soulipcist
New member
גבולות הקיום של הדיכאון הקיומי
בעקבות ארועים קודמים בפורום שקעתי לפני כמה דקות בסדרה של הרהורים מעשיים על אודות התופעה הפסיכופילוסופית שהופיעה כאן תחת השם "דיכאון קיומי"... האם מדובר באופן מעשי במימדים של מגיפה, או שבעצם זוהי מחלה נדירה שכמעט נכחדה או שמאפיינת קבוצת סיכון קטנה מכלל האוכלוסיה בעולם? אני לא אעסוק כאן בהגדרות של התופעה הפופולרית הזאת, מתוך הנחה של חסד שרובנו נתקלנו בשם שלה ומסוגלים להניח אותה פחות או יותר בצורה מוסכמת. אם כן, המסקנה הנחרצת שלי לאחר השאלה שהצגתי לעצמי (בדיוק כמו שהיא מנוסחת כאן למעלה), היא שבפועל נוצר בלבול קשה באבחון של המחלה הזאת, ושלמעשה בגרסא האותנטית שלה, כלומר זו שמופיעה בספרות הפילוסופית האקסיסטנציאליסטית (קירקגור, סארטר, קאמי, היידיגר וכו'), מדובר בתופעה מאוד נדירה. הטענה שלי היא שמקובל בדרך כלל לפשט את הדיכאון הקיומי ולהעתיק אותו מהמקורות שבהם הוא עמוק לכל מיני מקרים הרבה יותר שטחיים ו"קלים" מבחינה פילוסופית שכמעט אין להם קשר לתופעה האקסיסטנציאליסטית הייחודית כפי שהיא מתוארת. נתחיל מזה, שמדובר במקור בסיבוך פילוסופי מאוד עמוק ומתקדם... שמתאפשר רק בזכות ידע פילוסופי או רוחני מאוד עמוק וגם טעם ורגישות מסויימים... וכמו כן התקדמות לכיוון מחשבה שמאפיין את ההשכלה של המאה-20 וכמעט שלא מופיע בתקופות פילוסופיות אחרות בהיסטוריה. במילים אחרות, נראה לי שמדובר בעצם במחלה אליטיסטית מבחינה אינטלקטואלית, שפוגעת רק במיעוט שהגיע לסף של "חוסר משמעות" (mauvaise fois של סארטר ועוד גרסאות דומות אצל הפילוסופים האחרים בתקופה). לא כל תחושה של ריקנות, שיעמום, או חוסר הערכה מספיקה כדי להיות מוגדרת כ"דיכאון קיומי", או בכלל כקיומית או אקסיסטנציאלית. כמו כן, דיכאון קיומי, בטעות גורם לנו לחשוב עליו בתור דיכאון קליני, כשלמעשה הוא דבר אחר לחלוטין וקשה מאוד בכלל להשוות בין היבטים פילוסופיים קיומיים (דיכאון וכו') לפתולוגיה במונחים של פסיכיאטריה. דיכאון כזה כנראה אינו מסוכן ואין מקרה מתועד של פילוסוף שהתאבד כתוצאה ממנו... ככל הנראה, מבחינה פסיכולוגית מדובר בחוויה פחות או יותר "נורמלית" שאי אפשר לאבחן בתור מחלה... כי זה מצב מעודן ומתון יחסית מבחינה נפשית. למיטב הבנתי, הדרישות בשביל ללקות בדיכאון קיומי דומות לחוויות ולתופעות שמתארים הפילוסופים האקסיסטנציאליסטים בעצמם או בדמויות שהם יצרו (אם כי צריך להיזהר ולא להניח שהדמויות שלהם אמינות או שיש להן מקבילות במציאות... כי בספרות הרבה פעמים יוצרים דמויות שמשלבות תכונות של המחבר ולא של דמויות שדומות להן במציאות היומיומית...). בלי לפרט את כל שלבי הדיכאון הקיומי, מספיק לי לציין שהוא דורש הרבה יותר ידע והרבה יותר רגישות ועומק רוחני מלהרבה אנשים שבטעות הגדירו אותם (או הם את עצמם) כ"דכאונים קיומיים". אני מניח שהדברים שלי יעוררו התנגדות אצל מי שיקרא אותם, אז בינתיים שבת שלום לכל המאושרים, המדוכאים והנטרלים!
