בתמודדות עם פחדים ובכי מאז הלידה
בתי בת שלושה חודשים. מאז שנולדה הייתה מאוד בכיינית ופחדנית. כל רעש, שיעול, קרני שמש חזקות שהופיעו בפתאומיות, מקלחת, החלתלה אוכל שלא הגיע בזמן (אנחנו כמובן מדברים על דקה שתיים עכוב - לא יותר) וכמובן גולת הכותרת גזים והרבה לוו בבכי קורע לב ומתמשך. לא פעם כשבאו אנשים זרים היו בטוחים שהילדה חולה ושצריך ללכת לקופ"ח "כי זה לא בכי הגיוני". ובכן הוא הגיוני. זאת הבת שלי. מקסימה אמיתית אבל כבר מינקות מאוד דעתנית ומאוד פחדנית. היום יש שיפור משום שהיא התחילה לזהות פרצופים (אותי ואת בעלי) וגם אנחנו למדנו לא לעשות תנועות חדות וכד' ולכן גם הבכי הכי הסטרי די מהר מסתים כשהיא רואה אותנו ואנחנו מרגיעים אותה. יחד עם זאת, יציאות למשפחה (לפעמים גם פורום מצומצם) ולארועים רועשים הפכו בלתי נסבלים. היא בוכה בלי סוף רק ממראה של אנשיםזרים (לפעמים הזרים האלה הם בעצם משפחה עמם נפגשים אחת לכמה שבועות). יש לי מספר שאלות בעניין: אנחנו בדיעה שהמצב ישתפר הילדה תגדל, גירוים חדשים יהפכו למוכרים והיא תלמד לבטוח בסביבה. אבל כרגע זה מגביל אותנו במגע עם המשפחה והחברים. כל מפגש כזה הופך לסיוט וכבר ביקשנו ממי שקרוב מספיק להניח לה כשהיא מגיעה ולא לדובב אותה בכח. אפילו להתעלם. אנחנו לא נכעס (אבל אי אפשר לבקש את זה מכל אחד). מנגד כדי לחשוף אותה למקורות הפחד שלה אני צריכה לצאת ולפגוש אנשים אבל כל מפגש כזה מסתיים בבכי אינסופי שלה ובלילה בבכי שלי, כי זה פשוט קורע לב. הייתי כן רוצה לדעת מה אפשר והאם בכלל אפשר לשפר כבר בשלב זה את המצב. 1. האם התמדה בחשיפה מוגברת לאנשים, לרעש יכולים לשפר את המצב? או אולי צריך לתת לה את הזמן שלה? 2. אני גרה בישוב בו אין לי משפחה ולא חברים (אני חדשה שם) אז במהלך היום אין הרבה אנשים שמגעים אז אולי זו הסיבה שהיא כך? (מנגד, הרי היא נולדה עם הבכי הזה) אז אני תוהה האם לא מדובר באופי של ילד ושלהשפעות הסביבתיות אין כל כך הרבה משמעות? 3. האם יש המלצה לאיזושהי פעילות במסגרת סדנא שיכולה לעזור בהתמודדות עם העניין הזה (בייבי יוגה ודומיהם?) 4. בימים אלה אני צריכה לצאת לעבודה ואני מתלבטת בין להשאיר אותה אצל מטפלת או להכניס אותה לתינוקיה בגן אצלנו שנחשב מאוד מוצלח (מנסיונם של חברים) אולי החשיפה לילדים אחרים והרעש תועיל יותר מאשר להיות עם מטפלת. אבל נשאלת השאלה האם בגיל כזה זה משמעותי ההבט החברתי או שדווקא טיפול צמוד ואישי יעשה לה טוב יותר ויגביר אצלה את תחושת הבטחון. 5. אנחנו מקבלים הרבה הערות של "היא מפונקת אתם בטח מפנקים אותה" (למרות שאנחנו יודעיםש היא מלכתחילה נולדה עם הבכי הזה), "אל תחזיקו אותה בידיים שלא תתרגל" אני ובעלי מאוד לא מעודדים פינוק בגישתנו וכבר הודענו לה שיש לה עוד כמה חודשים עד שנציב לה גבולות אבל אני תוהה אם יש ממש במה שאומרים לנו. דעתנו, שלתנוק בן 3 חודשים אי אפשר להציב גבולות ואי אפשר להכריח אותו להרגלים נוקשים במיוחד אם הוא כל כך דעתן וגם אם היא על הידים שלנו, ואנחנו מנדנדים אותה אנחנו רואים בזה הרגל זמני רק לימים הקשים הראשונים שלה בעיקר עד שיעברו הגזים. אנחנו מחבקים אותה הרבה ומדברים איתה וגם מחזיקים אותה בידיים כשאנחנו בחברה כדי שתרגע ומה רע בזה בגיל כזה?????????? האם אנחנו טועים ומה שאנחנו מרגילים אותה כעת זה מה שיהיה או שכרגע זה חסר משמעות כפי שאנחנו סוברים? לסיכום, האם ללכת "נגד" (דווקא לחשוף למקורות הפחד)למרות הקושי שזה גורם לנו (אי נוחות, בכי אינסופי וכו') או "בעד" לתת חום ואהבה ובטחון ולנטרל כרגע עד כמה שניתן את הקטע החברתי? חייבת לציין לגבי האהובה הקטנה שלי שהיא מחייכת ומגרגרת בלי סוף. כלומר לא מדובר בילדה סוציומטית אלא חביבה וחייכנית להפליא - איתנו כמובן... תודה מראש
