גבולות

[rom34]

גבולות

ערב טוב, אני משתמשת חדשה בפורום ואשמח לקבל עזרה. חזרתי הערב עם בתי מהים, כמו כן בדרך הורדנו חברה והמשכנו לכיוון ביתנו. בדרך בתי צרחה שהיא רוצה ללכת לחברה שלה ואני הסברתי לה שמאוחר כבר, שמונה וחצי ואנחנו אחרי ים וארוחת ערב וצריך ללכת לישון. הסבריי לא עזרו ובצרחות הייתי צריכה להרים אותה ארבע קומות ללא מעלית עד לביתנו. הילדה נתלתה לי על הדלת ואני עם כל כוחותיי סחבתי אותה לכיוון המקלחת. היא עשתה פיפי בכל מקום ובעטה בי בכל כוחותיה. יש לציין שהילדה עוד חודש חוגגת שלוש שנים. הכנסתי אותה בכוח לאמבטיה והיא רצה חזרה לכיוון הדלת בצרחות. אני החלטתי שאני מתעלמת ונותנת לאפקט הקריז לעבור. לאחר שאני התקלחתי החזרתי אותה שוב למקלחת וקילחתי אותו בכוח. משם היא רצה שוב, רטובה כולה ואני הרמתי אותה ושמתי אותה בחדרה וצרחתי עליה שהיא לא יוצאת משם ואני כועסת. אני לא זוכרת מתי הרמתי כך את קולי, זו הייתה הרגשה איומה, במשך רבע שעה עד חצי שעה, אני מחזירה אותה לחדרה והיא יוצאת. לאחר מכן, אספתי אותה אליי עם שמיכה ומוצץ והרדמתי אותה על הידיים.אלו התנהגויות שחוזרות על עצמן, כשהיא רוצה שנעשה משהו שאי אפשר לעשותו כרגע. הרגשתי איומה, הרגשתי אמא רעה ושאני לא שולטת בקול שלי. אשמח לקבל עזרה. יש לציין שאני גם בחודש שני להריון השני שלי. תודה רבה והמשך ערב נעים לכולנו. מור

 

[debyg]

נראה לי...

הי, נראה לי שהיא פשוט היתה מותשת מהים. ילדים מותשים מתנהגים בחוסר איפוק. אם את חושבת שזה המצב יש להתעלם מכל הצרחות/ בכי/קריזה ולעשות את מה שאת חושבת (לרחוץ, להרדים) הייתי מוותרת לה בדברים הקטנים כמו להרדם בסלון או במיטת ההורים. אם ההתנהגות הזאת מתרחשת בלי קשר לעייפות, אז יש שתי אפשרויות: אם המצב מאפשר, לתת לה להרגע ולעבוד במקביל על ההבנה ועל הגבול "זה מה שהחלטתי". אם לא, אין מה לעשות, רק לעבוד על הגבולות. יש מצב שיש לה הפרעת קשב וריכוז....? בהצלחה.

 

[survivorrr]

סליחה אבל אני לא קונה.

קודם כל שיהיה במזל טוב. ההריון. שנית, אל קונה את זה שילד מתנהג נורמלי כל הזמן ופתאום הופך למונסטר משתולל, בועט וצורח, פיפי וכו'. הילדה לא המציאה את ההתנהגות הזו באותו רגע. ומה את אומרת? אני מצטט: "אלו התנהגויות שחוזרות על עצמן, כשהיא רוצה שנעשה משהו שאי אפשר לעשותו כרגע". עכשיו תחשבי למה. האם מישהו מוותר לה כשהיא מתנהגת כך? סביר שכן. אחרת לא היתה ממשיכה. רוצה לשמוע מה ההתרשמות שלי? סתם הימור. בדרך כלל את מוותרת לה. לכן היא התרגלה לא לדחות סיפוקים. היום לא היתה לך סבלנות. לכן הלכת בכח. עכשיו יש לך רגשי אשם והילדה מרגישה את זה. היא תנצל את זה בפעם הבאה. צדקתי? אם לא - תקני אותי. אם כן - בדקי את עצמך. לא בקטע של הנחישות היום אלא בקטע של הויתורים במקרים האחרים.

