בשמאל אוכלים אחד את השני
על השב''כ שבחוץ והשב''כ שבפנים 21\3\2007 [יעל ברדה] כמה אירועים מהחודש האחרון, ומותה של טניה ריינהרט, אישה שהערכתי ואהבתי מאוד, העלו אצלי כמה שאלות לגבי ההתנהלות שלנו, הפעילות, אחת עם השנייה ובתוך הקהילה שלנו והקשר בין הניסיונות לפורר התנגדות פוליטית שמאלית אמיתית מבחוץ, לאותה התפוררות ותחושת בדידות שרבות רבות מאיתנו חוות כדרך של שגרת חיים. אני עובדת עם הרבה מנועים בטחוניים, פלסטינים תושבי הגדה שהשב''כ מסווג אותם כמנועים בטחוניים, דבר המונע קבלת כרטיס מגנטי החיוני לתנועה, לא רק ביציאה לישראל, אלא גם לנהיגה בתוך השטחים ולקבלת אישורי מעבר לאדמותיהם שלהם במרחב תפר. אחת הסיבות המרכזיות למניעה בטחונית, היא היכולת לדרוש מהאדם המנוע להעביר מידע לשב''כ כתנאי להסרת המניעה הבטחונית. הפרקטיקה הזאת יוצרת מצב של חוסר אימון מתמיד, גם בתוך המשפחה. מצב חוסר האימון והחרדה מייצרים אטומיזציה, עליה אמרה חנה ארנדט שהיא מילה אקדמית חיוורת לתאר את תחושת הבעתה של אדם כאשר הסוכן או המודיע אינם רק עובדים במנגנונים או שירותים, אלא יכולים להיות כל אדם. בכמה שיחות עם פעילות מהחודשים האחרונים גיליתי את תחושת החשדנות, הבדידות והחרדה שחשות חלק גדול מאיתנו ביחס לשמאל עצמו. כך היה גם הויכוח של טניה ריינהרט שלא התנגדה לימין, אלא דווקא לשמאל ושם הוקעה יותר מכל. תאמרו שזה לא חדש, לשמאל יש הסטוריה של יריבויות והתפצלויות בכל רחבי העולם ולאורך שנות הסטוריה ארוכות. אבל אני רוצה רגע לחשוב עלינו, כאן ועכשיו. כמה מהר אנו מוכנות להוקיע זו את זו, גם אם יש פערים אידיאולוגים וגם אם יש פערים הפרטיקות פוליטיות? עד כמה קלה אצבענו על ההדק של לשון הרע וההוקעה של פעילות ופעילים כמונו, שחלק גדול מהם הוא תוצר של יריבויות אישיות? פעיל לשעבר בתעיוש אמר לי לא מזמן שאם אתה רוצה להשאר שפוי, עדיף לך לא לעשות דבר, ולא בגלל המצב המייאש והכאב האדיר שנגלה לעיניך בפעילות, במיוחד כאשר היא משותפת, אלא דווקא בגלל הביקורת המתמדת, ההוקעה והפירוק שעושים לך חבריך הפעילים על כל צעד ושעל. הוא אמר משהו שהדהד בליבי ימים רבים "ככל שאתה עושה יותר, כך יותר מבקרים אותך, עד שאתה כבר לא יודע מה לעשות". הוא לא דיבר על הביקורת מיריבינו הפוליטיים. הוא לא דיבר על חקירות השב''כ והציתותים לטלפונים. הוא דיבר על לשון הרע ועל ההוקעה היומיומית שמתבצעת, קבוצה כנגד קבוצה, פעילה כנגד פעילה, ארגון נגד ארגון. אני האחרונה לחשוב ש"אחדות" היא שאיפה פוליטית כלשהי. תמיד נראה היה לי שפרקטיקות פוליטיות פלורליסטיות, המגיעות מכיוונים שונים, המתעמתות עם נושאים בדרכים שונות, אך קשובות ומתואמות, יכולה להניב הד רחב יותר ולהגדיל את הקהילה הנלחמת כנגד צורות הדיכוי השונות, בין אם בפעילות של התנגדות לדיכוי, יצירת אלטרנטיבות או שינוי תודעה. בין אם מדובר במאבק על זכויות דיור ביפו, מלחמה על תקנים לנשים מזרחיות באוניברסיטאות, המאבק נגד הגדר או זה שנגד הפרטת החינוך. לא האחדות היא העניין, אלא היכולת לקבל וללמוד כיצד אנחנו מעצימות