בתי בת שלושה חודשים. מאז שנולדה הייתה מאוד בכיינית ופחדנית. כל רעש, שיעול, קרני שמש חזקות שהופיעו בפתאומיות, מקלחת, החלתלה אוכל שלא הגיע בזמן (אנחנו כמובן מדברים על דקה שתיים עכוב - לא יותר) וכמובן גולת הכותרת גזים והרבה לוו בבכי קורע לב ומתמשך. לא פעם כשבאו אנשים זרים היו בטוחים שהילדה חולה ושצריך ללכת לקופ"ח "כי זה לא בכי הגיוני". ובכן הוא הגיוני. זאת הבת שלי. מקסימה אמיתית אבל כבר מינקות מאוד דעתנית ומאוד פחדנית. היום יש שיפור משום שהיא התחילה לזהות פרצופים (אותי ואת בעלי) וגם אנחנו למדנו לא לעשות תנועות חדות וכד' ולכן גם הבכי הכי הסטרי די מהר מסתים כשהיא רואה אותנו ואנחנו מרגיעים אותה. יחד עם זאת, יציאות למשפחה (לפעמים גם פורום מצומצם) ולארועים רועשים הפכו בלתי נסבלים. היא בוכה בלי סוף רק ממראה של אנשיםזרים (לפעמים הזרים האלה הם בעצם משפחה עמם נפגשים אחת לכמה שבועות). יש לי מספר שאלות בעניין: אנחנו בדיעה שהמצב ישתפר הילדה תגדל, גירוים חדשים יהפכו למוכרים והיא תלמד לבטוח בסביבה. אבל כרגע זה מגביל אותנו במגע עם המשפחה והחברים. כל מפגש כזה הופך לסיוט וכבר ביקשנו ממי שקרוב מספיק להניח לה כשהיא מגיעה ולא לדובב אותה בכח. אפילו להתעלם. אנחנו לא נכעס (אבל אי אפשר לבקש את זה מכל אחד). מנגד כדי לחשוף אותה למקורות הפחד שלה אני צריכה לצאת ולפגוש אנשים אבל כל מפגש כזה מסתיים בבכי אינסופי שלה ובלילה בבכי שלי, כי זה פשוט קורע לב. הייתי כן רוצה לדעת מה אפשר והאם בכלל אפשר לשפר כבר בשלב זה את המצב. 1. האם התמדה בחשיפה מוגברת לאנשים, לרעש יכולים לשפר את המצב? או אולי צריך לתת לה את הזמן שלה? 2. אני גרה בישוב בו אין לי משפחה ולא חברים (אני חדשה שם) אז במהלך היום אין הרבה אנשים שמגעים אז אולי זו הסיבה שהיא כך? (מנגד, הרי היא נולדה עם הבכי הזה) אז אני תוהה האם לא מדובר באופי של ילד ושלהשפעות הסביבתיות אין כל כך הרבה משמעות? 3. האם יש המלצה לאיזושהי פעילות במסגרת סדנא שיכולה לעזור בהתמודדות עם העניין הזה (בייבי יוגה ודומיהם?) 4. בימים אלה אני צריכה לצאת לעבודה ואני מתלבטת בין להשאיר אותה אצל מטפלת או להכניס אותה לתינוקיה בגן אצלנו שנחשב מאוד מוצלח (מנסיונם של חברים) אולי החשיפה לילדים אחרים והרעש תועיל יותר מאשר להיות עם מטפלת. אבל נשאלת השאלה האם בגיל כזה זה משמעותי ההבט החברתי או שדווקא טיפול צמוד ואישי יעשה לה טוב יותר ויגביר אצלה את תחושת הבטחון. 5. אנחנו מקבלים הרבה הערות של "היא מפונקת אתם בטח מפנקים אותה" (למרות שאנחנו יודעיםש היא מלכתחילה נולדה עם הבכי הזה), "אל תחזיקו אותה בידיים שלא תתרגל" אני ובעלי מאוד לא מעודדים פינוק בגישתנו וכבר הודענו לה שיש לה עוד כמה חודשים עד שנציב לה גבולות אבל אני תוהה אם יש ממש במה שאומרים לנו. דעתנו, שלתנוק בן 3 חודשים אי אפשר להציב גבולות ואי אפשר להכריח אותו להרגלים נוקשים במיוחד אם הוא כל כך דעתן וגם אם היא על הידים שלנו, ואנחנו מנדנדים אותה אנחנו רואים בזה הרגל זמני רק לימים הקשים הראשונים שלה בעיקר עד שיעברו הגזים. אנחנו מחבקים אותה הרבה ומדברים איתה וגם מחזיקים אותה בידיים כשאנחנו בחברה כדי שתרגע ומה רע בזה בגיל כזה?????????? האם אנחנו טועים ומה שאנחנו מרגילים אותה כעת זה מה שיהיה או שכרגע זה חסר משמעות כפי שאנחנו סוברים? לסיכום, האם ללכת "נגד" (דווקא לחשוף למקורות הפחד)למרות הקושי שזה גורם לנו (אי נוחות, בכי אינסופי וכו') או "בעד" לתת חום ואהבה ובטחון ולנטרל כרגע עד כמה שניתן את הקטע החברתי? חייבת לציין לגבי האהובה הקטנה שלי שהיא מחייכת ומגרגרת בלי סוף. כלומר לא מדובר בילדה סוציומטית אלא חביבה וחייכנית להפליא - איתנו כמובן... תודה מראש