גבעת האהבה
גבעת האהבה @ שרי לוי – 2000 צירי הלידה תקפו אותה בשניה שנכנסה דודה פולה לבשר לה כי אישה מזה שמונה שנים השיב נשמתו לבורא ביסורים קשים ונוראיים. באותה השעה היו בביתה, אימה וילדה הבכור בן השבע. המרחק לכביש הראשי היה כשני קילומטר הליכה וכלי התחבורה היחיד שהיה בכפר היו שני זוגות אופנים. היא צעדה באיטיות, נתמכת באחותה, בוכה את דרכה ללדת את ילדה השני. לא חשה בכאבי הצירים, דמעותיה זרמו מתוך כעס וצער, גם כשהגיח לעולם במשקל חמישה קילוגרם וקרע את ריחמה לא צעקה, רק בכתה, בכתה וכעסה, כעס שליווה אותה כל חייה עד יום מותה. העניקה לו את שם אישה, כאילו ובכך תוכל להשיבו אליה מן המתים. ככל שגדל דמה להפליא לאביו אותו לא הכיר, אותם פנים, אותו מבנה גוף, אותן תנועות וזה רק הגביר את כעסה כאילו והאחד מת לתת חיים לשני. וההגיון הרי אומר שדווקא בשל הדמיון הרב צריך היה להיות הילד המועדף או האהוב ביותר, אך לא כך היה. ילדותו עברה עליו בפרדסים שהקיפו את ביתו ואת הצריפים שהיו פזורים מסביבו ובתוכו. בעצים מצא מפלט, ארגז העץ שבו אספו את הפרי ושאליו נקשר חבל הפך עד מהרה למרכבה. בעזרתו האדיבה של דוד מיקו גם חוברו לו ארבעה גלגלים קטנים , הוא ישב בפנים ואמו משכה בחבל, כך עשו את דרכם כל יום לחנות המכולת של ניסו שעמדה בקצה הכפר. התפוז והאשכולית היוו את החטיף היומי, פעם אחת אכל עשרה תפוזים אחד אחרי השני, את כאב הבטן שבא בלילה ואת הריצה לשירותים שמוקמו בחצר לא שכח לעולם, בעיקר אולי בגלל הפחד שיפול לתוכו של הבור. הוא גם לא ישכח לעולם אייך היתה רוחצת אותו במים פושרים בחורף הקר עם כד וגיגית ומים שלא ממש הספיקו להתחמם על הפתיליה שעמדה בקצה הצריף על שני ארגזים גדולים שהותקנו בהם ארבעה מדפים ושמשו כמטבח מאולתר. לא הרבתה להשתמש במילים, דיברה עם עיניה והוא הבין מיד את כוונתה. כשהיתה פונה אליו במילים, הן היו באות קצרות, חדות ובעיקר משפילות. את כאבן ישא כל חייו, הן שהפכו אותו לאיש קשה. סבתו היתה נחמתו היחידה, אהב אותה אהבה עזה. ממנה זכה לליטוף, לחיבוק, היתה מספרת לו סיפורים על נסיכים וילדים אמיצים, בעיקר אהב את הברווזון המכוער. איתה למד לצחוק והיא זו שהעניקה לו את הכוח להתמודד. כשהלכה לעולמה והוא בן 15 בכה כמו שלא בכה מימי חייו. זכר את אותו יום נורא, את תנור הנפט שהפיץ ריח מחניק מנסה בכוחותיו הדלים לחמם את הצריף שהקור עטף את כתליו ביתר שאת, את הגשם השוטף שהכה על גג הפח ועל שני החלונות היחידם שהיו לצריף, את אימו שהדפה את גופו ממנה בשעה שניסה לנחמה בחיבוק. מאותו היום הפך לשתקן, מכונס בעצמו ולא הרבה לחייך. נסענו עם הרכב על הכביש שמקיף את הכפר, לא שאלתי למה. אפשר היה לראות ממרחק את הכביש המהיר, את אזור תעשיית ההי טק שמוקם מעברו השני של הכביש. פרחי החרצית והפרג מילאו את הגבעה, אביב עכשיו, ריחות משכרים של פרדסים שעדיין פזורים מסביב ובתוך. בתים בנויים אבן, על קומה אחת או שתיים עם גינות מטופחות, מכונית או שתיים בחניה מקורה, טרקטור, רפת או לול שנבנו מאחורי הבית ופרדס, אחד גדול יותר אחד קטן יותר, אבל לכולם בלי יוצא מן הכלל היה