אחת את השנייה, גם אם יש לנו ויכוחיים אמיתיים, אישיים, אידיאולוגים או על פרקטיקות. איך אנחנו לומדות לספר אחת לשנייה כשאנחנו מזהות טעות מוסרית, או מעשה שיכל לגרום או גרם נזק אישי או פוליטי. איך אנחנו מתמודדות עם הפערים בין העקרונות שלנו, להתנהלות היומיומית שלנו, גם ברמת הפעילות וגם ברמה האישית? רכילות כידוע, היא הדלק היעיל בעולם. נדמה לי תמיד שאפשר להניע איתה ספינות חלל. כך גם לשון הרע. לחלק מהפעילות, אין הרבה חומר בעולם. לא גב כלכלי, לא רשת קשרים ארוכה. כל שיש להן הוא שמן הטוב והאמון שהן רוכשות במשך השנים, שנים שיש בהן הצלחות קטנות והמוני כשלונות. שנים שבהן הן יכולות לחיות חיים אישיים שנויים במחלוקת שיש בהם פער בינם לבין העקרונות שבשמן הן פועלות. חברויות נוצרות ומתפרקות, קבוצות קמות וחוות את החוויה הקשה של להחליט היכן נמצאות גבולותיהן ואת מי, אם בכלל להדיר מהן. ההתנהלויות הללו יוצרות אטומיזציה, חשדנות, בדידות. הן שונות בתכלית בכוחן ותוצאותיהן מפעולות השב''כ, אך משעתקות בזעיר אנפין את אותה אטומיזציה וסוג של אטימות, בעיקר של הלב. חויתי זאת בעצמי, ומותה הפתאומי של טניה ריינהרט שהיה לה אומץ לב רב כל כך גם בימי אופוריית אוסלו, גם כנגד מלעיזים מפה עד מאדים, הציף שוב את המחשבות על מנגנוני האטומיזציה שקראתי להם בהשאלה "השב''כ שבפנים". אני רוצה לגלות איך בונים יחסים אחרים בקהילה פוליטית פעילה. איך לומדים להזהר בליבם ושמם הטוב של שותפותינו, ואיך דואגים אחת לשנייה, גם כשברמה האישית זה נורא קשה.
על השב''כ שבחוץ והשב''כ שבפנים 21\3\2007 [יעל ברדה] כמה אירועים מהחודש האחרון, ומותה של טניה ריינהרט, אישה שהערכתי ואהבתי מאוד, העלו אצלי כמה שאלות לגבי ההתנהלות שלנו, הפעילות, אחת עם השנייה ובתוך הקהילה שלנו והקשר בין הניסיונות לפורר התנגדות פוליטית שמאלית אמיתית מבחוץ, לאותה התפוררות ותחושת בדידות שרבות רבות מאיתנו חוות כדרך של שגרת חיים. אני עובדת עם הרבה מנועים בטחוניים, פלסטינים תושבי הגדה שהשב''כ מסווג אותם כמנועים בטחוניים, דבר המונע קבלת כרטיס מגנטי החיוני לתנועה, לא רק ביציאה לישראל, אלא גם לנהיגה בתוך השטחים ולקבלת אישורי מעבר לאדמותיהם שלהם במרחב תפר. אחת הסיבות המרכזיות למניעה בטחונית, היא היכולת לדרוש מהאדם המנוע להעביר מידע לשב''כ כתנאי להסרת המניעה הבטחונית. הפרקטיקה הזאת יוצרת מצב של חוסר אימון מתמיד, גם בתוך המשפחה. מצב חוסר האימון והחרדה מייצרים אטומיזציה, עליה אמרה חנה ארנדט שהיא מילה אקדמית חיוורת לתאר את תחושת הבעתה של אדם כאשר הסוכן או המודיע אינם רק עובדים במנגנונים או שירותים, אלא יכולים להיות כל אדם. בכמה שיחות עם פעילות מהחודשים האחרונים גיליתי את תחושת החשדנות, הבדידות והחרדה שחשות חלק גדול מאיתנו ביחס לשמאל עצמו. כך היה גם הויכוח של טניה ריינהרט שלא התנגדה לימין, אלא דווקא לשמאל ושם הוקעה יותר מכל. תאמרו שזה לא חדש, לשמאל יש הסטוריה של יריבויות והתפצלויות בכל רחבי העולם ולאורך שנות הסטוריה ארוכות. אבל אני רוצה רגע לחשוב עלינו, כאן