גבולות

hadasarbel

New member
גבולות

שלום שלום. אני אמא לילדה בת שנתיים וחצי ותינוק בן 7 וחצי חודשים, בעלי ואני מעורבים שנינו בגידול הילדים ולמעשה שגרת היום יום שלנו מאוד משותפת. באופן כללי אני זו שמכתיבה את הטון בבית ובעלי זורם איתי וסומך על ההחלטות שלי. ביתי מאוד מאוד קשורה לבעלי, יש ביניהם קשר שהתחזק עם ההריון שלי עם בני ורק הולך ומתחזק מיום ליום, זה ברמה כזו שהיא פעמים רבות רוצה רק את אבא, רק הוא מצליח לעיתים להרגיע אותה כשפורצת בבכי וכו'. נוצר מצב שהיא לגמרי יודעת שאני ה"קשוחה" והוא ה"רך" - ולא ברמה שהוא אומר ההיפך ממני אלא מראש לא נכנס לעימותים ובורח מהם בעוד אני יותר נותנת לה להתמודד עם הקשיים, גם עם קשה קצת. הריחוק שלנו עושה לי רע וגורם לי לתהות האם בחרתי בדרך שגויה (בייחוד מכיוון שגם בבית הורי המצב היה כזה שהייתי יותר קרובה לאבא מאשר לאמא כי אמא הייתה קשוחה ומציבת גבולות). אשמח לעיצה - מה עושים?
 
הזמנה לבדיקה...

שלום רב, מדברייך אני מתקשה להבין את הדינאמיקה עד תומה. באופן כללי אומר: ילדים זקוקים לגבולות למען בריאותם הנפשית. את הגבולות אנחנו ההורים מציבים לעצמנו. כלומר כשאני ברורה לעצמי אני מעבירה מסרים מדויקים, בהירים ברורים ועקביים לילדים. את מספרת ש"את "הקשוחה" והוא "הרך" ולא ברמה שהוא אומר ההיפך ממני אלא מראש לא נכנס לעימותים." אני חושבת שזה המפתח. הרעיון הוא להחליט מה חשוב, לעמוד בנחישות ובעקביות על הסוגיות שחשובים לך באמת. ולא להיכנס ל"משטחי האש" במקומות שלא כל כך חשובים. כן, לבחור: לא להתעמת, לא להיאבק, לא להיכנס ראש בראש במקומות שאפשר לוותר, להתגמש, להתרכך. החיים יחד דורשים מעט כללים - נורמות התנהגות. מטרתם לאפשר לנו לחיות בהרמוניה תוך שיתוף פעולה. עודף נוקשות, עודף קשיחות מייצרים התבצרות, התנגדות, אנטי. לילד יש הזדמנויות רבות להתמודד עם תסכולים, אכזבות וקשיים. התמודדויות אלה מחשלות אותו, מחסנות אותו נפשית. אין צורך ליצור הזדמנויות כאלה הם קורות. במקרים כאלה תפקידנו להישאר ידידותיים, אמפאטיים, רגישים ונגישים. האם סיפקתי לך עוד כיוון מחשבה? עינת גבע, מכון אדלר.
 
למעלה