פ י ט ר פן
New member
גברבר בשנות התישעים ../images/Emo99.gif
השעה 23:20 – אוגוסט התחנה המרכזית הישנה אני בן 25 יושב על כסא הנהג באוטובוס קו 37 לכוון יהוד לפני קליטת הנוסעים. לא רואה כבר צלול והכל מיטשטש לי אחרי בוקר עמוס באוניברסיטה . המשמרת החלה ב 13:15 וכבר עשיתי 4 "טורים" (הלוך חזור). עייף , רצוץ ודביק , מתאווה כבר לסיים משמרת ארורה זו ומרחם על יצמי כסטודנט עמל. מוציא אט אט את פחית הכרטיסים והכרטיסיות וכל ה"חופשי חדשי" ושאר הפטנטים האלו, משחיל אותה על לוח המתכת המיועד לכך , מוציא את הצבת/מחורר , מביט במבט עייף , מיואש ושונא משהו, לעבר נחיל האנשים העומדים – יושבים בתחנה האפלה והלילית. אלו מביטים לעבר האוטובוס , מנסים לחדור ולראות מבעד לחשיכה את הנהג השנוא הזה שמחכה עוד רגע ונותן להם לשבת שם בחום המעיק בעוד הוא עצמו יושב באוטובוס הממוזג ולוגם עוד דקת קפה אחרונה. מוריד בהילוך איטי, כאילו להכעיס, את ה"מקסי ברקס" , לוחץ על כפתור D ומגלגל האוטובוס בזחליליות לעבר התחנה עד לעצירה במקביל לספסל. הם העייפים עם החבילות והסלים, נעים הנה והנה כשדה שיבולים באי נוחות וחוסר סבלנות ואני ממש חווה אותם מקללים אותי בליבם שהדלת הארורה תיפתח כבר. אני קם בכבדות, פונה אחורנית ומתחיל בסריקה בטחונית מציץ בינות לספסלים עד לשורה האחורית . בדרך מוצא שקית ובה טלית, כדור של ילד ואוסף אותם כדי להעבירם מאוחר יותר לסדרן ומשם למח' אבידות. טססססס....... בשניה שנפתחת הדלת הם נדחפים פנימה. שועטים לעברי כאילו הייתי מושיעם או משל התחלתי לחלק שם כסף. "אדוני הנהג, למה נתת לנו לחכות כל כך הרבה זמן"? "לא יכולת לפתוח קודם" צווחת לעברי אישה חסרת שיניים ובעלת בית שחי מאיים כמערת המכפלה (עם ריח דומה). הם עולים מזדחלים. זה משלם במטבעות , ההוא בכרטיסיה , ישיש אחד בשטר מתחיל לקללני מדוע תקעתי אותו עם כל כך הרבה מטבעות . "בפעם הבאה תכין כסף או לפחות משהו סביר ולא 100 ₪ לנסיעה שעולה שקל שבעים" אני עונה לו בכל חלש , מונוטוני ותשוש אף מכדי לזכותו במבט . האפאטיה משתלטת עלי ואני לא רואה את קצה התור. האוטובוס מתמלא , אוושת בגדיהם והמיית קולם מתחילים להתאבך באזני להשמע לי רחמנא למלן כעדר בהמות ברפת ובדיר הקיבוץ לפנות ערב. נעים ומסתדרים על כסאותיהם ומפנים מקום לעכוזיהם בכסאות הקרירים , ומפנטזים בוודאי על מיטותיהם כמוני. עם עלות כולם , אני מביט במראה , סוגר הדלת ומתחיל בנסיעה. לפתע נשמעת קריאה – "נהג עצור , מישהי רצה. אל תהיה חרא , אתה אוטובוס אחרון...". עצרתי , פתחתי הדלת ופנימה מקפצת לה בחורה כבת 22 , ג'ינס דהויות לירכיה , טריקו כחלחל לכתפיה ותיק בד רקום מלופף סביב פרק ידה. "שיוווו , תודה נהגוֹס..." היא אומרת לי. אני מביט בפניה , פולט "זה בסדר..." וממשיך בנסיעה. "לאן" ? "אור יהודה" , היא עונה. "שתיים עשרים..." - והיא משלמת. האוטו מלא , בהריון היא לא ואין צ'אנס שמישהו ייתן לה לשבת , זה ברור. "זה מפריע לך אם אשב כאן מקדימה בין שתי הזגוגיות הקדמיות" ? (כשגבה לכוון הנסיעה). זה מפריע , אבל שבי אני עונה והיא בלי שום חשבון מתיישבת. אחרי כמה דקות שתיקה כשגל"צ ברקע , ושוב היא שואלת "רוצה טוויסט"? "ואללה , איך ידעת שהוופלה האהובה עלי היא טוויסט" ? אני מתחייך - יללה , תביאי. היא פותחת את תיקה וזורקת לי טוויסט, ופיה