 

[rom34]

גבולות המשך...

קודם כל תודה לכל מי שהגיב- מאוד משמח ומרגש. שניתי, לא נראה לי שלילדה יש הפרעת קשב וריכוז, אני רואה אותה בכל המצבים, משום שהיא איתי כבר מיולי עד החזרה לגן בתחילת ספטמבר. יש לציין, שברוב הפעמים כשאני מסבירה על פעילות שנקטעת כי יש דברים אחרים לעשות, זה מתקבל בהבנה מצידה והכל רגוע. אך יש מקרים בהם זה פשוט בלתי נסבל והצרחות והזעם הם בלתי נשלטים. זה קורה בעיקר מאוחר מאוד כשחוזרים מפעילות והיא רוצה להמשיך. לשאלה אם מוותרים לה, יש פעמים שכן מוותרים, כי לדעתי ילד צריך קצת לנצח- וזו התרשמות שלי. ויש פעמים שהוא לא יכול לנצח ואלו המקרים הקשים, כמו מה שחוויתי אתמול בערב. בסוף הערב אתמול, אחרי שהצלחתי להשכיב אותה, מצאתי את עצמי מתנצלת בפניה שצעקתי וגם אמרתי לה שכך לא מתנהגים וכדומה. השאלה אם פעלתי נכון?! תודה ושבת שלום

 

[survivorrr]

לדעתי את פועלת באופן שגוי כי את חושבת שגוי.

