כותב מתחיל
New member
גברת לייבוביץ
גברת לייבוביץ שכבה על המיטה ונאנחה על מר גורלה. ההתנדבות שלי בבית חולים אני מעביר בעיקר בשיחות איתה. רוב החולים די שקטים ולא יודעים מהחיים שלהם, ורק עם גברת לייבוביץ אני יכול להעביר שיחה שלא תגרום לי לשעמום עמוק. היא חשבה את אותם הדברים על החולים של המחלקה, ולכן היא ביקשה חדר לבד. פעם שמעתי שמשפחתה של גברת לייבוביץ, החרימה אותה אחרי שהיא ניסתה לתבוע את בנה לאחר שפתח עסק מצליח. כנראה זו הסיבה לכך שאני הוא האדם היחיד שמבקר אותה, וגם הסיבה לכך שהיא מאושפזת פה מלכתחילה. "אז מה חדש גברת לייבוביץ?", ניסיתי להישמע כאילו יש בי דאגה אמיתית. "מה כבר יכול להיות חדש? רוצים לעשות לי ניתוח נוסף. רוצה לנחש איפה זה הפעם?". היא יודעת לגרום לי לחייך. "בכתף? נראה לי שלא עשית שם כבר ניתוח". איזה משחק משעשע חשבתי לעצמי. "קרוב, בגרון. התפתחה לי דלקת שם בשבוע שעבר". אני מתנדב בבית חולים כבר חצי שנה והיא כבר הספיקה להיכנס לחמישה ניתוחים שאין בינהים שום קשר. "חוץ מזה? ניסית לדבר עם הבן שלך?", היא החמיצה פנים. "הוא כל הזמן מנתק לי, בשבילו אני לא חיה. אולי אני לא אחיה עבור אף אחד אם אני אמשיך להיכנס לניתוחים". "אל תדאגי גברת לייבוביץ", אמרתי לה למרות שהיא באמת עם רגל אחת בקבר. "שאלת מה חוץ מזה? אני אגיד לך. אתה רואה את הפיגום הזה על החלון? הרוח מזיזה אותו כל הזמן. הוא נדפק בזכוכית ולא נותן שנייה של שקט". רעש הנקישות באמת היה מטריד מאוד. "אני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך מטומטם ולהשאיר דבר כזה גדול ככה מתנדנד לו מגובה של עשר קומות, ועוד ליד החלון שלי". חשבתי להציע שאני אתלונן אבל לא רציתי לתת לגברת לייבוביץ תקוות שווא. "אתה יכול ללכת עכשיו. אני רוצה ללכת לישון", היא אמרה והסתובבה לשכב כשגבה עליי. נפרדתי ממנה והלכתי למעלית בית החולים. ברקע שמעתי את הפיגום ממשיך להידפק כנגד החלון ואת האנחות של גברת לייבוביץ. הקארמה שלה באמת על הפנים. שעת ההתנדבות בדיוק הסתיימה ובמעלית היו מתנדבים נוספים. "תאמין לי, אין כמו להתנדב בבית חולים. זה עושה נפלאות לקארמה שלך", אמר לי גבר שהיה בערך בגילי. "עד עכשיו קרעתי את התחת בבית אבות. הזקנים המסריחים האלה לא מפסיקים לדבר, ולעזור להם להתלבש זה סיוט. אבל כאן לא צריך לעשות כלום. רק לשבת ולהעביר את הזמן". הוא צדק, אין כאן בבית חולים הרבה עבודה והקארמה שלי באמת השתפרה. רק לאחרונה נפלה לידי האפשרות לרכישת מכונית במחיר מצחיק. בדלפק הקבלה נרשמתי להתנדבות של שבע הבא והמשכתי לשער בית החולים. בדרך החוצה תפסה יד את קצה החולצה שלי. זה היה דיוויד. הוא היה מקבץ נדבות שלא הפגין חיבה רבה לאנשים גם אם הם היו תורמים לו. פעם יצא לי לנהל איתו שיחה, ומאז הוא חושב שאני איש סודו. "אז חיים... מה יש לגברת לייבוביץ הפעם?" הוא שאל ופיו השחור והמגעיל נגלה עליי. "דלקת בגרון", עניתי ודיוויד החל להתפקע מצחוק שנעצר רק אחרי סדרת שיעולים רועשים במיוחד. "מה אני אגיד לך חיים? אני הומלס, אין לי שקל על התחת אבל לפחות אני לא עומד למות כמוה", צחוק ממושך ליווה את דבריו. אישה צעירה עצרה לידנו והניחה עשרים שקל בפחית של דיוויד ועוד הוסיפה ברכה ליום טוב. אני החזרתי לה