גג
מה זה בדיוק?
והיפנוזה? האם היפנוזה יכולה לשנות התמכרות ויציאה מדיכאון?
הבעיה שלי היא כזאת. לא טוב לי בחיים. אני כבר שש שנים בדיכאון. כ ן קשה לי לראות אנשים אחרים שהכל בסדר וחלילה לא הייתי רוצה לה]פך, פשוט לא היתי רוצה להינחן בדיכאון הערור והכרוני הזה.
זה תמיד, גם אם אני שמחה לרגע, יש עצב נוראי.
תמיד מלווה בתחושת ריקנות.
הדבר היחיד אולי שכן לרגעים טוב לי זה חבר שלי. השהייה במחציתו גורמת לי באמת באותם רגעים לא לחשוב על זה. ספורט אן מה לדבר, לעיתים אין לי כוח להתקלח, לזוז. ללכת עד למקומות.
אין לי הרבה חברות, ואלו שהיו , אני תמיד יזמתי.
אני נורא תלויה באנשים מנגד , אך מרגישה נורא בודדה. ניסו עליי את כל הכדורים האפשריים מכל הקבוצות. אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות הללו. איך להכיל אותם. אני הורסת עצמי ואני לא רוצהל היכסף פה איך, וחבר שלי כבר לא יכול יותר. הוא לא רוצה משפחה עם מישהי עגומה. פגומה. חולה.
כן אני יודעת שהכל מתחיל בייחס לעצמך. אבל המחשבות העצבות הריקנות והבדידות הם רגשות בלתי נשלטים. הרבה פעמים עם חברותיי אני יזמתי. רובן עסוקות רוב הזמן, ואני מרגישה כל כך לא מקובלת בסביבתי. קשה להכיר אנשים טובים היום, מנסיון.
אין לי חברה הכי טובה כמו פעם, וזה מאוד מקשה עליי. אין לי חבורה לצאת איתם ולהרגיש שייכת. אני מרגישה לא שייכת לעולם הזה. אף אחד לא יכול להבין אותי. וגם אלו שכן, אני באמת מרגישה שהיה מקל עליי אם לא הייתי נולדת. נמאס לי לסבול. לבכות כל הזמן. לא לתקופות, לפרקים במשך שש שנים. אני חושבת שאני אותם מקרים כרונים שאין להם מרפה. כי גםאם יש , הכל רק לרגע, ותמיד העצבות הבאסה של הריקנות מגיעה.
קשה לי להכיל, להתמלא. להיות עם עצמי. להיות נוכחת בסביבה, ברחוב. קשה לי לא להתנתק ולברוח לאוכל.. הנחמה היחידה שמצאתי.
קשה לי לחיות.. אני מרגישה כפוית טובה על זה שיש כאלו שהיו רוצים את מה שיש לי.
אין לי תחביבים, כל מה שהיה הפסיק .. ספורט הכל לא מצליחה ללהגיע לעשות. יש פעמים שלא מגיעה להתקלח.. לנוע. ללכת למסגרות. להתמיד. ואף אחד כבר לא מאמין בי.
מישהו מכיר איזשהוא טיפול בחול?
אולי משהו יכול לעזור
גם אם אהיה בחול בתור לטייל כל יום ארגיש את הריקנות אם אין מאסביות ואינטנסיביות שךל עשייה ומנגד.. אין לי כוחות לעשייה
אני כל כך זקוקה לאהבה כל כך מלאת חרדות נטישה..
גם אם אוהבים אותי זה לא מספיק..
מה זה בדיוק?
והיפנוזה? האם היפנוזה יכולה לשנות התמכרות ויציאה מדיכאון?
הבעיה שלי היא כזאת. לא טוב לי בחיים. אני כבר שש שנים בדיכאון. כ ן קשה לי לראות אנשים אחרים שהכל בסדר וחלילה לא הייתי רוצה לה]פך, פשוט לא היתי רוצה להינחן בדיכאון הערור והכרוני הזה.
זה תמיד, גם אם אני שמחה לרגע, יש עצב נוראי.
תמיד מלווה בתחושת ריקנות.
הדבר היחיד אולי שכן לרגעים טוב לי זה חבר שלי. השהייה במחציתו גורמת לי באמת באותם רגעים לא לחשוב על זה. ספורט אן מה לדבר, לעיתים אין לי כוח להתקלח, לזוז. ללכת עד למקומות.
אין לי הרבה חברות, ואלו שהיו , אני תמיד יזמתי.
אני נורא תלויה באנשים מנגד , אך מרגישה נורא בודדה. ניסו עליי את כל הכדורים האפשריים מכל הקבוצות. אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות הללו. איך להכיל אותם. אני הורסת עצמי ואני לא רוצהל היכסף פה איך, וחבר שלי כבר לא יכול יותר. הוא לא רוצה משפחה עם מישהי עגומה. פגומה. חולה.
כן אני יודעת שהכל מתחיל בייחס לעצמך. אבל המחשבות העצבות הריקנות והבדידות הם רגשות בלתי נשלטים. הרבה פעמים עם חברותיי אני יזמתי. רובן עסוקות רוב הזמן, ואני מרגישה כל כך לא מקובלת בסביבתי. קשה להכיר אנשים טובים היום, מנסיון.
אין לי חברה הכי טובה כמו פעם, וזה מאוד מקשה עליי. אין לי חבורה לצאת איתם ולהרגיש שייכת. אני מרגישה לא שייכת לעולם הזה. אף אחד לא יכול להבין אותי. וגם אלו שכן, אני באמת מרגישה שהיה מקל עליי אם לא הייתי נולדת. נמאס לי לסבול. לבכות כל הזמן. לא לתקופות, לפרקים במשך שש שנים. אני חושבת שאני אותם מקרים כרונים שאין להם מרפה. כי גםאם יש , הכל רק לרגע, ותמיד העצבות הבאסה של הריקנות מגיעה.
קשה לי להכיל, להתמלא. להיות עם עצמי. להיות נוכחת בסביבה, ברחוב. קשה לי לא להתנתק ולברוח לאוכל.. הנחמה היחידה שמצאתי.
קשה לי לחיות.. אני מרגישה כפוית טובה על זה שיש כאלו שהיו רוצים את מה שיש לי.
אין לי תחביבים, כל מה שהיה הפסיק .. ספורט הכל לא מצליחה ללהגיע לעשות. יש פעמים שלא מגיעה להתקלח.. לנוע. ללכת למסגרות. להתמיד. ואף אחד כבר לא מאמין בי.
מישהו מכיר איזשהוא טיפול בחול?
אולי משהו יכול לעזור
גם אם אהיה בחול בתור לטייל כל יום ארגיש את הריקנות אם אין מאסביות ואינטנסיביות שךל עשייה ומנגד.. אין לי כוחות לעשייה
אני כל כך זקוקה לאהבה כל כך מלאת חרדות נטישה..
גם אם אוהבים אותי זה לא מספיק..