המושגים בהם את משתמשת הם שגויים. את מדברת במושגים של נצחון והפסד ("ילד צריך קצת לנצח"). ממש לא כי אלה מושגים של מלחמה או מאבק וזה בדיוק מה שתיארת במכתב הראשון - היה ביניכן מאבק. מהיכן את חושבת שהילדה לקחה את זה? בדיוק מכאן. ילד לא צריך לנצח. ילד צריך להבין שחושבים ופועלים במסגרת שקובעים ההורים והכל בהגיון. לא תמיד הילד חייב לקבל הסבר כי אז ייצא שבלי הסבר הדברים של ההורה לא תקפים. הבנות שלי ידעו תמיד שאם אמרתי (למשל) "לא" פעם אחת הן תשמענה "לא", גם בפעם האלף שלוש מאות חמישים וארבע (עם הסבר או בלי הסבר על פי שיקולי). כדי שאשנה את דעתי הן צריכות לתת לי נימוק הגיוני שיתקבל על דעתי. זה תקף עד עצם היום הזה. מה שעוד יותר שגוי אצלך (ככה עולה מהסיפור שלך) שנותנים לילד לנצח כי ילד צריך לפעמים גם לנצח. זה לא נימוק הגיוני. אני אבטל את דברי מפני דברי ילד רק אם הילד נותן נימוק הגיוני מעשי ולא כי הוא צריך לנצח לפעמים. להתנצל בפני ילד? לא בסיטואציה הזו. אני אתנצל רק אם פעלתי כלפיו בצורה לא ראויה כשלא היה לו קשר לזה. למשל, אם חזרתי הביתה מעיסוקי עייף מאד או רגוז מאד, או כועס מאד (וזה עלול לקרות לעיתים) או סתם חסר סבלנות ובת שלי פנתה אלי ועניתי לה בגסות - לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך המצב בו הייתי נתון - אני אתנצל. אבל להתנצל בגלל שכפיתי את דעתי? מה פתאום? זו עוד שגיאה שלך וניסחת אותה היטב במכתב הקודם. כתבת משהו כמו "הרגשתי שאני אמא רעה". למה. כי הרמת קול? כי כפית את דעתך? זה להיות רעה? לא ולא. זה להיות אמא אחראית. הילדים רואים את רגשי האשמה ומנצלים את זה מיד. זה מה שהבת שלך עשתה. מה שאני עוד רואה מכל הפלונטרים האלה זה מסר מבלבל לילדה. מצד אחד נותנים לה לנצח כי צריך. מצד אחר לא נותנים לה לנצח כי היא לא צודקת. אין הגיון קבוע. מה שהיא מבינה זה שהשאלה אם תשיג את שלה תלויה רק בווליום ובהתמדה, בהשתוללות (פיפי על כל הבית? יש לה מזל שאני לא אבא שלה) ובכוחנות. היא רוצה לנצח. את מושגי המאבק והנצחון או ההפסד צריך להוציא מהבית מיד. בואי אספר לך מעצמי. בתקופת נישואי היה הבית מלא צרחות ומאבקים ובעיקר מאבקי השרדות. לא להמחק במערכת המשפחתית. החוצפנית שקראה לעצמה אשתי ידעה לפעול רק בדרך הזו וכך עד עצם היום הזה. לפני גירושי אמרתי לבנות (הקטנה היתה בת 15) שמבחינתי כל אחת תחליט ותבחר עם מי לחיות ולגור. מה שהן תבחרנה - טוב. גם אם תבחרנה ללכת עם אמא - זה לא ייזקף לחובתן. אבא יכבד וימשיך לאהוב כאילו זו היתה ההחלטה שלו. אבא נשאר אבא בלי קשר לבחירה ואמא נשארת אמא. מי שתבחר להשאר איתי צריכה לדעת שלושה דברים. את הכללים בבית אני קובע, איתי לא מתווכחים ובבית הזה רק לי מותר להרים קול ואני לא מתכוון להשתמש בזה הרבה. במשך כארבע שנים מאז לא הרימו קול בבית שלי אפילו חמש פעמים. אין מאבקים ואין כוחנות. תומכים זה בזה, עוזרים זה לזה ומוותרים זה לזה בלי לעשות ענין ובשום אופן לא נאבקים זה בזה.- זה דבר שלא הכירו בבית הזה קודם. ואם מדי פעם אני שוגה (ומי לא?) אז שגיתי. לא מגיע לי על זה חבל התליה וזה לא הופך אותי לאבא יותר רע ממה שהייתי לפני חמש דקות. אספר לך עוד משהו. הבנות שלי יודעות שלפעמים אני אקבל את דעתן וגישתן גם אם הן לא נוחות לי ולפעמים אפילו אוכל את הלב - אם התפיסה והגישה שלהן הגיונית וראויה. לא נוח לי? אז מה?! כשנולדתי לא הבטיחו לי חיים קלים ונוחים. לכן קל היה לנו לשנות חיים בבית וקל להן לקבל את דעתי גם אם היא לא נוחה להן. אל תחשבי שזה בגלל הגיל. ילד הוא ילד בכל גיל. גם אם הוא בן חמישים. תוציאי את המאבקים מהבית. דברי בהגיון. נסי בשקט. לא עוזר? מותר לך (ולפעמים חובתך) לכפות את דעתך. ההגיון חייב להיות עקבי והמסר ברור. גם ההחלטיות.

 

[rom34]

פעולות קונקרטיות בהמשך להודעת גבולות

ערב טוב, הייתי מעוניינת לדעת פעולות אופרטיביות / קונקרטיות שעליי לנקוט באותו מצב שנתקלתי. כי בן זוגי שיחייה, טוען שזו לא חוכמה לדבר על מה שקורה אחריי, או "מסביב" לסיטואציה. לטענתו כשדברים קורים, בשטח "קשה" יותר ליישם את מה שנאמר פה. לכן, ילד באמת יכול "לשבור" את הוריו בסיטואציות כאלה ואחרות ולכן כדאי לנקוט בצעדים ממשיים. האם יש למישהו רעיון? תודה!

 

[survivorrr]

זאת לא מכונת שתיה.