פרדס צמוד. בחלק מן הבתים אי אפשר היה שלא להבחין בצריף הישן שעמד בקצה המרוחק, כמזכיר לבעליו מהיכן התחיל. עצר את הרכב ליד שטח ריק, מלא פרחים ועשבים, צריף מט ליפול ופרדס. ``את רואה, זה היה הבית שלי`` אמר ולקח את ידי בהובילו את שנינו לעברו, צעדיו היו בוטחים ומהירים, נכנסנו לצריף בזהירות, דלת הכניסה היתה עקורה בחלקה, נשארתי עומדת בפתח , הוא נעמד באמצע הצריף שנותר ללא גג הפח, הביט ושתק. ``כאן היה המטבח, במקום הזה אמא שלי בישלה וקילחה אותנו, את אחי ואותי`` עצר בדיבורו בעודו משחזר בדמיונו את המראות ``פה היו המיטות של סבתא שלי ושל אמא, רק וילון הפריד בין שתיהן. אחי ואני ישנו על מזרוני קש ליד החלון הזה , המיטה של סבתא היתה קרובה למזרון שלי, כשהיו ברקים ורעמים והייתי פוחד נורא, היא היתה שולחת יד ומחזיקה בשלי`` הניח את ידיו על מתניו, הפנה את מבטו לצדדים, גומע את המראות. ``בואי נצא מכאן`` אמר ויצא לכיוון השדה התישב על האדמה והביט, הביט על הצריף, מסביבו, ואני עמדתי לידו, רואה את הדמעות שרוצות לפרוץ מעיניו, את הדמעה שעומדת לה בזוית העין. משך אותי לשבת לידו, חיבק את כתפי ושתק. אינני יודעת כמה זמן ישבנו כך חבוקים ושותקים, לפתע קם והוביל אותי לעברו של הפרדס ``את כל העצים האלה אני מכיר בערך כמו את כף ידי`` אמר ``כמה טיפסתי עליהם, כמה תפוזים ואשכוליות אכלתי, את לא יכולה לתאר לעצמך מכמה ארגזי פרי עשיתי לי כרכרות`` ``עגלות אתה מתכוון`` תיקנתי ``לא, כרכרות`` התעקש ``את מבינה, כשאמא שלי היתה גוררת אותי בתוך הארגז הטיפשי הזה הרגשתי כמו מלך. את יודעת מתי הפסקתי ללכת ברגל לכל מקום?`` הבטתי עליו במבט שואל ``בגיל 13, בבר מצווה, אמא קנתה מהשכן את האופניים הישנות שלו, דוד מיקו תיקן וצבע אותם, את לא יכולה לתאר לעצמך איזו חגיגה זו היתה`` ``דוד מיקו הזה שלך היה ממש הנדימן`` צחקתי ``כן, כך קוראים לזה היום, הוא לימד אותי לבצע כמעט כל דבר לבד`` צחק ``חיסכון, היתה מילת מפתח באותם הימים, לא כמו היום שלכל שטות מזעיקים בעל מקצוע. כל מה שעולה על דעתך היה לו בחצר, דודה מרתה תמיד צרחה עליו שהוא צריך למיין את הדברים כי החצר שלה נראית כמו מגרש גרוטאות אחד גדול`` על העצים עוד היו המון תפוזים שאף אחד לא קטף, הוא הושיט את ידו, קטף אחד והחל לקלף ``אין כמו תפוזים, אני חולה עליהם, יש להם טעם גן עדן בשבילי, תטעמי`` ודחף פלח אחד לפי ואת חציו הניח בידי, את השאר, פלח, פלח , אכל במהירות וניגש לקטוף לו אחד אחר. ואני הבטתי על האיש הזה, חברי הוירטואלי, שהפך ממשי, מבינה מדוע בחר להראות לי פיסת חיים מחייו דרך הכביש שמקיף את הכפר, כאילו אומר אני אתחיל במעגל החיצוני וסותם את הגולל במעגל הפנימי על עבר שמהולים בו שמחת ילדות והמון כאב ועצב. ודקה לפני שסגרתי את דלת הרכב והנחתי לו לחזור אל אישתו וילדיו אמר: ``עכשיו תכתבי סיפור שיתחיל כך: הבית ממנו בא היה עצוב נורא, אמא שפירנסה בעבודה קשה ואח שחי את חייו – לא התיחס במיוחד, חיים עצובים של ילד, נער, איש שילדותו ונעוריו עברו עליו בצריף מט ליפול בכפר שנמצא למרגלות גבעה שנקראת, כמה אירוני...... גבעת האהבה.``
