גאיה
מוזה יכולה לבוא עם שילוב של מזג האויר והשראה מיצירה מעוררת כבוד. תודה. בניינים מקולפים ובתי עץ מוכי טחב. ביניהם כביש ועליו מהלך גוף שלם למראה. אדם עטוי מגבעת בחליפה מהודרת העוצר אך בכדי לברר את השעה מדי פעם. בעשותו כך מחליק הבחור את ידו עטויית הכפפה פנימה אל כיס חולצתו וזו תרה אחר שעון הכיס המוזהב. יום חורפי ברחוב מוכה ערפל ובין המבנים גוש חסר צורה, המתגבש מחדש בכל צעד וחצי צעד אשר נדרש משריריו הקרועים במאמץ רב, שולף את ידו מכיס החולצה וזו עטוית יבלות ושלפוחיות מטפטפת על עניבתו. באויר סביבו נישא ניחוח אפרסקים בשלים. וסנונית שובבה מבשרת על השינוי הקרב. אני זוחל על ארבע הביתה דרך רחוב, על כביש אספלט טרי ורותח. בין בניינים מקולפים ובתי עץ מוכי טחב. הבגדים נמסים ונקרעים. אני כנחש המשיל את עורו. טיפות צבעוניות מבעבעות במן שובל דביק שהותרתי אחרי וכל עלה על כל ענף בנוף צבוע בגוון שונה. אני לא יודע למה אני הולך. אני הולך הביתה, צועד בשביל מושלג ולא יודע. מדוע. כל עלה בצבע אחר... עלי דשא, עלי כותרת, עלים של עצים מסביב. כל עלה בגוון אחר. אני הולך הביתה. צועד על ארבע מפרקים. כפות רגליי והאמות התנתקו במורד ההר. על הצלע המוארת. אני מטפס עליו לאור הירח, מסביב בצללים שועלים מנתרים, בצללים, ורק הזאבים ביללותיהם מצליחים לדחוק בי להמשיך את המאבק נגד הכבידה. ואני לא יודע איפה הבית שלי נמצא. סתיו הגיע ואיתו השלכת. השביל המוביל אותי מכוסה בצבעים שונים ומגוונים. לא חוויתי מחזה שכזה מעודי. אף עין אדם לא. הסגול במעלה ההר ומאחורי הפיתולים הצהובים מפיח בי רוח. אני בורח מהאדום במהירות. צועד בקושי רב. גורר את האגן החבוט בעזרת שני מפרקים שחוקים, מרובעים, אל הקצה השני. אולי שם הבית שלי נמצא. אני שואל את עצמי ונועץ ברוח, "אולי בסוף היבשת על החוף המערבי, בו הגלים קצרים יותר, אולי שם משכנך ממתין" השיבה בניפוח מפרשיי. אבל האדמה מדברת על מיקום אחר. היא אומרת, אני מקשיב לגרגרי החול מתלחששים, היא אומרת שהבית שלי הוא בתוכה. ואני חבוט ומוכה מכל מכה אפשרית, הקרבתי את גפיי ואת עורי ועיניי בוחנות רק מחזות תעתועים, אני לבד על השביל המופלא הבנוי מצמתים אינספור ומהן נמתחות דרכים לאינסוף ואין לי אף מושג לאן פניי מועדות... עטוף ברוח קרירה, מביט אל הרקיע, השמיים לבנים. מזג האוויר סתוי ורק באוזניי אני יכול לבטוח. רק הן משקיטות את סערת הנשייה. מראות לי בצלילים שעל כל ענף חיים חופשיים. ציוץ ציפורים. גוזלים עוזבים את הקן, בוחנים את הסביבה. יונים מקננות בנבחי הבתים הירוקים, החומים, השחורים, מביטים אלי מגבוה ולא מבחינים בי. מביטים על הזוועה הזוחלת אל הלא נודע. עטופה גלימה ובגדי משי. צועדת באלגנטיות עם מקל הליכה מהודר אל עבר הזריחה, כמו נסיך מסיפור ילדים. אגדה. ממלכה קסומה. פרחים לבנים מכסים את צדי השביל. או שמא השביל חוצה את שמיכת הפלאים הקדושה. דרכה של האדמה הנוגעת בעצמה ולא נמה. נפרשת מעלה ולא נעה. רק בעזרת חברתה, הרוח, מפליגה כספינה בחושך האינסופי. נקודה של אור, יחד עם מליוני אחרות. אינספור ספינות ואחת מהן שלי. ואני שלה. היא אני ואני קיים רק באין. דרך שביל חצוב בסלע, קמט על פניה, אני מתקיים לאורך חיי כשערה על ראשה. הופך אבן בידיים בלויות, את משכני, את אמי, גאיה. מביטה אלי תחת האבן, מעליה ודרכה, בתהום הנשייה שהיא התודעה חי את הקיים לשבריר שנייה. בך. יצר החיים בך הינו יצר יחיד. ואני בנך החמדן, התתרן, כילד אבוד האובה את ביטחונו. ילד עיוור, לרגע נוגע בידייך המושטות לעברי וחומק מחיבוקך המבטיח. אובד. וחותר תחתיך, בשם חוסר האמונה. כי מה שחושיי לא חשים אינו קיים בשבילי. זו אהבה נכזבת מבחינתך. הרוח לוחשת לי שאהבה תמיד מוצאת את דרכה ונסיוני מראה כי תמצאי את דרכך אלי, כמו כל דור ודור, תדרשי אותי אליך, ואהפוך חלק מנקודת האור שאת. לא לקרן אלא קרש על הסיפון. אולי לחלקה של אחת מקרניך. מבעד לעיקול הצהוב. בחוף בו הגלים סגולים. עד אז גרגרי החול ילחשו תחתי אך לא אשמע, גם באזני לא אוכל לבטוח. אין סוף לדברי אליך, ודבריך אין בהם אלא התחלה.
