"גבולות השפה הן גבולות עולמי"

"גבולות השפה הן גבולות עולמי"

חשבתי על השפה.שכל מילה שאני יגיד,אז היא כבר ממאגר של מילים כאילו שיש מספר מוגבל של אפשרויות,וככה השפה בעצם מגבילה אותי כל מילה שאני אגיד ואפילו כאן זה עוד מילה שכבר הייתה ,שכבר קיימת,ואני רק מלקטת ממאגר המילים המוגבל הזה את מה שאני רוצה להגיד,ובעצם זה כלום זה ממש מתסכל האם יש דרך לפרוץ את גבולות השפה? האם אני הוזה?!? האם קודם יש מילים,ורק אחר כך מחברים להם משמעויות? אשמח אם תביעו את דעתכם חג שמח ומהורהר!
 

nehud

New member
לצורך מה את עושה שימוש במילים?

במידה וזה לשימוש חיצוני = תקשורת עם הסביבה יש אפשרות להרחיב למוזיקה ציור סרט. במידה והשימוש הוא פנימי, מילים אכן מצמצמות ולעיתים רצוי מאוד לוותר על ההגדרות הפנמיות באמצעות מילים מצמצמות ופשוט לאפשר לחוויה להתרחש ללא הפרעה . באהבה אהוד
 

המוסרי

New member
לדעתי-תמונות

אם הבנתי אותך נכון את הרבה הרבה פעמים מנסה לתאר דברים ולא מצליחה בגלל מגבלות השפה,תחשבי עם משהו איך היית יכולה לתאר אותו עם היה לך תמונות מספיק טובות בשביל לתאר אותו,ואפשר גם אולי להוסיף הבעות פנים טובות.
 
בבית האסורים של השפה

זה נכון שמספר המילים נתון. אבל מבפר הצירופים שאפשר להרכיב מהמספר הזה הוא בלתי מוגבל ואינסופי. בספרו הנפלא של גרוסמן "שתהיי לי הסכין" מתואר, בחלק הראשון, הרגע שבו לומד ילד את השימוש במילה אור. זה מתואר, בתחילה, בדרך כמעט טראגית: כל הנצנוצים, הזהרורים, האורות, הברקים, הרמצים, ההבהובים על שלל גוניהם וגווני-גווניהם מתמצים במילה אחת ויחידה "אור", והריש בסוף "כמו מתג כיבוי". אבל בחלק השני של הספר מתואר מצב הפוך. מחלה איומה שבגינה הולך ילד ומאבד את השפה שלו, מאבד את המילים. ופתאום כבר אין לו אפילו את ה"אור" הקטן הזה להביע את עצמו, וזה נראה לנו הרבה יותר עצוב וטראגי מהמקרה הראשון, שבו רוכשים את המילה. נראה לי שיש חוויות פנימיות שאין צורך ואולי אי אפשר להמלילן. אבל משעה שנבקש לחשוב על כך או להביע את עצמנו החוצה מעצמנו, אנחנו אכן נמצאים בכלא המילים. נוכל להתנחם בכך שיש בסגור השפה רבוא, רבוא רבואות של דרכים שוקטות, שבילים ישרים, נתיבים עקלקלים ומסלולים פתלתלים. יש בבית הסוהר של הלשון בריכות צל חבויות וככרות הומות אדם. יש בחביון הניבים עצי סרק ועצי פרי ויבליות ושיחים קוצניים למכביר. ואחרי כל זאת יש דרך לפרוץ את מחסום השפה: ויטגנשטיין המוקדם קרא לדרך הזאת "שתיקה" ולדידו היתה זו הדרך הסלולה היחידה שבאפשר. חג שמח לך נטע! ישראל
 
תודה רבה על התגובה

אתה היחיד שעוד הצלחת להבין איךשהוא את מה שהתכוונתי אליו. כנראה שרק נוכל למתוח את הגבולות,ובאמת רק לבחור מבין האפשרויות שיש לנו. מעניין אותי לדעת עוד על ויטגנשטיין-מדוע הוא הבין כי השתיקה זו הדרך היחידה? אני דווקא חשבתי שאם יש משהו שאני מרגישה בו ואין לו מילה,אז שאמציא לזה מילה חדשה..שאנסה..אני חושבת שאם יהיה יותר דיוק בשפה ככה לא ייוצרו אי הבנות,אם תהיי יותר תקשורת שבנוייה על שפה יותר מדוייקת,ככה בני אדם יוכלו להתקרב אחד לשני ולהגיע ליותר הבנה.הריי כל אחד "כלוא"בתוך מוחו והדרך היחידה לגשר זו דרך השפה.קצת גלשתי,בכל מקרה-האם באמת צריך לשתוק ולוותר על הרצון הזה שתהייה תקשורת יותר טובה ? ולמה יש חוויות שאי אפשר להסביר במילים? האם זה בגלל המילים? האם אנחנו יכולים להמציא מילים לחוויות האלו?
 

nehud

New member
נטע יקרה התקשורת הטובה ביותר

בין אנשים מתקבלת לעיתים בשתיקה (המילים מצמצמות את החוויה) באהבה אהוד
 

asw

New member
גם קירקגור דיבר על דרך

החורגת ממושגיות. דיבור ברמזים.
 
נכון שלפעמים לא צריך לדבר

אני בעצמי שותקת יותר,ממליצה לכולם בחום יותר מעניין אותי לדעת למה,בלי קשר למה שפחות טוב או יותר טוב יום נעים
(זאת נטע,רק שהחלפתי שם)
 

aviah

New member
למה זה נכון?

ככל שהידיעה שלנו על המציאות מתרחבת, אנחנו ממציאים מילים שמשרתות אותנו לציון מושגים חדשים. דוגמא טריויאלית היא מדען שמגלה יש חדש, מגדיר אותו באמצעות מושג וקורא לו בשם.
 
לעלות הביתה?

אנסה במיטב כוחותיי להבין את הביטויי. רגע..מממ...לא,לצערי אני לא מצליחה להבין. פורים שמח
 
למעלה