גבעת האהבה @ שרי לוי – 2000 צירי הלידה תקפו אותה בשניה שנכנסה דודה פולה לבשר לה כי אישה מזה שמונה שנים השיב נשמתו לבורא ביסורים קשים ונוראיים. באותה השעה היו בביתה, אימה וילדה הבכור בן השבע. המרחק לכביש הראשי היה כשני קילומטר הליכה וכלי התחבורה היחיד שהיה בכפר היו שני זוגות אופנים. היא צעדה באיטיות, נתמכת באחותה, בוכה את דרכה ללדת את ילדה השני. לא חשה בכאבי הצירים, דמעותיה זרמו מתוך כעס וצער, גם כשהגיח לעולם במשקל חמישה קילוגרם וקרע את ריחמה לא צעקה, רק בכתה, בכתה וכעסה, כעס שליווה אותה כל חייה עד יום מותה. העניקה לו את שם אישה, כאילו ובכך תוכל להשיבו אליה מן המתים. ככל שגדל דמה להפליא לאביו אותו לא הכיר, אותם פנים, אותו מבנה גוף, אותן תנועות וזה רק הגביר את כעסה כאילו והאחד מת לתת חיים לשני. וההגיון הרי אומר שדווקא בשל הדמיון הרב צריך היה להיות הילד המועדף או האהוב ביותר, אך לא כך היה. ילדותו עברה עליו בפרדסים שהקיפו את ביתו ואת הצריפים שהיו פזורים מסביבו ובתוכו. בעצים מצא מפלט, ארגז העץ שבו אספו את הפרי ושאליו נקשר חבל הפך עד מהרה למרכבה. בעזרתו האדיבה של דוד מיקו גם חוברו לו ארבעה גלגלים קטנים , הוא ישב בפנים ואמו משכה בחבל, כך עשו את דרכם כל יום לחנות המכולת של ניסו שעמדה בקצה הכפר. התפוז והאשכולית היוו את החטיף היומי, פעם אחת אכל עשרה תפוזים אחד אחרי השני, את כאב הבטן שבא בלילה ואת הריצה לשירותים שמוקמו בחצר לא שכח לעולם, בעיקר אולי בגלל הפחד שיפול לתוכו של הבור. הוא גם לא ישכח לעולם אייך היתה רוחצת אותו במים פושרים בחורף הקר עם כד וגיגית ומים שלא ממש הספיקו להתחמם על הפתיליה שעמדה בקצה הצריף על שני ארגזים גדולים שהותקנו בהם ארבעה מדפים ושמשו כמטבח מאולתר. לא הרבתה להשתמש במילים, דיברה עם עיניה והוא הבין מיד את כוונתה. כשהיתה פונה אליו במילים, הן היו באות קצרות, חדות ובעיקר משפילות. את כאבן ישא כל חייו, הן שהפכו אותו לאיש קשה. סבתו היתה נחמתו היחידה, אהב אותה אהבה עזה. ממנה זכה לליטוף, לחיבוק, היתה מספרת לו סיפורים על נסיכים וילדים אמיצים, בעיקר אהב את הברווזון המכוער. איתה למד לצחוק והיא זו שהעניקה לו את הכוח להתמודד. כשהלכה לעולמה והוא בן 15 בכה כמו שלא בכה מימי חייו. זכר את אותו יום נורא, את תנור הנפט שהפיץ ריח מחניק מנסה בכוחותיו הדלים לחמם את הצריף שהקור עטף את כתליו ביתר שאת, את הגשם השוטף שהכה על גג הפח ועל שני החלונות היחידם שהיו לצריף, את אימו שהדפה את גופו ממנה בשעה שניסה לנחמה בחיבוק. מאותו היום הפך לשתקן, מכונס בעצמו ולא הרבה לחייך. נסענו עם הרכב על הכביש שמקיף את הכפר, לא שאלתי למה. אפשר היה לראות ממרחק את הכביש המהיר, את אזור תעשיית ההי טק שמוקם מעברו השני של הכביש. פרחי החרצית והפרג מילאו את הגבעה, אביב עכשיו, ריחות משכרים של פרדסים שעדיין פזורים מסביב ובתוך. בתים בנויים אבן, על קומה אחת או שתיים עם גינות מטופחות, מכונית או שתיים בחניה מקורה, טרקטור, רפת או לול שנבנו מאחורי הבית ופרדס, אחד גדול יותר אחד קטן יותר, אבל לכולם בלי יוצא מן הכלל היה פרדס