מספרת מה אצלי
המציקים הגדולים הם בני השש ורבע ובת הארבע וחצי - בעיקר אחד לשני ולפעמים לגדולה - או שמציקים לה פיזית או שהורסים לה דברים (הקטנה). בגלל שהגדולה עדינה יחסית אבל ענקית הסברנו לה שאם הם עושים לה דברים שלא נעימים לה פיזית ולא מפסיקים - מותר לה לשבת עליהם. היא לא מרביצה אלא פשוט יושבת עליהם לרגע וכל הרוח האויר והצלצולים נפלטים מהם. היא לא אוהבת לעשות את זה אבל לפעמים זה ממש הפתרון היחיד. הם נמעכים מתלוננים ועוזבים אותה לנפשה.
שני הקטנים זה משהו אחר, הם ממש נדבקים אחד לשני ורבים בלי סוף, אותם אני לרוב מפרידה אחד מהשני. המציק המרכזי הולך לחדר הפחות 'נחשב', נניח אם כולם בסלון המציק התורן מוגלה לחדר. הדינמיקה בסלון משתנה וכשהוא חוזר כל האוירה אחרת וגם הוא אחרת והעניינים מסתדרים, לפחות עד ההצקה הבאה
אישית להיות שוטר זה אחד התפקידים שאני פחות מחבבת בהורות, אבל לפעמים אין ברירה. אצלך את מתארת מצב לא סימטרי - היא מציקה לו - אז המשאבים צריכים להיות מופנים יותר לכיוון שלה. אצלי בת השלוש היתה קשההההה (ובעיני באופן כללי גיל 3 הרבה יותר קשה מ'גיל שנתיים הנורא') ועכשיו בגיל ארבע וחצי היא עדיין קשה ועקשנית, אבל קצת פחות. תודה לאל שעם הזמן הם לומדים....
עוד פתרון להצקות *הדדיות* הוא שאני פשוט מגלה את שני הניצים לחדר ומודיעה להם שהם לא יוצאים עד שהריב לא נגמר. בדרך כלל הפיוס מהיר מאד - או כי הם רוצים לחזור להיות עם כולם - או כי הם מגלים משהו מעניין לעשות ביחד.