גברים אנחנו פחות גבריים ובעתיד עוד יותר גרוע
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3487410,00... מומחים באמריקה כבר פתרו את הבעיה עוד בשנת 2004. במאמר שהתפרסם באותה שנה (ואחר כך סוכם בעיתונות) ובדק את קצב התדלדלות כרומוזום הY והורמון הטסטוסטרון עם כול דור ודור הם הגיעו למסקנה שלכימיקלים יש תפקיד מסוים בתופעה אבל הוא זניח ואחראי לכ-4% בלבד מההאצה שחלה בשנים האחרונות בהתדלדלות הגנטיקה הגברית. את האשם העיקרי הם תולים בתרבות ובאורח החיים המודרני שמסרס את הגבר ולא מאפשר לו לבטא את הדחפים הטבעיים שלו. מצד אחד כמות הגירויים גדלה לאין שיעור ומצד שני כך גם הציפייה מהגברים לשליטה עצמית. דיכוי הדחפים למין ואלימות הם האשם העיקרי בכול הסיפור הזה. הדיכוי הזה לא רק שגורם לגברים סבל (ואני בטוח שכול גבר יסכים) אלא גם נזק בריאותי שמתבטא אפילו בגנטיקה. וגם לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין זאת שהרי הדחפים האלה נועדו לעזור לאנושות לשרוד ולהתרבות ולכן אדם שמדכא את צרכיו הטבעיים מאותת לטבע שאין ברצונו לשרוד והטבע מעניש אותו על כך. הרי לא לשווא אנחנו מרגישים טוב אחרי סיפוק צרכים ומרגישים רע בעת התאפקות (להשתין, לנשום, לשתות וכו'). הטבע מתקשר איתנו דרך הצרכים והדחפים שלנו ומעניק לנו גמול או עונש בהתאם להתנהגותינו. במילים יותר ילדותיות, אם גבר רוצה לתת למישהו שהעליב אותו אגרוף לפנים או למשש למישהי שמגרה אותו מינית את העכוז - הדבר הבריא עבורו יהיה לעשות זאת ואם הוא יתאפק הוא ירגיש סבל וזה יגרום לו נזק בריאותי (מעבר לתחושת הדחק הנפשי שזה מעורר בו באותו הרגע). כלומר, אדם צריך להגיב לגירויים ודחפים, כי מטרתם ברורה. מי שנלחם בטבע, נלחם בעצמו ופוגע בעצמו. אחד הפרופסורים שהשתתפו במחקר היה הולנדי בעל שם עולמי והוא הוסיף שאפילו גירויים קטנים כמו הרצון לתקוע גרפס, לצעוק, לגרד וכו' יכולים לגרום נזק כלשהו לגוף אם ידוכאו. המחקר עסק בעיקר בדחפים ונושא הדחף המיני היה רק אחד מיני רבים. דיכוי ההשתנה לדוגמה מחליש את שרירי שלפוחית השתן ומעלה את הסיכון לחוסר שליטה בסוגרים בגיל מבוגר יותר. עיכוב הטלת הצואה גורם לכך שרעלים נספגים למחזור הדם ומרעילים את הגוף כולו. אפילו הדחפים להפליץ, להקיא ולהתעטש לא אמורים להיות מדוכאים. אבל את הנזק הגדול ביותר לבריאות האדם (ובין היתר גם לאון המיני) גורם דיכוי השינה. יממה אחת ללא שינה גורמת נזק הפיך למוח (בתנאי שבלילה הבא האדם יישן יותר מהרגיל), אבל דיכוי השינה מעבר לכך יגרום למוח נזק בלתי הפיך (תמותת תאי מוח, בלבול בקשרים הסינאפטיים, חוסר איזון במוליכים העצביים ועוד). אם הנזק הזה מצטבר לאורך זמן מסוים בסופו של דבר יכולים להתחיל להופיע סימפטומים מאוד לא נעימים - שיכחה, חוסר היכולת להתרכז, עייפות כרונית, אפתיה, חוסר איזון הורמונלי, הצטברות רעלים, פגיעה קוגניטיבית ועוד. בקיצור, זה אחד המאמרים היותר מעניינים שקראתי בחיי אבל לצערי אני לא זוכר את שמו. אני אחפש אותו מחר ומקווה לפרסם כאן