ועכשיו. כמה מהר אנו מוכנות להוקיע זו את זו, גם אם יש פערים אידיאולוגים וגם אם יש פערים הפרטיקות פוליטיות? עד כמה קלה אצבענו על ההדק של לשון הרע וההוקעה של פעילות ופעילים כמונו, שחלק גדול מהם הוא תוצר של יריבויות אישיות? פעיל לשעבר בתעיוש אמר לי לא מזמן שאם אתה רוצה להשאר שפוי, עדיף לך לא לעשות דבר, ולא בגלל המצב המייאש והכאב האדיר שנגלה לעיניך בפעילות, במיוחד כאשר היא משותפת, אלא דווקא בגלל הביקורת המתמדת, ההוקעה והפירוק שעושים לך חבריך הפעילים על כל צעד ושעל. הוא אמר משהו שהדהד בליבי ימים רבים "ככל שאתה עושה יותר, כך יותר מבקרים אותך, עד שאתה כבר לא יודע מה לעשות". הוא לא דיבר על הביקורת מיריבינו הפוליטיים. הוא לא דיבר על חקירות השב''כ והציתותים לטלפונים. הוא דיבר על לשון הרע ועל ההוקעה היומיומית שמתבצעת, קבוצה כנגד קבוצה, פעילה כנגד פעילה, ארגון נגד ארגון. אני האחרונה לחשוב ש"אחדות" היא שאיפה פוליטית כלשהי. תמיד נראה היה לי שפרקטיקות פוליטיות פלורליסטיות, המגיעות מכיוונים שונים, המתעמתות עם נושאים בדרכים שונות, אך קשובות ומתואמות, יכולה להניב הד רחב יותר ולהגדיל את הקהילה הנלחמת כנגד צורות הדיכוי השונות, בין אם בפעילות של התנגדות לדיכוי, יצירת אלטרנטיבות או שינוי תודעה. בין אם מדובר במאבק על זכויות דיור ביפו, מלחמה על תקנים לנשים מזרחיות באוניברסיטאות, המאבק נגד הגדר או זה שנגד הפרטת החינוך. לא האחדות היא העניין, אלא היכולת לקבל וללמוד כיצד אנחנו מעצימות אחת את השנייה, גם אם יש לנו ויכוחיים אמיתיים, אישיים, אידיאולוגים או על פרקטיקות. איך אנחנו לומדות לספר אחת לשנייה כשאנחנו מזהות טעות מוסרית, או מעשה שיכל לגרום או גרם נזק אישי או פוליטי. איך אנחנו מתמודדות עם הפערים בין העקרונות שלנו, להתנהלות היומיומית שלנו, גם ברמת הפעילות וגם ברמה האישית? רכילות כידוע, היא הדלק היעיל בעולם. נדמה לי תמיד שאפשר להניע איתה ספינות חלל. כך גם לשון הרע. לחלק מהפעילות, אין הרבה חומר בעולם. לא גב כלכלי, לא רשת קשרים ארוכה. כל שיש להן הוא שמן הטוב והאמון שהן רוכשות במשך השנים, שנים שיש בהן הצלחות קטנות והמוני כשלונות. שנים שבהן הן יכולות לחיות חיים אישיים שנויים במחלוקת שיש בהם פער בינם לבין העקרונות שבשמן הן פועלות. חברויות נוצרות ומתפרקות, קבוצות קמות וחוות את החוויה הקשה של להחליט היכן נמצאות גבולותיהן ואת מי, אם בכלל להדיר מהן. ההתנהלויות הללו יוצרות אטומיזציה, חשדנות, בדידות. הן שונות בתכלית בכוחן ותוצאותיהן מפעולות השב''כ, אך משעתקות בזעיר אנפין את אותה אטומיזציה וסוג של אטימות, בעיקר של הלב. חויתי זאת בעצמי, ומותה הפתאומי של טניה ריינהרט שהיה לה אומץ לב רב כל כך גם בימי אופוריית אוסלו, גם כנגד מלעיזים מפה עד מאדים, הציף שוב את המחשבות על מנגנוני האטומיזציה שקראתי להם בהשאלה "השב''כ שבפנים". אני רוצה לגלות איך בונים יחסים אחרים בקהילה פוליטית פעילה. איך לומדים להזהר בליבם ושמם הטוב של שותפותינו, ואיך דואגים אחת לשנייה, גם כשברמה האישית זה נורא קשה.