חיוך, ודיוויד החזיר לה אצבע משולשת. "בפעם הבאה תשימי חמישים" הוא צעק לה. האישה נעלבה ורצה למעלית. רציתי לתקוע לו אגרוף לפנים אך לא רציתי להרוס את הקארמה שהרווחתי אצל גברת לייבוביץ. אז מצאתי דרך אחרת לגמול לו שלא תגרום לי לנזק רב מדי. "אם אני הייתי אתה הייתי מקנא בגברת לייבוביץ". דיוויד החזיר לי מבט מוזר. "תחשוב על זה. שניכם סובלים, הקארמה החיובית שלכם שואפת לאפס ולאף אחד לא אכפת מכם אבל לפחות היא לא תסבול יותר אחרי שהיא תמות. אתה באמת צריך לקנא בה". על פניו נראה מבט מגוחך שהעיד על מחשבה ולאחר מכן התחלף למבט של תסכול. חייכתי אליו חיוך ממזרי, והתחלתי להתקדם לעבר המכונית. בהחלט נהנתי להרוס לו את השמחה לאיד. קולו של דיוויד נשמע שוב מאחורי גבי. "חיים... לא שכחת משהו?". הסתובבתי וראיתי שדיוויד עושה לכיוון שלי תנועה שהעידה על רצונו למזומנים. ניגשתי והכנסתי חמישים שקל לפחית המתכת שלו. שוב התקדמתי לכיוון המכונית ושוב נשמע קולו של דיוויד מאחורי גבי. "בפעם הבאה תשים שמונים יא קמצן". כנראה חשב שהחזיר לי בגדול על הערה על הטעם המתוק של המוות כי צחוקו המתגלגל והצרוד של דיוויד מילא את האוויר. המשכתי לצעוד לעבר המכונית, והצחוק המשיך להתגבר ולמלא את האוויר עד שנפסק יחד עם קול חבטה מתכתי. הסתובבתי להסתכל. ענן של אפר ואבק מילא את האוויר במקום בו עמד דיוויד. אנשים התחילו להקיף את הענן המאובק. אחרי שהענן התפזר מעט נפל לי האסימון. על הריצפה בתוך הענן האפור, היה גופו המחוץ של דיוויד ומעליו חבלים ופיגום מתכתי כבד. פניתי שוב לכיוון המכונית וחשבתי שאולי בכל זאת אין לדיוויד במה לקנא בגברת לייבוביץ.
גברת לייבוביץ שכבה על המיטה ונאנחה על מר גורלה. ההתנדבות שלי בבית חולים אני מעביר בעיקר בשיחות איתה. רוב החולים די שקטים ולא יודעים מהחיים שלהם, ורק עם גברת לייבוביץ אני יכול להעביר שיחה שלא תגרום לי לשעמום עמוק. היא חשבה את אותם הדברים על החולים של המחלקה, ולכן היא ביקשה חדר לבד. פעם שמעתי שמשפחתה של גברת לייבוביץ, החרימה אותה אחרי שהיא ניסתה לתבוע את בנה לאחר שפתח עסק מצליח. כנראה זו הסיבה לכך שאני הוא האדם היחיד שמבקר אותה, וגם הסיבה לכך שהיא מאושפזת פה מלכתחילה. "אז מה חדש גברת לייבוביץ?", ניסיתי להישמע כאילו יש בי דאגה אמיתית. "מה כבר יכול להיות חדש? רוצים לעשות לי ניתוח נוסף. רוצה לנחש איפה זה הפעם?". היא יודעת לגרום לי לחייך. "בכתף? נראה לי שלא עשית שם כבר ניתוח". איזה משחק משעשע חשבתי לעצמי. "קרוב, בגרון. התפתחה לי דלקת שם בשבוע שעבר". אני מתנדב בבית חולים כבר חצי שנה והיא כבר הספיקה להיכנס לחמישה ניתוחים שאין בינהים שום קשר. "חוץ מזה? ניסית לדבר עם הבן שלך?", היא החמיצה פנים. "הוא כל הזמן מנתק לי, בשבילו אני לא חיה. אולי אני לא אחיה עבור אף אחד אם אני אמשיך להיכנס לניתוחים". "אל תדאגי גברת לייבוביץ", אמרתי לה למרות שהיא באמת עם רגל אחת בקבר. "שאלת מה חוץ מזה? אני אגיד לך. אתה רואה את הפיגום הזה על החלון? הרוח מזיזה אותו כל הזמן. הוא נדפק בזכוכית ולא נותן שנייה של שקט". רעש הנקישות באמת היה מטריד מאוד. "אני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך מטומטם ולהשאיר דבר כזה גדול ככה מתנדנד לו מגובה של עשר קומות, ועוד