהיה! ככה היה! ככה ישאר! מסע בשורות... אגב, מה עם התינוק של אחותך? כבר העפת בו מבט? לבריאות לכולם- אבל למה אני צריכה להעניק משהו שאיני יכולה לתת? די לצביעות!- (משאלת לב)
לא יודעת איך מתמודדים עם כמות כל כך גדולה של בשורות. אחותי, נודע לי בדרך לא דרך שהיא כבר בחודש התשיעי, נותרתי בהלם,´מה לא ידעת?- מה לא ראית?´,-משפט של אמא שלי, לאחר ש´נפלט´ לה שאחותי בתשיעי. כאילו דאהההה? אני גם אמורה לנחש? אנחנו לא מדברות בכלל, אז איך אדע? אז הייתי בארוע משפחתי, אז היא ישבה לצידי, אז מה? הסתכלתי? לא! בדקתי? לא! העליתי את האופציה במחשבתי? לא!, היא רק ילדה את בתה לפני כעשרה חודשים. הלווו?!?!?! מישהו בכלל שומע את דפיקות הלב המואצות שלי? למישהו בכלל איכפת מה אני חשה? אתם רואים אותי?- אולי תתחילו להסתכל פעם אחת, רק פעם אחת עלי? אולי? זו בקשה כל כך מוגזמת?- תגידו את האמת, מה כבר ביקשתי?, הגזמתי! אנוכית שכמותי, שיהיה לה מזל טוב, רק תעשו טובה, אל תזכירו לי! עבודה. הגורל לועג לי, מתריס בי. שתי חברות שלי בהריון. תסתכלי על החיוך שלהם, על האושר הזה- שלא תעזי להרוס להן. מה פתאום?! לא הורסת! אני צבועה! מחייכת, צוחקת- וואי, איזה יופי (בולעת את הרוק), ´מזל טוב´, שוב מחייכת, רואה את האושר בעניים שלהן, חושבת כמה סתומות הן, הרי שום דבר לא בטוח! הן רק בתחילת הדרך, מה הן חושבות לעצמן? בטח אם לא הייתה חושבת הסביבה שזה מוקדם מידי הן היו כעת במסע קניות לתינוק. מודה בפני עצמי, הן לא סתומות- פשוט לא מודעות. יאללה, תחייכי בשבילן. מחייכת- צבועה, כבר אמרתי. אפילו חיבוק נתתי. איכס, את עצמי הגעלתי. מה כבר יכולתי לעשות? לבכות? הדמעות ממילא עצורות כבר הרבה זמן, עוד קצת לא יזיק להן. תחייכי, תחייכי, תחייכי. מחייכת! מה ? לשים מוזיקה ולצהול? בלי הגזמות! אני יודעת, את מי זה מעניין מה אבד לי, מה יש לי? תשמרי בבטן, תבכי בלילה, תחיי כרגיל- תהיי צבועה! ככה הכי יפה לך. ככה הכי יפה לי? ככה יהיה! ככה היה! ככה ישאר! מסע בשורות... אגב, מה עם התינוק של אחותך? כבר העפת בו מבט? לבריאות לכולם- אבל למה אני צריכה להעניק משהו שאיני יכולה לתת? די לצביעות!- (משאלת לב)
