ב לה

ב לה

הקור מכווץ את הכל אפילו את מה שנשאר מ הרגש שבחוברו להגיון [הקר] מצטמצם [כיווצים כיווצים] אל הפינה ואיתו הזיכרון [גם כשמחלקים אלף פעמים בחצי, אף פעם, אף פעם אף פעם אף פעם לא מגיעים לאפס.] אני רואה אור ב קצה של רחוב מטונף בתל אביב [שמש] או ברווח של דלת הבית הפתוחה ממנה אוכל ל צ א ת בלחצן החיוג של הטלפון בכפתור הפליי של הנגן במחשבה על חום וחושך [אני לא רוצה יותר] שוב אני לא הולכת לישון בזמן. חי
 

behappy

New member
"יש כמה מעשים להמשיך"

חכי רגע: אז את אומרת בעצם שההגיון שמחלק את הרגש שלך לחצי ועוד חצי ועוד ומפחית אותו עוד ועוד בסך הכל יוצר לך אסימפטוטה כזו אבל הזיכרון עוד שם כמו זרם דקיק של מים או שאני לגמרי לא איתך? צאי אל כל מה שנותן לך אוויר. אל כל מה שנותן לך תשובה אפילו חלקית ל"איפה הלהט", כל מה שמאפשר.
 
למעלה