במכונת שתיה, מכניסים מטבע - יוצאת כוס. בחיים האמיתיים דברים לא עובדים ככה. בטח לא בסיטואציה שתיארת. יש כאן נעלם גדול - היחסים בינך לבין בן זוגך. מה שבולט במכתבך זה שהוא מנסה להוריד מעצמו את התיק ויש לו שיטה מעניינת: לא מדברים אחרי האירוע. אז מתי? לפני - עוד אין על מה לדבר. תוך כדי - אין זמן לדיון אקדמי. אז מתי? רק אחרי. אבל לשיטתו - לא מדברים אחרי כי זו לא חוכמה. איזה שטויות. התחמקות שקופה מדי. קשה לבצע בזמן אמת? למה, מישהו הבטיח לו פעם חיים קלים? "הסוד" הוא בהירות, פשטות המסר, נחישות (לא להישבר בשום אופן) ועיקביות. זה קשה רק בהתחלה כי כשהילד תופס את הפרינציפ - הוא מבין מה קורה ומתאים את עצמו. ואיפה חלקו של בן זוגך? הוא חייב (אבל חייב) לתת לך גב תוך כדי האירוע. חייב לתמוך בך לעיני הילדה, חייב לשתף איתך פעולה "בהשתלטות" עליה ולא לתת לה פתח להתחמק. לדעתי, הילדה מזהה סדק בין גישותיכם - את אקטיבית והוא פאסיבי (רואה טלויזיה או משהו?) וברווח הזה היא מנסה להתחמק ממך. לא סביר שהיא היתה מנסה את זה אם שניכם עומדים כאיש אחד בהחלטה.

 

[עינת גבע]

יחסים האתגר

שלום רב, ראשית חוכמה היא להבין מה הילדה אומרת בהתהגותה? איזה צורך היא מבטאת? ילדים צריכים להרגיש שייכים - אהובים, חשובים, רצויים ונחוצים. ילדים שמרגישים תחושת שייכות מלאה ומספקת משתפים פעולה מרצון. הדרכים לבנות, לאפשר ולבסס תחושת שייכות איתנה הם שיטות חינוך המבוססות על שיתוף, התייעצות, עידוד, בקשת עזרה מתן אפשרויות בחירה ועוד( דרכים אלה נלמדות בהרחבה בבתי ספר להורים מהוות ומעניקות תשתית מדושנת של תחושת ערך, כוח חיובי במשפחה, משמעות ומועילות.) כאמור, ילד שצרכיו הפסיכולוגיים מוזנים נכון לקבל את המציאות ולזרום איתה בקלות רבה יותר. מה שקורה בחיים- אנחנו עושים את המיטב והמירב שאנחנו יודעים ומבינים בכל רגע נתון, כדי להיות ולהנעים לילדים את הזמן . לא תמיד אנחנו יודעים לתרגם את שפת ההתנהגות של הילד בזמן אמת - התנהגות של ילדים היא מטרתית- התנהגות שמתוגמלת על ידי התיחסות(חיובית או שלילית) מגדילה את עצמה. לכן, מומלץ לתת התיחסות יזומה, רבה ונדיבה לילדים על התנהגויות נאותות ורצויות ובמקביל לצמצם התיחסות להתנהגויות מפריעות. זו הדרך להוציא את העקץ מהמטרה המוטעית. כלומר, הילדה למדה בטעות שצרחות, התנגדות, בעיטות ופיפי בכל מקום יניבו התיחסות. עצירה, הבנה ומתן התיחסות עניינית, שמירה על קור רוח, לא להיאבק, להכיר ברצונות שלה ( גם כאשר אין אפשרות להיעתר להם), לגלות אמפאטיה לתחושותיה,לא להתרגש, לא להתרשם, לא להשתמש בכוח( כוחנות מזמינה כוחנות, רכות מעוררת לרכות, התחשבות מעודדת התחשבות) הם המפתחות לעזור לה לעלות מחדש על דרך המלך- על דרך המקרבת אותה לתחושת שייכות בטוחה. מה דעתך? עינת גבע, יועצת משפחתית ומכשירת אנשי מקצוע בתחום יחסים במשפחה במכון אדלר.