ליד החלון שלי". חשבתי להציע שאני אתלונן אבל לא רציתי לתת לגברת לייבוביץ תקוות שווא. "אתה יכול ללכת עכשיו. אני רוצה ללכת לישון", היא אמרה והסתובבה לשכב כשגבה עליי. נפרדתי ממנה והלכתי למעלית בית החולים. ברקע שמעתי את הפיגום ממשיך להידפק כנגד החלון ואת האנחות של גברת לייבוביץ. הקארמה שלה באמת על הפנים. שעת ההתנדבות בדיוק הסתיימה ובמעלית היו מתנדבים נוספים. "תאמין לי, אין כמו להתנדב בבית חולים. זה עושה נפלאות לקארמה שלך", אמר לי גבר שהיה בערך בגילי. "עד עכשיו קרעתי את התחת בבית אבות. הזקנים המסריחים האלה לא מפסיקים לדבר, ולעזור להם להתלבש זה סיוט. אבל כאן לא צריך לעשות כלום. רק לשבת ולהעביר את הזמן". הוא צדק, אין כאן בבית חולים הרבה עבודה והקארמה שלי באמת השתפרה. רק לאחרונה נפלה לידי האפשרות לרכישת מכונית במחיר מצחיק. בדלפק הקבלה נרשמתי להתנדבות של שבע הבא והמשכתי לשער בית החולים. בדרך החוצה תפסה יד את קצה החולצה שלי. זה היה דיוויד. הוא היה מקבץ נדבות שלא הפגין חיבה רבה לאנשים גם אם הם היו תורמים לו. פעם יצא לי לנהל איתו שיחה, ומאז הוא חושב שאני איש סודו. "אז חיים... מה יש לגברת לייבוביץ הפעם?" הוא שאל ופיו השחור והמגעיל נגלה עליי. "דלקת בגרון", עניתי ודיוויד החל להתפקע מצחוק שנעצר רק אחרי סדרת שיעולים רועשים במיוחד. "מה אני אגיד לך חיים? אני הומלס, אין לי שקל על התחת אבל לפחות אני לא עומד למות כמוה", צחוק ממושך ליווה את דבריו. אישה צעירה עצרה לידנו והניחה עשרים שקל בפחית של דיוויד ועוד הוסיפה ברכה ליום טוב. אני החזרתי לה חיוך, ודיוויד החזיר לה אצבע משולשת. "בפעם הבאה תשימי חמישים" הוא צעק לה. האישה נעלבה ורצה למעלית. רציתי לתקוע לו אגרוף לפנים אך לא רציתי להרוס את הקארמה שהרווחתי אצל גברת לייבוביץ. אז מצאתי דרך אחרת לגמול לו שלא תגרום לי לנזק רב מדי. "אם אני הייתי אתה הייתי מקנא בגברת לייבוביץ". דיוויד החזיר לי מבט מוזר. "תחשוב על זה. שניכם סובלים, הקארמה החיובית שלכם שואפת לאפס ולאף אחד לא אכפת מכם אבל לפחות היא לא תסבול יותר אחרי שהיא תמות. אתה באמת צריך לקנא בה". על פניו נראה מבט מגוחך שהעיד על מחשבה ולאחר מכן התחלף למבט של תסכול. חייכתי אליו חיוך ממזרי, והתחלתי להתקדם לעבר המכונית. בהחלט נהנתי להרוס לו את השמחה לאיד. קולו של דיוויד נשמע שוב מאחורי גבי. "חיים... לא שכחת משהו?". הסתובבתי וראיתי שדיוויד עושה לכיוון שלי תנועה שהעידה על רצונו למזומנים. ניגשתי והכנסתי חמישים שקל לפחית המתכת שלו. שוב התקדמתי לכיוון המכונית ושוב נשמע קולו של דיוויד מאחורי גבי. "בפעם הבאה תשים שמונים יא קמצן". כנראה חשב שהחזיר לי בגדול על הערה על הטעם המתוק של המוות כי צחוקו המתגלגל והצרוד של דיוויד מילא את האוויר. המשכתי לצעוד לעבר המכונית, והצחוק המשיך להתגבר ולמלא את האוויר עד שנפסק יחד עם קול חבטה מתכתי. הסתובבתי להסתכל. ענן של אפר ואבק מילא את האוויר במקום בו עמד דיוויד. אנשים התחילו להקיף את הענן המאובק. אחרי שהענן התפזר מעט נפל לי האסימון. על הריצפה בתוך הענן האפור, היה גופו המחוץ של דיוויד ומעליו חבלים ופיגום מתכתי כבד. פניתי שוב לכיוון המכונית וחשבתי שאולי בכל זאת אין לדיוויד במה לקנא בגברת לייבוביץ.