העמוס שיניים לבנות הסדורות יפה אחת לצד השניה ,צוחק ומתעוות בחן ועיניה מצטמצמות כשזויותיהן מתקמטות ומרגשות אותי . "היא יפה נורא" אני חושב לעצמי בלב. באמת יפה . חיננית / סקסית כזו. שיער ארוך חלק אבל לא מסורק מדי , עיני שקד חומות , פה צוחק חסר בושה ושניים כל כך יפות ,לא סימטריות כאלה. ואז היא שולחת ידה לעבר צידי ראשה ובתנועה חיננית מעבירה את שיערה אל מעבר לאוזנה השמאלית. טוב נו ואני ,כפריק של אזניים מייד מביט באוזנה ובוחן אותה. תנוך האוזן מחובר לראשה מעל לקצה הלסת, האפרכסת משוכה כלפי מעלה וצמודה לראשה. איזו אוזן יפה. תנוך נטול עגילים , עדין עד שאיני יכול להסיר את עיני מהאוזן הזו ומגניב תוך כדי נהיגה מבטים מלאי סקרנות לעבר נפתולי אפרכסתה כאילו היתה מיצג מוזיאוני. האור האדום שבצומת מסובים מכריח אותי להביט בכביש ולעצור בזמן. באיטיות יורדים האנשים בתחנות השונות עד שבאור יהודה האוטובוס כמעט מתרוקן ואני אומר לעצמי , אולי כולם ירדו באור יהודה ולא אצטרך להמשיך עד יהוד וכך "אחתוך" למגרש דרך סביון ואחסוך לי רבע שעה לפחות. כולם יורדים לבסוף והיא הגברת – נשארת. "לא אמרת שאת יורדת באור יהודה" ? "אז אמרתי " היא אומרת לי. " לאן נוסעים"? אני מביט בה משתהה ולא יודע אם היא מהתלת בי או שהיא רצינית. "לאן" ? אני שואל ... "תמשיך לכוון צומת בני עטרות , שם תיקח ימינה לכוון השדה תעופה ובאחד השדות תעצור בצד". היא מישירה לי מבט בעיניים , בוחנת אותי בראש נטוי מעט כאילו הייתי "דוִד" שבאופיצי בפירנצה, מביטה על תחריט פרטי האישיים המוטבעים על פורט הכסף שלי ואומרת את שמי. אני נוסע , מביט בחמוקיה ובקימורי אגנה המג'ונססים ולא מאמין שזה קורה לי....
השעה 23:20 – אוגוסט התחנה המרכזית הישנה אני בן 25 יושב על כסא הנהג באוטובוס קו 37 לכוון יהוד לפני קליטת הנוסעים. לא רואה כבר צלול והכל מיטשטש לי אחרי בוקר עמוס באוניברסיטה . המשמרת החלה ב 13:15 וכבר עשיתי 4 "טורים" (הלוך חזור). עייף , רצוץ ודביק , מתאווה כבר לסיים משמרת ארורה זו ומרחם על יצמי כסטודנט עמל. מוציא אט אט את פחית הכרטיסים והכרטיסיות וכל ה"חופשי חדשי" ושאר הפטנטים האלו, משחיל אותה על לוח המתכת המיועד לכך , מוציא את הצבת/מחורר , מביט במבט עייף , מיואש ושונא משהו, לעבר נחיל האנשים העומדים – יושבים בתחנה האפלה והלילית. אלו מביטים לעבר האוטובוס , מנסים לחדור ולראות מבעד לחשיכה את הנהג השנוא הזה שמחכה עוד רגע ונותן להם לשבת שם בחום המעיק בעוד הוא עצמו יושב באוטובוס הממוזג ולוגם עוד דקת קפה אחרונה. מוריד בהילוך איטי, כאילו להכעיס, את ה"מקסי ברקס" , לוחץ על כפתור D ומגלגל האוטובוס בזחליליות לעבר התחנה עד לעצירה במקביל לספסל. הם העייפים עם החבילות והסלים, נעים הנה והנה כשדה שיבולים באי נוחות וחוסר סבלנות ואני ממש חווה אותם מקללים אותי בליבם שהדלת הארורה תיפתח כבר. אני קם בכבדות, פונה אחורנית ומתחיל בסריקה בטחונית מציץ בינות לספסלים עד לשורה האחורית . בדרך מוצא שקית ובה טלית, כדור של ילד ואוסף אותם כדי להעבירם מאוחר יותר לסדרן ומשם למח' אבידות. טססססס....... בשניה שנפתחת הדלת הם נדחפים פנימה. שועטים לעברי כאילו הייתי מושיעם או משל התחלתי לחלק שם כסף. "אדוני הנהג, למה נתת לנו לחכות כל כך הרבה זמן"? "לא יכולת לפתוח קודם" צווחת לעברי אישה חסרת שיניים