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3487410,00... מומחים באמריקה כבר פתרו את הבעיה עוד בשנת 2004. במאמר שהתפרסם באותה שנה (ואחר כך סוכם בעיתונות) ובדק את קצב התדלדלות כרומוזום הY והורמון הטסטוסטרון עם כול דור ודור הם הגיעו למסקנה שלכימיקלים יש תפקיד מסוים בתופעה אבל הוא זניח ואחראי לכ-4% בלבד מההאצה שחלה בשנים האחרונות בהתדלדלות הגנטיקה הגברית. את האשם העיקרי הם תולים בתרבות ובאורח החיים המודרני שמסרס את הגבר ולא מאפשר לו לבטא את הדחפים הטבעיים שלו. מצד אחד כמות הגירויים גדלה לאין שיעור ומצד שני כך גם הציפייה מהגברים לשליטה עצמית. דיכוי הדחפים למין ואלימות הם האשם העיקרי בכול הסיפור הזה. הדיכוי הזה לא רק שגורם לגברים סבל (ואני בטוח שכול גבר יסכים) אלא גם נזק בריאותי שמתבטא אפילו בגנטיקה. וגם לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין זאת שהרי הדחפים האלה נועדו לעזור לאנושות לשרוד ולהתרבות ולכן אדם שמדכא את צרכיו הטבעיים מאותת לטבע שאין ברצונו לשרוד והטבע מעניש אותו על כך. הרי לא לשווא אנחנו מרגישים טוב אחרי סיפוק צרכים ומרגישים רע בעת התאפקות (להשתין, לנשום, לשתות וכו'). הטבע מתקשר איתנו דרך הצרכים והדחפים שלנו ומעניק לנו גמול או עונש בהתאם להתנהגותינו. במילים יותר ילדותיות, אם גבר רוצה לתת למישהו שהעליב אותו אגרוף לפנים או למשש למישהי שמגרה אותו מינית את העכוז - הדבר הבריא עבורו יהיה לעשות זאת ואם הוא יתאפק הוא ירגיש סבל וזה יגרום לו נזק בריאותי (מעבר לתחושת הדחק הנפשי שזה מעורר בו באותו הרגע). כלומר, אדם צריך להגיב לגירויים ודחפים, כי מטרתם ברורה. מי שנלחם בטבע, נלחם בעצמו ופוגע בעצמו. אחד הפרופסורים שהשתתפו במחקר היה הולנדי בעל שם עולמי והוא הוסיף שאפילו גירויים קטנים כמו הרצון לתקוע גרפס, לצעוק, לגרד וכו' יכולים לגרום נזק כלשהו לגוף אם ידוכאו. המחקר עסק בעיקר בדחפים ונושא הדחף המיני היה רק אחד מיני רבים. דיכוי ההשתנה לדוגמה מחליש את שרירי שלפוחית השתן ומעלה את הסיכון לחוסר שליטה בסוגרים בגיל מבוגר יותר. עיכוב הטלת הצואה גורם לכך שרעלים נספגים למחזור הדם ומרעילים את הגוף כולו. אפילו הדחפים להפליץ, להקיא ולהתעטש לא אמורים להיות מדוכאים. אבל את הנזק הגדול ביותר לבריאות האדם (ובין היתר גם לאון המיני) גורם דיכוי השינה. יממה אחת ללא שינה גורמת נזק הפיך למוח (בתנאי שבלילה הבא האדם יישן יותר מהרגיל), אבל דיכוי השינה מעבר לכך יגרום למוח נזק בלתי הפיך (תמותת תאי מוח, בלבול בקשרים הסינאפטיים, חוסר איזון במוליכים העצביים ועוד). אם הנזק הזה מצטבר לאורך זמן מסוים בסופו של דבר יכולים להתחיל להופיע סימפטומים מאוד לא נעימים - שיכחה, חוסר היכולת להתרכז, עייפות כרונית, אפתיה, חוסר איזון הורמונלי, הצטברות רעלים, פגיעה קוגניטיבית ועוד. בקיצור, זה אחד המאמרים היותר מעניינים שקראתי בחיי אבל לצערי אני לא זוכר את שמו. אני אחפש אותו מחר ומקווה לפרסם כאן
אני חושבת שהדבר היחיד שפוגע בגברים ובנשים כאחד, זה אורח החיים המטורלל הזה שאנו חיים בו, שדורש מאיתנו להיות הכי אנושיים שיש אבל בקצב של רובוט... לגבי הידללות כרומוזום Y, מה זה משנה? לא ממש הבנתי, הרי אין לביצית שום צורך בכמות ענקית של כרומוזום Y, אלא בכאלה חזקים שיעשו את הדרך בצורה הכי טובה והכי מהירה ישרות אליה, ויותר מזה, הרי יש צד לאישה צד ב"אשמה" אם נולד בן או בת. יש נשים שהקליטה שלהם לכרומוזום Y היא פשוט עלובה, אז אולי בכלל הבעיה היא בהידרדרות של הקליטה ברחם המין הנשי ולא בייצור הכרומוזומים במין הגברי? קשה לדעת.
