יש כאלה + סיפור אישי
אני בינהם. למעשה, לפעמים אני לוקח את זה בצורה קיצונית מדי. אני מודה שהזלתי דמעה בצפייה בשש-טוס. פאוזה. דל פיירו ושות', כן, להתאפק על היצר להגיב בהודעות בעלי נושא של "אוכל בתחת". לנשום עמוק. הסבר. הייתי אצל חברה שלי, היה בטלויזיה ספיישל על מחנה נוער בארה"ב - איזה נוער, ילדים בכיתה א' גג. לא יודע למה בכלל ראינו את זה. בכל מקרה הם היו שם לפני קבלת שבת ואחת הילדות קיבלה מכתב מאמא שלה. היא הקריאה את המכתב, שהיה מאד מרגש ונוגע ללב. ואז היא קפצה לה מהעין, אחת ועוד 5 כאלה. דמעות איטיות כאלה, של הזדהות (ניתן לשלב פה עוד פאוזת "שניה אני מחפש את המספר של מחלקת המנויים של הזמן הורוד") ושל קצת התרגשות. מודה. גברים רגישים, פשוט אנחנו מסתירים את זה טוב.