בתפקיד אלוהים: הממשלה
עובדי עיריית קרית מלאכי לא קיבלו את שכרם כבר חצי שנה. יש ביניהם שלא קיבלו את המשכורת כבר 8 חודשים. האנשים האלה הולכים בוקר בוקר לעבודתם בסקטור הציבורי ולמעשה מדרדרים אל מתחת לקו העוני. פעם הסתכלנו על ארגנטינה כעל רפובליקת בננות מושחתת. היום, קשה לנו לראות את עצמנו. עד כמה הסתאבנו, עד כמה הפשע קשור לכל תחומי החיים שלנו ועד כמה נבחרי הציבור שלנו, מעבר לכך שהם לא מוכיחים את עצמם, מרמים את כולנו ומחר או מחרתיים כבר תהיה הכותרת היומית שמודיעה שכולם, פה אחד, הצביעו על תוספת השכר שלהם. ואנחנו, נצקצק ונמשיך לרחם על כל אלה שאין להם. העניין הוא שכיום, רבים מאלה שאין להם, הם כאלה שהיה להם הרבה לפני כן. כמונו. האנשים הממוצעים. ניסח את זה מצוין גדעון רחמים, עובד עיריית קרית מלאכי, ששלח מכתב למערכת "מעריב": מכתב גלוי לבורא עולם, אחרי שהממשלה לא עונה יום אחר יום אחר יום אנחנו מגיעים בבוקר לעבודה. דואגים לילדים ולנוער, לתלמידים, לחזקים ולחלשים. אבל חודש אחר חודש אחר חודש אנחנו לא מקבלים משכורת. מנהל הבנק כועס. הבית כמרקחה. המשפחה מאיימת להתפרק. במכולת כבר לא מוכנים לרשום בהקפה, אך בממשלה מתעלמים. בחודש הראשון, כשלא קיבלנו משכורת, כעסנו. בחודש השני נבהלנו. בשלישי התחלנו לפחד. ברביעי לבכות. בחמישי לקוות. ובשישי כבר לא היה כוח לבכות, אז התחלנו לצחוק. מדי פעם אנחנו חולמים על היום בו כל המשכורות שחייבים לנו ייכנסו ביחד ונקבל פתאום "בוחטה של כסף". אנחנו מספרים לילדים שלנו על היום הזה, אבל היום הזה איננו מגיע. שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, ממה אנחנו מתפרנסים, ואנחנו לא יודעים לענות. האמת היא שאנחנו כבר לא ממש חיים, וכבר לא ממש מתפרנסים. למרבה המזל, יש כמה חברים טובים וקרובי משפחה שעוזרים, וההסתדרות שנותנת מילה טובה ואפילו צ' ק נדיב על החשבון כדי לעזור. עכשיו אנחנו מתחילים למצוא את עצמנו מסובכים בשוק האפור. אין לנו כסף לשלם לילד לטיול בבית ספר, לחוגים, ואפילו לא לאוכל. בממשלה אומרים כל הזמן לכו לעבוד. אנחנו הולכים. חינכו אותנו מגיל צעיר, שכל עבודה מכבדת את בעליה. אי אפשר לומר עלינו שאנחנו פרזיטים, עצלים, לא רוצים לעבוד, או חסרי השכלה. לפי תלושי המשכורת שלנו אנחנו "מעמד הביניים". לפי חשבון הבנק שלנו אנחנו עניים. אף אחד בממשלה לא מתייחס אלינו, ואנחנו פונים אליך, אלוקים, ומבקשים כי תפרנס אותנו בכבוד, שלא נזדקק לבריות ולא להלוואות. בהתחלה פנינו לשר האוצר, הוא הרי חושב שהוא אלוהים. הוא לא ענה. עכשיו אנחנו פונים אליך. גדעון רחמים, עובדי מתנ"ס קרית-מלאכי, שמונה חודשים בלי משכורת מה הלאה? חוקן ממשלתי? הפיכה צבאית? זובור לשר האוצר?