 

[rom34]

יחסים האתגר

שלום עינת, קודם כל תודה על התגובה. שנית, כמובן שעצרתי וחשבתי מה קרה- מה שנגלה לעיניי היה שהיא רצתה להישאר בחוץ עם החברה שלה ואני לא הסכמתי. כמובן ששיקפתי לה את השעה ואת התחושות שלה. היא לא רצתה להתקלח וכל מה שקשור בזה.אני חשבתי שזה נכון לקלח אותה וגם אם זה היה מלווה בכוח. נכון שגם קיבלתי תגובת כוח בחזרה. השאלה אם זה נכון?? או שהיה נכון להשאיר אותה ליד הדלת מתבוססת בפיפי שלה עד שהיא הייתה נרגעת והיינו מתחבקות. האם גם זו סוג של תגובה. את האמת- לא היה לי כבר כוח לשמוע צרחות יותר מחצי שעה ופשוט לקחתי אותה בשארית כוחותיי לאמבטיה ומשם למיטה- כמובן תוך כדי היאבקות. לאחר שנרגעה במיטה הסברתי לה מה קרה- השאלה האם גם זה נכון? מה דעתך? תודה והמשך יום נעים

 

[עינת גבע]

יחסים האתגר

שלום רב, חינוך זה לא מטמטיקה לכן, להשקפתי אין נכון או נכון. יש האם זה ערכי? האם זה מקדם אותי למטרות החינוכיות ארוכות הטווח שלי? אנחנו הורים תגובתיים. מגיבים להתנהגות הילדה. הורים עוצרים וחושבים, הופכים להיות הורים יוזמים. במקום לכבות שרפות הם הופכים למנהלים - מנהלים טובים מסמנים מטרות וחותרים בהדרגה ובתבונה להשגת המטרות. מטרות חינוכיות הם אישיות והם מושתתות על סולם ערכים ועל השקפת עולם ואמונות. למשל, איך אנחנו רוצים ללמד ילדים לפתור קונפליקטים? האם אנחנו רוצים ללמד אותם שכוח ואלימות הם דרכים לגיטימיות או לחלופין, אנו רוצים ללמד אותם לפתור חילוקי דעות בדרך - ארץ, בנימוס, באדיבות ובכבוד. התשובה לשאלות הללו היא התשובה לנכון או לא נכון הפרטי שלך. בברכה, עינת גבע

 

[rinaca]

נושא מאד מעניין - איך להגיב להשתוללות של ילדה

הדיון הזה מאד מאד מעניין. אני מסכימה שצריך להציב כללים מראש, כשהמצב רגוע, לדבר על זה, לשמוע את הפידבק של כולם. העניין הוא שככל שהילד צעיר יותר הוא מציב בפנינו יותר אתגרים. הוא לא זוכר את הכללים. גם הילדה הקטנה שלי (בת 4) יכולה להתחיל לצרוח אם היא לא מקבלת משהו שהיא נורא רוצה אבל הגדולה בת ה-7 כבר לא משתוללת על כל דבר שהיא לא מקבלת. רק לעיתים רחוקות. היא יודעת להביע את אכזבתה אם היא לא מקבלת מה שהיא רוצה. אבל גם היא עברה תקופה לא פשוטה של בכיות וטנטרומים, במיוחד אחרי שהקטנה נולדה (מגיל 3 והלאה). האמת היא שכשאני מסתכלת עלי ועל בעלי, אני חושבת שאני יודעת מאיפה הילדות למדו את ההתנהגות הזו, במיוחד שזו תגובה נורמלית לגיל 3. בעלי ואני עברנו תקופה ארוכה מאז שהילדה הגדולה נולדה, של חוסר הסכמה, ויכוחים ולפעמים גם השתוללויות (בעיקר הוא לדעתי