בעקבות ארועים קודמים בפורום שקעתי לפני כמה דקות בסדרה של הרהורים מעשיים על אודות התופעה הפסיכופילוסופית שהופיעה כאן תחת השם "דיכאון קיומי"... האם מדובר באופן מעשי במימדים של מגיפה, או שבעצם זוהי מחלה נדירה שכמעט נכחדה או שמאפיינת קבוצת סיכון קטנה מכלל האוכלוסיה בעולם? אני לא אעסוק כאן בהגדרות של התופעה הפופולרית הזאת, מתוך הנחה של חסד שרובנו נתקלנו בשם שלה ומסוגלים להניח אותה פחות או יותר בצורה מוסכמת. אם כן, המסקנה הנחרצת שלי לאחר השאלה שהצגתי לעצמי (בדיוק כמו שהיא מנוסחת כאן למעלה), היא שבפועל נוצר בלבול קשה באבחון של המחלה הזאת, ושלמעשה בגרסא האותנטית שלה, כלומר זו שמופיעה בספרות הפילוסופית האקסיסטנציאליסטית (קירקגור, סארטר, קאמי, היידיגר וכו'), מדובר בתופעה מאוד נדירה. הטענה שלי היא שמקובל בדרך כלל לפשט את הדיכאון הקיומי ולהעתיק אותו מהמקורות שבהם הוא עמוק לכל מיני מקרים הרבה יותר שטחיים ו"קלים" מבחינה פילוסופית שכמעט אין להם קשר לתופעה האקסיסטנציאליסטית הייחודית כפי שהיא מתוארת. נתחיל מזה, שמדובר במקור בסיבוך פילוסופי מאוד עמוק ומתקדם... שמתאפשר רק בזכות ידע פילוסופי או רוחני מאוד עמוק וגם טעם ורגישות מסויימים... וכמו כן התקדמות לכיוון מחשבה שמאפיין את ההשכלה של המאה-20 וכמעט שלא מופיע בתקופות פילוסופיות אחרות בהיסטוריה. במילים אחרות, נראה לי שמדובר בעצם במחלה אליטיסטית מבחינה אינטלקטואלית, שפוגעת רק במיעוט שהגיע לסף של "חוסר משמעות" (mauvaise fois של סארטר ועוד גרסאות דומות אצל הפילוסופים האחרים בתקופה). לא כל תחושה של ריקנות, שיעמום, או חוסר הערכה מספיקה כדי להיות מוגדרת כ"דיכאון קיומי", או בכלל כקיומית או אקסיסטנציאלית. כמו כן, דיכאון קיומי, בטעות גורם לנו לחשוב עליו בתור דיכאון קליני, כשלמעשה הוא דבר אחר לחלוטין וקשה מאוד בכלל להשוות בין היבטים פילוסופיים קיומיים (דיכאון וכו') לפתולוגיה במונחים של פסיכיאטריה. דיכאון כזה כנראה אינו מסוכן ואין מקרה מתועד של פילוסוף שהתאבד כתוצאה ממנו... ככל הנראה, מבחינה פסיכולוגית מדובר בחוויה פחות או יותר "נורמלית" שאי אפשר לאבחן בתור מחלה... כי זה מצב מעודן ומתון יחסית מבחינה נפשית. למיטב הבנתי, הדרישות בשביל ללקות בדיכאון קיומי דומות לחוויות ולתופעות שמתארים הפילוסופים האקסיסטנציאליסטים בעצמם או בדמויות שהם יצרו (אם כי צריך להיזהר ולא להניח שהדמויות שלהם אמינות או שיש להן מקבילות במציאות... כי בספרות הרבה פעמים יוצרים דמויות שמשלבות תכונות של המחבר ולא של דמויות שדומות להן במציאות היומיומית...). בלי לפרט את כל שלבי הדיכאון הקיומי, מספיק לי לציין שהוא דורש הרבה יותר ידע והרבה יותר רגישות ועומק רוחני מלהרבה אנשים שבטעות הגדירו אותם (או הם את עצמם) כ"דכאונים קיומיים". אני מניח שהדברים שלי יעוררו התנגדות אצל מי שיקרא אותם, אז בינתיים שבת שלום לכל המאושרים, המדוכאים והנטרלים!