עובדי עיריית קרית מלאכי לא קיבלו את שכרם כבר חצי שנה. יש ביניהם שלא קיבלו את המשכורת כבר 8 חודשים. האנשים האלה הולכים בוקר בוקר לעבודתם בסקטור הציבורי ולמעשה מדרדרים אל מתחת לקו העוני. פעם הסתכלנו על ארגנטינה כעל רפובליקת בננות מושחתת. היום, קשה לנו לראות את עצמנו. עד כמה הסתאבנו, עד כמה הפשע קשור לכל תחומי החיים שלנו ועד כמה נבחרי הציבור שלנו, מעבר לכך שהם לא מוכיחים את עצמם, מרמים את כולנו ומחר או מחרתיים כבר תהיה הכותרת היומית שמודיעה שכולם, פה אחד, הצביעו על תוספת השכר שלהם. ואנחנו, נצקצק ונמשיך לרחם על כל אלה שאין להם. העניין הוא שכיום, רבים מאלה שאין להם, הם כאלה שהיה להם הרבה לפני כן. כמונו. האנשים הממוצעים. ניסח את זה מצוין גדעון רחמים, עובד עיריית קרית מלאכי, ששלח מכתב למערכת "מעריב": מכתב גלוי לבורא עולם, אחרי שהממשלה לא עונה יום אחר יום אחר יום אנחנו מגיעים בבוקר לעבודה. דואגים לילדים ולנוער, לתלמידים, לחזקים ולחלשים. אבל חודש אחר חודש אחר חודש אנחנו לא מקבלים משכורת. מנהל הבנק כועס. הבית כמרקחה. המשפחה מאיימת להתפרק. במכולת כבר לא מוכנים לרשום בהקפה, אך בממשלה מתעלמים. בחודש הראשון, כשלא קיבלנו משכורת, כעסנו. בחודש השני נבהלנו. בשלישי התחלנו לפחד. ברביעי לבכות. בחמישי לקוות. ובשישי כבר לא היה כוח לבכות, אז התחלנו לצחוק. מדי פעם אנחנו חולמים על היום בו כל המשכורות שחייבים לנו ייכנסו ביחד ונקבל פתאום "בוחטה של כסף". אנחנו מספרים לילדים שלנו על היום הזה, אבל היום הזה איננו מגיע. שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, ממה אנחנו מתפרנסים, ואנחנו לא יודעים לענות. האמת היא שאנחנו כבר לא ממש חיים, וכבר לא ממש מתפרנסים. למרבה המזל, יש כמה חברים טובים וקרובי משפחה שעוזרים, וההסתדרות שנותנת מילה טובה ואפילו צ' ק נדיב על החשבון כדי לעזור. עכשיו אנחנו מתחילים למצוא את עצמנו מסובכים בשוק האפור. אין לנו כסף לשלם לילד לטיול בבית ספר, לחוגים, ואפילו לא לאוכל. בממשלה אומרים כל הזמן לכו לעבוד. אנחנו הולכים. חינכו אותנו מגיל צעיר, שכל עבודה מכבדת את בעליה. אי אפשר לומר עלינו שאנחנו פרזיטים, עצלים, לא רוצים לעבוד, או חסרי השכלה. לפי תלושי המשכורת שלנו אנחנו "מעמד הביניים". לפי חשבון הבנק שלנו אנחנו עניים. אף אחד בממשלה לא מתייחס אלינו, ואנחנו פונים אליך, אלוקים, ומבקשים כי תפרנס אותנו בכבוד, שלא נזדקק לבריות ולא להלוואות. בהתחלה פנינו לשר האוצר, הוא הרי חושב שהוא אלוהים. הוא לא ענה. עכשיו אנחנו פונים אליך. גדעון רחמים, עובדי מתנ"ס קרית-מלאכי, שמונה חודשים בלי משכורת מה הלאה? חוקן ממשלתי? הפיכה צבאית? זובור לשר האוצר?