). עכשיו שאני יותר מודעת ויותר בוגרת בעצמי, אחרי הרבה לימוד תאורטי האתגר האמיתי הוא ליישם בפועל. בעצמי, ביחסי עם הילדות (יותר קל) וביחסי עם בעלי ולפעמים הורי (יותר קשה). אני באמת מבינה ומזדהה עם הקושי של לשמוע בכיות וצרחות. איך החזקת מעמד 30 דקות בלי להתחרפן לפני כן?! מגיעה לך מדליה. בכלל, אני רוצה להגיד לך שאת אמא מדהימה. אני הייתי נשברת הרבה יותר מהר. אז מכל התגובות שקיבלת, רציתי כקודם כל לתת לך פידבק שאת ממש אמא מדהימה. היה הרבה יותר נחמד אם הבעלים שלנו היו מעריכים את הסבלנות שלנו ולא מבקרים אותנו, אבל גם זה כנראה חלק מהתכנות האנושי שלנו

מבחינה מעשית, בהסתכלות אחורה, אולי יכולת לשבת עם ביתך בכניסה לבית. לתת לה לבכות, לדבר איתה על האכזבה שלה, בלי ההסברים שלך. אולי היא היתה נרגעת משיחה כזו. אח"כ היית יכולה לעלות איתה הביתה ואחרי שהייתן שתיכן מתרעננות ונרגעות לדבר על כך שכשהשמש שוקעת צריך ללכת הביתה לישון, הכלבים, החתולים, כל שאר הילדים והשמש שוכבים לישון. הרי ילדים בגיל 3 לא מבינים כל כך את מושג הזמן. אולי אפילו היית יכולה להגיד שאת עייפה ורעבה ורוצה הביתה, לראות את אבא או לעשות משהו אחר. אולי היית יכולה לשאול אותה מה היא מציעה לעשות בפעם הבאה שהיא רוצה משהו ואת אומרת לה שאי אפשר. אתן יכולות לבדוק אפשרויות, אולי אפילו לעשות פוסטר, לצייר ציור של כל אפשרות ולדון ביחד באפשרויות, את יכולה להציע כמה אפשרויות משלך וביחד תבחרו? ובכל מקרה גם אם זה לא קרה וכבר לא יכולת לעמוד בצרחות, כדאי לדעתי להבהיר בשיחה שהתנהגות כזו לא מקובלת בבית, לחוץ מהתנצלות תדברי גם על הרגשתך כמה לא נעים לך שצורחים וכמה את כועסת כשצורחים לידך הרבה זמן. אני אומרת שכואב לי מאד באזנים כשצורחים (גם בצחוק), דבר שהוא בהחלט נכון. חשוב להיות קשובה לעצמך ולהביע את רגשותיך. ככל שתביעי את עצמך, לפני שאת מתרגזת, בתך תלמד ממך להביע את עצמה, לפני שהיא מגיעה למצב שבירה, היא תלמד אוצר מילים והיא תלמד מהם כללי ההתנהגות בבית. לפני שאני נשברת בפני הילדים (דבר שקורה לעיתים ספורות) אני מרימה דגל. זה קורה אחרי שכבר הבעתי את רגשותי, ואחרי שהתרעתי שאני מתחילה להתרגז. לפעמים כשאני עייפה נורא אני יכולה להתפרץ ככה בלי התרעה. אבל זה ממש נדיר. בכל זאת אני בן אדם מבוגר ולוקח זמן לשנות הרגלים של שנים. תחגגי כל שינוי, תני לעצמך צל"ש וטפיחה על הכתף (אל תצפי מאחרים, רוב הסיכויים שאף אחד לא ישים לב), אל תצפי לשינוי בן לילה. לאט לאט השינוי יקרה ולא יותר מדי לאט, ילדים קולטים מהר. אל תתאכזבי מעצמך שלא הצלחת הפעם, תראי מה כן הצלחת לשנות, ותתכווני לעשות שינויים נוספים בעתיד. בהצלחה.

 

[עינת גבע]

תרומה מכובדת

שלום רב רינה, שמחה "לפגוש" אותך תודה לך על שיתוף ועצות מעשיות. זו תרומה מכובדת. המשיכי... להשתמע עינת גבע.