גברים ממאדים.. נשים מנוגה
(מין סוף שכזה) הוא לא מה שהיא דמיינה, היא יודעת שאסור לדמיין, כך גם הוא אמר לא פעם, אבל איך אפשר שלא?? יושבת אצל הספר.. שם ולא שם.. זו הרי הייתה המטרה, הספר.. לא?! מנסה להכנס לפוקוס, לשחזר כל מילה, ככה זה בנות.. מנתחות כל דבר. והיא כבר יודעת שמצאה חן בעיניו, הוא טרח להתפעל כל שניה.. והיא? הוא לא מי שהיא ציירה, אבל.. אבל הוא מקסים.. אף פעם לא אהבה בלונדינים, אולי בגלל שהם יפים מידי, אבל יופי חיצוני אף פעם לא היה קריטריון, ואם הייתה לו איזושהי חשיבות היא הייתה מזערית.. אז לא, היא לא ``תקטול`` אותו, לא בגלל שהוא יפה מידי. אז.. בגלל מה?? היא מחפשת סיבות להלעם או שרק נדמה לה...? היא חוזרת לרכב, על המושב מונח לו דף: ``חמודה, מקסימה ומתוקה. לא ציפיתי לכלום, וראיתי מישהי מדהימה. שאין יותר ..... ממנה בעולם. זה מה שאני חושב. ....`` איכשהו.. חוזרת הביתה.. בדרך הסלולרי מצלצל.. היא עונה ``אני בנסעיה`` מנתקת. אוקיי, הוא ``הפריך לך את התאוריה`` הוא חמוד הוא מקסים הוא נפלא, כן, הוא שונה אלפי מונים מהאדם שמאחורי המסך, אבל הרי ידעה שכך יהיה.. כל עוד אין לו פנים או הילה. מפשפשת במוחה, לא, אין מנוס מעצמה, אם היא מחפשת סיבה להגיד ``לא`` היא פשוט טיפשה. מוותרת.. מתרכזת ביופי שבתוך האדם. הם נפגשים, שוב ושוב, יושבים יחד בים, לילה זרוע כוכבים, הוא מחזיק את ידה. הוא לא מאמין שזה קורה לו, הוא חוזר ואומר בכל פגישה.. טוב לה... טוב לו... הוא מבלה את לילותיו איתה, מעלעלים באלבומים, מספרים, צוחקים, מכירים.. טוב לו... טוב לה... אבל משהו.. משהו חסר שם.. משהו לא בסדר.. היא מתקשרת, מבקשת לדבר. הווא מוכן. ``לא בטלפון``, והוא מסכים. הטלפון מצלצל, הוא רוצה לדעת מה על ליבה.. ולא, הוא לא יכול לחכות. היא מסבירה, לא בדיוק מבינה.. משהו.. לא בסדר.. היא פשוט מרגישה. ``מה איתך?`` היא שואלת, מנסה להבין. ``אני? אני מדמיין את הילדים הקטנים והבלונדינים שלנו רצים בגינה.. אני? אני רוצה לנשום אותך, לנשום איתך.. כל רגע בחיי.. את מקסימה, מדהימה, יפהיפיה.. משהו שלא יכולתי לחשוב על טוב ממנו.. אבל.. זה פשוט לא עכשיו, לא הזמן..`` היא המומה, מחנק בגרון, היא לא מצליחה לדבר. היא לא בוכה, לא, לא בגלל מישהו שהיא מכירה חודש בלבד. ``טכנולוגיות של אהבה מתקדמת.. שתמיד מפגרת אחרי אותה אהבה.. ישנה`` ``מחשב העל של סוכנות החלל גילה... שאי אפשר.. בלי אותה אהבה ישנה``
(מין סוף שכזה) הוא לא מה שהיא דמיינה, היא יודעת שאסור לדמיין, כך גם הוא אמר לא פעם, אבל איך אפשר שלא?? יושבת אצל הספר.. שם ולא שם.. זו הרי הייתה המטרה, הספר.. לא?! מנסה להכנס לפוקוס, לשחזר כל מילה, ככה זה בנות.. מנתחות כל דבר. והיא כבר יודעת שמצאה חן בעיניו, הוא טרח להתפעל כל שניה.. והיא? הוא לא מי שהיא ציירה, אבל.. אבל הוא מקסים.. אף פעם לא אהבה בלונדינים, אולי בגלל שהם יפים מידי, אבל יופי חיצוני אף פעם לא היה קריטריון, ואם הייתה לו איזושהי חשיבות היא הייתה מזערית.. אז לא, היא לא ``תקטול`` אותו, לא בגלל שהוא יפה מידי. אז.. בגלל מה?? היא מחפשת סיבות להלעם או שרק נדמה לה...? היא חוזרת לרכב, על המושב מונח לו דף: ``חמודה, מקסימה ומתוקה. לא ציפיתי לכלום, וראיתי מישהי מדהימה. שאין יותר ..... ממנה בעולם. זה מה שאני חושב. ....`` איכשהו.. חוזרת הביתה.. בדרך הסלולרי מצלצל.. היא עונה ``אני בנסעיה`` מנתקת. אוקיי, הוא ``הפריך לך את התאוריה`` הוא חמוד הוא מקסים הוא נפלא, כן, הוא שונה אלפי מונים מהאדם שמאחורי המסך, אבל הרי ידעה שכך יהיה.. כל עוד אין לו פנים או הילה. מפשפשת במוחה, לא, אין מנוס מעצמה, אם היא מחפשת סיבה להגיד ``לא`` היא פשוט טיפשה. מוותרת.. מתרכזת ביופי שבתוך האדם. הם נפגשים, שוב ושוב, יושבים יחד בים, לילה זרוע כוכבים, הוא מחזיק את ידה. הוא לא מאמין שזה קורה לו, הוא חוזר ואומר בכל פגישה.. טוב לה... טוב לו... הוא מבלה את לילותיו איתה, מעלעלים באלבומים, מספרים, צוחקים, מכירים.. טוב לו... טוב לה... אבל משהו.. משהו חסר שם.. משהו לא בסדר.. היא מתקשרת, מבקשת לדבר. הווא מוכן. ``לא בטלפון``, והוא מסכים. הטלפון מצלצל, הוא רוצה לדעת מה על ליבה.. ולא, הוא לא יכול לחכות. היא מסבירה, לא בדיוק מבינה.. משהו.. לא בסדר.. היא פשוט מרגישה. ``מה איתך?`` היא שואלת, מנסה להבין. ``אני? אני מדמיין את הילדים הקטנים והבלונדינים שלנו רצים בגינה.. אני? אני רוצה לנשום אותך, לנשום איתך.. כל רגע בחיי.. את מקסימה, מדהימה, יפהיפיה.. משהו שלא יכולתי לחשוב על טוב ממנו.. אבל.. זה פשוט לא עכשיו, לא הזמן..`` היא המומה, מחנק בגרון, היא לא מצליחה לדבר. היא לא בוכה, לא, לא בגלל מישהו שהיא מכירה חודש בלבד. ``טכנולוגיות של אהבה מתקדמת.. שתמיד מפגרת אחרי אותה אהבה.. ישנה`` ``מחשב העל של סוכנות החלל גילה... שאי אפשר.. בלי אותה אהבה ישנה``