בתקופה האחרונה
החיים שלי נראים כמו מירוץ, בין מטלות של לימודים ועבודה ועוד כל מיני דברים באמצע. נכנסת לכאן להשלים קצת (הרבה) את החסר וכל כך הרבה דברים ולא יודעת מאיפה להתחיל... וקודם לכן כשראיתי את התאריך נזכרתי כי בדיוק בימים האלה שלפני שנה כתבתי כאן לראשונה. הרגשתי אז כאילו זכיתי בפיס, כי מצאתי פה משהו שהייתי זקוקה לו נואשות. חיבוק ענק. חושבת על הדרך שעברתי מאז, וקשה לי להחליט מה השתנה, אולי לא השתנה, אלא רק לבש צורה קצת אחרת, הכאב, הגעגועים. התמונות הקשות טיפ-טיפה שככו, מתחילה יותר לזכור את הדברים הטובים. וכל כך הזדהיתי עם אחת ההודעות של אחת מהצד בדיוק על זה, על שהצליחה לקום מהנפילות, לזכור את הטוב. יודעת כמה קל ליפול. אתמול האחיינית שלי ביימה שיחה בפלאפון עם אבא שלי, דיברה לסבא שלה. מתגעגעת אליו. והקטנה יותר בת חמש זרקה פתאום לאויר באנחה גדולה "אוף, חבל שסבא לא איתנו כאן...". הקטנים האלה הופכים את הכאב והגעגועים, להרבה יותר מוחשיים, מביעים את עצמם בכזו פשטות אמיתית. ואצלי, נוכחותו של אבא מלווה אותי כל הזמן, ויודעת שיש זמנים כאלה ואחרים, של יותר ופחות, של גאות ושפל. ובכל זאת ככה עמוק בפנים מרגישה פחות גאות בכאב. אולי כי כל כך עסוקה, אולי כי פחות זמן לחשוב, לכאוב... ומרגישה קצת אשמה על כך. והרבה מתגעגעת.
החיים שלי נראים כמו מירוץ, בין מטלות של לימודים ועבודה ועוד כל מיני דברים באמצע. נכנסת לכאן להשלים קצת (הרבה) את החסר וכל כך הרבה דברים ולא יודעת מאיפה להתחיל... וקודם לכן כשראיתי את התאריך נזכרתי כי בדיוק בימים האלה שלפני שנה כתבתי כאן לראשונה. הרגשתי אז כאילו זכיתי בפיס, כי מצאתי פה משהו שהייתי זקוקה לו נואשות. חיבוק ענק. חושבת על הדרך שעברתי מאז, וקשה לי להחליט מה השתנה, אולי לא השתנה, אלא רק לבש צורה קצת אחרת, הכאב, הגעגועים. התמונות הקשות טיפ-טיפה שככו, מתחילה יותר לזכור את הדברים הטובים. וכל כך הזדהיתי עם אחת ההודעות של אחת מהצד בדיוק על זה, על שהצליחה לקום מהנפילות, לזכור את הטוב. יודעת כמה קל ליפול. אתמול האחיינית שלי ביימה שיחה בפלאפון עם אבא שלי, דיברה לסבא שלה. מתגעגעת אליו. והקטנה יותר בת חמש זרקה פתאום לאויר באנחה גדולה "אוף, חבל שסבא לא איתנו כאן...". הקטנים האלה הופכים את הכאב והגעגועים, להרבה יותר מוחשיים, מביעים את עצמם בכזו פשטות אמיתית. ואצלי, נוכחותו של אבא מלווה אותי כל הזמן, ויודעת שיש זמנים כאלה ואחרים, של יותר ופחות, של גאות ושפל. ובכל זאת ככה עמוק בפנים מרגישה פחות גאות בכאב. אולי כי כל כך עסוקה, אולי כי פחות זמן לחשוב, לכאוב... ומרגישה קצת אשמה על כך. והרבה מתגעגעת.
