בת 7 עם רגישות מאוד מאוד מוגזמת../images/Emo4.gif
בת השבע שלי מאז ומעולם היתה סופר דופר רגישה. היא רגישה מאוד במובן החיובי - רגישה לזולת, רגישה למצוקות האחר, בעלת חיישנים מאוד חדים וכו'. אבל הבעיה היא שהיא הרבה יותר מדי רגישה גם במובן הפחות חיובי. היא בוכה מכל דבר. בכי קורע לב. נעלבת מכל דבר. אם מישהו כועס עליה (אפילו אחיה הקטן) או מרים עליה את הקול היא נכנסת לסאגה מטורפת של בכי, אם אומרים לה דבר כלשהו שלא נראה לה, זה מלווה בבכי קורע לב והסתגרויות בחדר. בשבועיים האחרונים זה החמיר ואנחנו מוצאים עצמנו כל היום מתנצלים/מפייסים/מתעלמים או כבר לפעמים ממש מתרגזים על ההתנהגות הזו (מנסים כל דרך אפשרית בעצם). לפעמים גם מתעלמים, אבל כמה אפשר כשהילדה יושבת 1/2 יום וממררת בבכי תמרורים, כאילו חלילה מישהו מת?!? אין לי ספק שחלק מהעניין הוא הלידה המתקרבת, אבל זה לא רק זה. היא תמיד היתה כזו ולאחרונה זה בפירוש בלתי נסבל. וכן, אני יודעת שזה מצויין שילד יודע לבטא את רגשותיו ולפרוק, אבל זה באמת כבר מציק גם לה וגם לנו (החברים כבר גם צוחקים עליה שהיא "בכיינית" ואז היא נפגעת יותר ובוכה יותר). כשמדברים איתה על זה גם אז מיד עולות הדמעות והיא עונה: "מה לעשות, אני מאוד רגישה והבכי פשוט בא לו" ואז בא לי לבכות איתה. אני די אובדת עצות. לא יודעת כבר איך לחזק אותה וללמד אותה לא לקחת ללב כל דבר בצורה כזו. ממש כואב לי ומפריע לי לראות אותה ככה. מה עושים? איך מלמדים ילד להיות פחות רגיש ולהגיב גם בדרכים אחרות?
בת השבע שלי מאז ומעולם היתה סופר דופר רגישה. היא רגישה מאוד במובן החיובי - רגישה לזולת, רגישה למצוקות האחר, בעלת חיישנים מאוד חדים וכו'. אבל הבעיה היא שהיא הרבה יותר מדי רגישה גם במובן הפחות חיובי. היא בוכה מכל דבר. בכי קורע לב. נעלבת מכל דבר. אם מישהו כועס עליה (אפילו אחיה הקטן) או מרים עליה את הקול היא נכנסת לסאגה מטורפת של בכי, אם אומרים לה דבר כלשהו שלא נראה לה, זה מלווה בבכי קורע לב והסתגרויות בחדר. בשבועיים האחרונים זה החמיר ואנחנו מוצאים עצמנו כל היום מתנצלים/מפייסים/מתעלמים או כבר לפעמים ממש מתרגזים על ההתנהגות הזו (מנסים כל דרך אפשרית בעצם). לפעמים גם מתעלמים, אבל כמה אפשר כשהילדה יושבת 1/2 יום וממררת בבכי תמרורים, כאילו חלילה מישהו מת?!? אין לי ספק שחלק מהעניין הוא הלידה המתקרבת, אבל זה לא רק זה. היא תמיד היתה כזו ולאחרונה זה בפירוש בלתי נסבל. וכן, אני יודעת שזה מצויין שילד יודע לבטא את רגשותיו ולפרוק, אבל זה באמת כבר מציק גם לה וגם לנו (החברים כבר גם צוחקים עליה שהיא "בכיינית" ואז היא נפגעת יותר ובוכה יותר). כשמדברים איתה על זה גם אז מיד עולות הדמעות והיא עונה: "מה לעשות, אני מאוד רגישה והבכי פשוט בא לו" ואז בא לי לבכות איתה. אני די אובדת עצות. לא יודעת כבר איך לחזק אותה וללמד אותה לא לקחת ללב כל דבר בצורה כזו. ממש כואב לי ומפריע לי לראות אותה ככה. מה עושים? איך מלמדים ילד להיות פחות רגיש ולהגיב גם בדרכים אחרות?