גבולות ההתערבות של נציב תלונות הציבור על התביעה

[עוד יוסף פנדריך]

גבולות ההתערבות של נציב תלונות הציבור על התביעה

אחד הסעיפים בחוק שחביבים על הפרקליטות כשמתלוננים נגדה הוא ס' 16 א(6) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, שזאת לשונו-

"16 א) הנציב לא יברר תלונה אם מתקיים לגביה אחד מאלה-

.........................

6. (א) התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי; התעוררה שאלה אם התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי, תועבר השאלה להכרעת היועץ המשפטי לממשלה, והנציב ישהה את בירור התלונה עד להכרעה בשאלה האמורה; הכריע היועץ המשפטי לממשלה כי התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי, יופסק בירור התלונה; לעניין זה, "שיקול דעת משפטי" – לרבות שיקול דעת בקבלת החלטות בנוגע לאופן ניהול הליכים והכנתם;"

השאלה שמתעוררת חדשות לבקרים היא האם פעולה של פרקליט שעליה מתלוננים היא פעולה שנכנסת לגדר שיקול הדעת המשפטי, שאיננו נתון לביקורת הנציב.

כידוע חוק יש לפרש לפי מטרתו. כמו כן חוק יש לפרש בהגיון. על פי כללים אלה נפרש את החוק.

שיקול דעת משפטי הוא שיקול דעת מקצועי . הפרקליט עוסק במשפט ולכן שיקול דעתו המשפטי הוא שיקול דעתו המקצועי.

מטרת החוק היתה לאפשר לתובע לבצע את עבודתו ולהילחם בפשיעה ללא מורא. מצד שני ברור שהתובע לא יכול לעשות כל מה הוא רוצה לרבות פגיעה בטוהר המידות. לא יעלה על הדעת שהמחוקק לא יאפשר תלונה על תובע על כך שקיבל טובות הנאה בתמורה לסגירת תיק (ראו החשדות נגד רות דוד).

לפיכך תובע שפועל בחוסר תום לב לא יכול לומר שהפעיל שיקול דעת מקצועי. הוא לא פועל מתוך שיקול דעת אלא מתוך מניע פסול.

לכן תלונה על כך שתובע קיבל החלטות מתוך מניע פסול נמצאת בסמכות הנציב.

שאלה נפרדת שאין עליה תשובה ברורה היא האם גם פעולה שהתבצעה בחוסר סבירות קיצוני לא נחשבת להפעלת שיקול דעת משפטי. נניח שתובע מחליט להגיש כתב אישום ללא שום תשתית עובדתית והנאשם מזוכה. האם ניתן להתלונן על כך לנציבות גם אם התובע פעל בחוסר סבירות קיצוני ולאו דווקא בחוסר תום לב?

שאלה נוספת היא מה פירוש החובה להעביר ליועמ"ש את ההחלטה אם פעולה מסויימת היא בגדר הפעלת שיקול דעת משפטי.

בקיצור חוק מעורפל שלא תורם הרבה לאזרח. ידוע שהפרקליטות התנגדה מאוד להחלת פיקוח עליה וכנראה שהלחץ עשה את שלו.