בשנת 2200 לא יהיו בלונדינים
ככה היה כתוב בעיתון. את הבלונדינים האחרונים יהיה אפשר למצוא בפינלנד. הא! ידעתי שזה יגרום לכם לפתוח ת´הודעה
------------ אני והחבר שוב לא מסתדרים. הייתי חולה בשבוע האחרון, והוא ידע את זה, ובכל זאת אפילו טלפון לא קיבלתי. אני כבר מתאר לעצמי איך זה ייראה כשבסוף אני אתקשר, והוא יגיד שאני הייתי צריך להתקשר או שהוא היה נורא עסוק או תירוץ אחר - ואני אצא מזה אידיוט. כל הזמן אני בהרגשה שהוא לא שם עליי. אולי אני מעין שעשוע בשבילו, משהו כזה לסופי שבוע בדרך הביתה. בהתחלה רציתי לחשוב שהכל מתחיל ונגמר בזה שהוא בארון, בזה שהוא חוזר בתשובה, בזה שהוא משתחרר מהצבא... ניסיתי לשכנע את עצמי בכל דבר אפשרי רק כדי להחזיק את מה שבעצם מת. הוא כל הזמן בגישה שלא איכפת לו, שאין לו כוח. אפילו בזיונים, כשהוא לא מוכן לעשות כמעט כלום או מתרחק אחרי 5 דקות מרגע ש...הארמ. ואני לא מרגיש שאני אוהב אותו. אני מחבב אותו. אולי זה באמת בגללי, שלא מסוגל לאהוב, שחייב להרגיש בשליטה ושונא שמכתיבים לו את הקצב. לא בעניין של קשרים דווקא (זה הקשר הבערך ראשון שלי...) אלא בכלל. אני רוצה לזרוק אותו (ורדה הייתה שמחה לשמוע את זה...), אבל ההחלטה הזאת היא כמו ללכת צעד קדימה ושניים אחורה. כבר החלטתי, זה סגור, ואז איזה זיכרון מהפגישות איתו עולה לי ככה באמצע הלילה; איך ישבנו באיזה מסעדה והוא שיגע ת´מלצרית, למשל. הרבה אנשים מסביבי יודעים עליי ועליו, ואני מספר להם, וכשאני מספר, פתאום אני קולט כמה התלהבות באה עם זה. אני חושב על איזה 2 וחצי תיכנונים שהיו לנו (אילת, היום הולדת שלי), וכאילו, מה ייקרה עם כל זה? איזה זין זה! אני שונא את זה שאני כל כך לא החלטי בכל דבר. או שעכשיו אני במין קטע כזה של שיכנוע עצמי, להשאר?
ככה היה כתוב בעיתון. את הבלונדינים האחרונים יהיה אפשר למצוא בפינלנד. הא! ידעתי שזה יגרום לכם לפתוח ת´הודעה
ורק בגלל שיש לך יומולדת - נוותר לך הפעם שלך