בתוך הסערה ...התוך ים השיבולים
יצאתי אל השדה הנשקף מחלון ביתי כמידיי יום. השמיים היו בהירים ורוח קרירה נשבה מצליפה בפניי. כמידיי יום דמויות מתרוצצות ומשתובבות להן בין גלי השיבולת הירוקה, וקולות צחוקם ומכאובם נשמע לי מרחוק, התערבבו עם שריקת הרוח. באופק ראיתי נערה משתובבת לה ולפי מראה פניה הבנתי שצחוק ושמחה כאור חדש בוהק מפניה. מדי פעם חמקה אל תוך גלי השיבולת ומדי פעם צצה לה כעופר המציץ מבעד במבט סקרני שכזה. אהבתי את דמותה המטושטשת משהו, לחבק כה רציתי – אך היתה רחוקה. בעודי מתמוגג לי מהשקט הכה פסטורלי בשדה הנשקף מחלון ביתי, הופסק קול הרוח ונעימות קטיפתית עפפה את גופי. טיפות גשם צונחות על פניי ואין ענן בשמיים, מוזר כה הרגשתי. קראתי לנערה, בקשתי אותה – שלא כתמול שלשום הביטה בי פתע פתאום, אותה נערה רחוקה. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בהתקרבה סימנה לי בעיניה עיני שלהבת לעבור אל מעבר לגבעה הסמוכה, כה יפה היא היתה, השמש שהיתה בשעת שקיעתה עמדה אל מאחורי גבה וציירה קו קרניה לאורך גופה, מן הילה מבריקה שעטפה את גבולות גופה. שם מאחורי הגבעה קול נפץ רעם נשמע שהלך וגבר ורבו שכמותו בתוככי בכל הברה שנשמעה מפיה. טלטלה אחזה בי נרעש ונפעם. קולי לא יצא מתוכי, נשימתי נעצרה. בעודי מנסה להתאושש, להתאפס בקע אז קולה וזרמי חומקור עברו בגבי, ירדתי אל ברכיי, מנסה לטפוס בחושיי וכך סתמה לה כך חרש ושוב קולה שוב נדם. היא מציירת לי אהבה, מציירת לי שמש, שמיים, מים חיים, וציור ועוד ציור כך נלכדו שם עיניי, וסופות סערה שפקדוני ואין סכך לראשי. היא ציירה לי ילדים – אהובים קטנטנים, גם ציירה לי קולם שנשמע כה מדהים, היא כאבה את יוצריה, וחלום נעוריה, ציירה את טעמה שערב לי כל כך. מן סיבוב בחזה, מן דבר ש``כזה`` כאילו אמרה אלוקים ולא אלוהים. מן דבר כה מופלא, מן בריאה כה מדהימה. ובעודי כה נסער בסערה מרטיטה, וריח הגשם והאדמה שמילא את תוכי, נעלמה כלא היתה, מן ברק שהפסיק את חשמל החלום – אך בטוח אני כבשעת הערביים זה שבשדה הנשקף מחלון ביתי, כי אשוב לראותה בתוך ים השיבולים בתוך אותו מרבד ירקרק, אותה הנערה – אותה האישה.
יצאתי אל השדה הנשקף מחלון ביתי כמידיי יום. השמיים היו בהירים ורוח קרירה נשבה מצליפה בפניי. כמידיי יום דמויות מתרוצצות ומשתובבות להן בין גלי השיבולת הירוקה, וקולות צחוקם ומכאובם נשמע לי מרחוק, התערבבו עם שריקת הרוח. באופק ראיתי נערה משתובבת לה ולפי מראה פניה הבנתי שצחוק ושמחה כאור חדש בוהק מפניה. מדי פעם חמקה אל תוך גלי השיבולת ומדי פעם צצה לה כעופר המציץ מבעד במבט סקרני שכזה. אהבתי את דמותה המטושטשת משהו, לחבק כה רציתי – אך היתה רחוקה. בעודי מתמוגג לי מהשקט הכה פסטורלי בשדה הנשקף מחלון ביתי, הופסק קול הרוח ונעימות קטיפתית עפפה את גופי. טיפות גשם צונחות על פניי ואין ענן בשמיים, מוזר כה הרגשתי. קראתי לנערה, בקשתי אותה – שלא כתמול שלשום הביטה בי פתע פתאום, אותה נערה רחוקה. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בהתקרבה סימנה לי בעיניה עיני שלהבת לעבור אל מעבר לגבעה הסמוכה, כה יפה היא היתה, השמש שהיתה בשעת שקיעתה עמדה אל מאחורי גבה וציירה קו קרניה לאורך גופה, מן הילה מבריקה שעטפה את גבולות גופה. שם מאחורי הגבעה קול נפץ רעם נשמע שהלך וגבר ורבו שכמותו בתוככי בכל הברה שנשמעה מפיה. טלטלה אחזה בי נרעש ונפעם. קולי לא יצא מתוכי, נשימתי נעצרה. בעודי מנסה להתאושש, להתאפס בקע אז קולה וזרמי חומקור עברו בגבי, ירדתי אל ברכיי, מנסה לטפוס בחושיי וכך סתמה לה כך חרש ושוב קולה שוב נדם. היא מציירת לי אהבה, מציירת לי שמש, שמיים, מים חיים, וציור ועוד ציור כך נלכדו שם עיניי, וסופות סערה שפקדוני ואין סכך לראשי. היא ציירה לי ילדים – אהובים קטנטנים, גם ציירה לי קולם שנשמע כה מדהים, היא כאבה את יוצריה, וחלום נעוריה, ציירה את טעמה שערב לי כל כך. מן סיבוב בחזה, מן דבר ש``כזה`` כאילו אמרה אלוקים ולא אלוהים. מן דבר כה מופלא, מן בריאה כה מדהימה. ובעודי כה נסער בסערה מרטיטה, וריח הגשם והאדמה שמילא את תוכי, נעלמה כלא היתה, מן ברק שהפסיק את חשמל החלום – אך בטוח אני כבשעת הערביים זה שבשדה הנשקף מחלון ביתי, כי אשוב לראותה בתוך ים השיבולים בתוך אותו מרבד ירקרק, אותה הנערה – אותה האישה.