ובעלת בית שחי מאיים כמערת המכפלה (עם ריח דומה). הם עולים מזדחלים. זה משלם במטבעות , ההוא בכרטיסיה , ישיש אחד בשטר מתחיל לקללני מדוע תקעתי אותו עם כל כך הרבה מטבעות . "בפעם הבאה תכין כסף או לפחות משהו סביר ולא 100 ₪ לנסיעה שעולה שקל שבעים" אני עונה לו בכל חלש , מונוטוני ותשוש אף מכדי לזכותו במבט . האפאטיה משתלטת עלי ואני לא רואה את קצה התור. האוטובוס מתמלא , אוושת בגדיהם והמיית קולם מתחילים להתאבך באזני להשמע לי רחמנא למלן כעדר בהמות ברפת ובדיר הקיבוץ לפנות ערב. נעים ומסתדרים על כסאותיהם ומפנים מקום לעכוזיהם בכסאות הקרירים , ומפנטזים בוודאי על מיטותיהם כמוני. עם עלות כולם , אני מביט במראה , סוגר הדלת ומתחיל בנסיעה. לפתע נשמעת קריאה – "נהג עצור , מישהי רצה. אל תהיה חרא , אתה אוטובוס אחרון...". עצרתי , פתחתי הדלת ופנימה מקפצת לה בחורה כבת 22 , ג'ינס דהויות לירכיה , טריקו כחלחל לכתפיה ותיק בד רקום מלופף סביב פרק ידה. "שיוווו , תודה נהגוֹס..." היא אומרת לי. אני מביט בפניה , פולט "זה בסדר..." וממשיך בנסיעה. "לאן" ? "אור יהודה" , היא עונה. "שתיים עשרים..." - והיא משלמת. האוטו מלא , בהריון היא לא ואין צ'אנס שמישהו ייתן לה לשבת , זה ברור. "זה מפריע לך אם אשב כאן מקדימה בין שתי הזגוגיות הקדמיות" ? (כשגבה לכוון הנסיעה). זה מפריע , אבל שבי אני עונה והיא בלי שום חשבון מתיישבת. אחרי כמה דקות שתיקה כשגל"צ ברקע , ושוב היא שואלת "רוצה טוויסט"? "ואללה , איך ידעת שהוופלה האהובה עלי היא טוויסט" ? אני מתחייך - יללה , תביאי. היא פותחת את תיקה וזורקת לי טוויסט, ופיה העמוס שיניים לבנות הסדורות יפה אחת לצד השניה ,צוחק ומתעוות בחן ועיניה מצטמצמות כשזויותיהן מתקמטות ומרגשות אותי . "היא יפה נורא" אני חושב לעצמי בלב. באמת יפה . חיננית / סקסית כזו. שיער ארוך חלק אבל לא מסורק מדי , עיני שקד חומות , פה צוחק חסר בושה ושניים כל כך יפות ,לא סימטריות כאלה. ואז היא שולחת ידה לעבר צידי ראשה ובתנועה חיננית מעבירה את שיערה אל מעבר לאוזנה השמאלית. טוב נו ואני ,כפריק של אזניים מייד מביט באוזנה ובוחן אותה. תנוך האוזן מחובר לראשה מעל לקצה הלסת, האפרכסת משוכה כלפי מעלה וצמודה לראשה. איזו אוזן יפה. תנוך נטול עגילים , עדין עד שאיני יכול להסיר את עיני מהאוזן הזו ומגניב תוך כדי נהיגה מבטים מלאי סקרנות לעבר נפתולי אפרכסתה כאילו היתה מיצג מוזיאוני. האור האדום שבצומת מסובים מכריח אותי להביט בכביש ולעצור בזמן. באיטיות יורדים האנשים בתחנות השונות עד שבאור יהודה האוטובוס כמעט מתרוקן ואני אומר לעצמי , אולי כולם ירדו באור יהודה ולא אצטרך להמשיך עד יהוד וכך "אחתוך" למגרש דרך סביון ואחסוך לי רבע שעה לפחות. כולם יורדים לבסוף והיא הגברת – נשארת. "לא אמרת שאת יורדת באור יהודה" ? "אז אמרתי " היא אומרת לי. " לאן נוסעים"? אני מביט בה משתהה ולא יודע אם היא מהתלת בי או שהיא רצינית. "לאן" ? אני שואל ... "תמשיך לכוון צומת בני עטרות , שם תיקח ימינה לכוון השדה תעופה ובאחד השדות תעצור בצד". היא מישירה לי מבט בעיניים , בוחנת אותי בראש נטוי מעט כאילו הייתי "דוִד" שבאופיצי בפירנצה, מביטה על תחריט פרטי האישיים המוטבעים על פורט הכסף שלי ואומרת את שמי. אני נוסע , מביט בחמוקיה ובקימורי אגנה המג'ונססים ולא מאמין שזה קורה לי....