צמוד. בחלק מן הבתים אי אפשר היה שלא להבחין בצריף הישן שעמד בקצה המרוחק, כמזכיר לבעליו מהיכן התחיל. עצר את הרכב ליד שטח ריק, מלא פרחים ועשבים, צריף מט ליפול ופרדס. ``את רואה, זה היה הבית שלי`` אמר ולקח את ידי בהובילו את שנינו לעברו, צעדיו היו בוטחים ומהירים, נכנסנו לצריף בזהירות, דלת הכניסה היתה עקורה בחלקה, נשארתי עומדת בפתח , הוא נעמד באמצע הצריף שנותר ללא גג הפח, הביט ושתק. ``כאן היה המטבח, במקום הזה אמא שלי בישלה וקילחה אותנו, את אחי ואותי`` עצר בדיבורו בעודו משחזר בדמיונו את המראות ``פה היו המיטות של סבתא שלי ושל אמא, רק וילון הפריד בין שתיהן. אחי ואני ישנו על מזרוני קש ליד החלון הזה , המיטה של סבתא היתה קרובה למזרון שלי, כשהיו ברקים ורעמים והייתי פוחד נורא, היא היתה שולחת יד ומחזיקה בשלי`` הניח את ידיו על מתניו, הפנה את מבטו לצדדים, גומע את המראות. ``בואי נצא מכאן`` אמר ויצא לכיוון השדה התישב על האדמה והביט, הביט על הצריף, מסביבו, ואני עמדתי לידו, רואה את הדמעות שרוצות לפרוץ מעיניו, את הדמעה שעומדת לה בזוית העין. משך אותי לשבת לידו, חיבק את כתפי ושתק. אינני יודעת כמה זמן ישבנו כך חבוקים ושותקים, לפתע קם והוביל אותי לעברו של הפרדס ``את כל העצים האלה אני מכיר בערך כמו את כף ידי`` אמר ``כמה טיפסתי עליהם, כמה תפוזים ואשכוליות אכלתי, את לא יכולה לתאר לעצמך מכמה ארגזי פרי עשיתי לי כרכרות`` ``עגלות אתה מתכוון`` תיקנתי ``לא, כרכרות`` התעקש ``את מבינה, כשאמא שלי היתה גוררת אותי בתוך הארגז הטיפשי הזה הרגשתי כמו מלך. את יודעת מתי הפסקתי ללכת ברגל לכל מקום?`` הבטתי עליו במבט שואל ``בגיל 13, בבר מצווה, אמא קנתה מהשכן את האופניים הישנות שלו, דוד מיקו תיקן וצבע אותם, את לא יכולה לתאר לעצמך איזו חגיגה זו היתה`` ``דוד מיקו הזה שלך היה ממש הנדימן`` צחקתי ``כן, כך קוראים לזה היום, הוא לימד אותי לבצע כמעט כל דבר לבד`` צחק ``חיסכון, היתה מילת מפתח באותם הימים, לא כמו היום שלכל שטות מזעיקים בעל מקצוע. כל מה שעולה על דעתך היה לו בחצר, דודה מרתה תמיד צרחה עליו שהוא צריך למיין את הדברים כי החצר שלה נראית כמו מגרש גרוטאות אחד גדול`` על העצים עוד היו המון תפוזים שאף אחד לא קטף, הוא הושיט את ידו, קטף אחד והחל לקלף ``אין כמו תפוזים, אני חולה עליהם, יש להם טעם גן עדן בשבילי, תטעמי`` ודחף פלח אחד לפי ואת חציו הניח בידי, את השאר, פלח, פלח , אכל במהירות וניגש לקטוף לו אחד אחר. ואני הבטתי על האיש הזה, חברי הוירטואלי, שהפך ממשי, מבינה מדוע בחר להראות לי פיסת חיים מחייו דרך הכביש שמקיף את הכפר, כאילו אומר אני אתחיל במעגל החיצוני וסותם את הגולל במעגל הפנימי על עבר שמהולים בו שמחת ילדות והמון כאב ועצב. ודקה לפני שסגרתי את דלת הרכב והנחתי לו לחזור אל אישתו וילדיו אמר: ``עכשיו תכתבי סיפור שיתחיל כך: הבית ממנו בא היה עצוב נורא, אמא שפירנסה בעבודה קשה ואח שחי את חייו – לא התיחס במיוחד, חיים עצובים של ילד, נער, איש שילדותו ונעוריו עברו עליו בצריף מט ליפול בכפר שנמצא למרגלות גבעה שנקראת, כמה אירוני...... גבעת האהבה.``