"גדול"

[נימ 1]

"גדול"

מה לא עושים למען "מראית העין" .. .בואו נחסום בגופנו את אלו שרוצים לגמור עם הכל.


עם כל ההערכה לפעולות ער"ן וכו'...(אנשים שעושים הכל בהתנדבות עם רצון טוב , ואף אני התנדבתי בעברי) - זה לא מספיק.
אין בכח ארגון שהוא אוזן קשבת - באמת לסייע במקרים קשים.


ברוב המקרים הקשים , אותה שיחת לילה , עם נציג שאין ביכולתו לעשות מאום, אלא לנהל שיחה לפי אותם תבניות וקלישאתיות, רק כדי להחזיק את האדם שבמשבר עוד לילה בחיים... - זה לא מספיק.
צר לי.
האדם יחיה. הסטטיסטיקה לא תעלה. והסבל ימשיך.

אם כוונת החוק היא שלא יתאבדו - מה הלאה - ניידות סיורים בשכונות ובתים לראות שכולם בחיים ?

צריך באמת לטפל, במעשים , לא בתאוריות.

עזרו לאנשים שבמצבי עוני קיצוני (בשביל מה קיים המחוקק)

עזרו לבני נוער במצוקה , בצורה פרקטית למצוקות שלהם . בלי להתנשא ובלי קלישאות,
ובלי "למרוח" אותם כדי להחזיק עוד יום בחיים.


חוקקו חוקים שיקצרו דרמטית תורים למרפאות כאב (חצי שנה תור למרפאת כאב ! לאדם הסובל כל דקה - שבוע המתנה לרופא היא מעבר לכוח הסבל.
רוצים שיישארו בחיים עד שיגיע תורם ? טפלו בזה !)

רוצים לעזור ולעשות שינוי ? אל תשימו פלסטר על גידול סרטני. טפלו באמת .סייעו באמת.

 

[bimbo.]

נימ, אתה צודק בכל מילה.

הטיפולים במצוקות האמיתיות לוקים בחסר רב.
אם היו פחות מתמקחים ופחות מתווכחים זה עם זה,
אולי היתה מגיעה הישועה.
אני סקפטית מאוד.

באשר למרפאות כאב (מדוע לא קמות עוד מספר
מרפאות בכל בי"ח)?
אפשר בהחלט להכשיר רופאים נוספים בתחום זה.
אני סבורה שלפרופ' ניב יש בהחלט ממשיכים.
אני לפחות מכירה אחד כזה, שהוא גם נוירולוג
והוא מלא הבנה ורצון לעזור ועושה רבות בנושא.

לי יש תור למרפאת כאב לעוד....שנה!!!
כן כן. שמעת טוב. לעוד שנה.
רצתי מהר לנוירולוג שלי, ובהתערבותו
(אין לי אצלו שום פרוטקציה. רק כאבים שלא
נגמרים), וקיצרו לי את התור ב-3 חודשים.
ומה אני עושה עד אז?

חבר'ה, תחזיקו מעמד

 

[עוד יבואו ימים]

נימ. אתה צודק, אבל

תראה, הרבה פעמים העניין של התאבדות הוא דבר שמלווה אדם, במיוחד אם הוא במצב נפשי מסוים. אבל.. הרגע שלפני הוא הרגע הקריטי. ואני מניחה שעל זה "בונים"בתכנית הזאת.העניין הוא קודם כל למנוע את ההמקרה המיידי, הנקודתי, ואחר-כך - לטפל לאורך זמן.

אני מסכימה אתך שיש לטפל לאורך זמן. אני מסכימה שיש להקפיד שתהיה עזרה זמינה, אני מסכימה גם שהרבה פעמים אנחנו מוצאים . חוקים שהם בעיקר פופוליסטיים, ובעיקר רוצים "לגזור קופון" מהר ובאותה קדנציה של המחוקק, ולכן זה חייב להיות חוק שיכול להראות תוצאות מיידיות ומהירות ושאפשר לספור אותן .

נראה לי שאף אחד לא ממש יודע איך אפשר למנוע באופן מוחלט או איך לטפל באופן מוחלט. אני חושבת שבסופו של דבר, כל העוסקים במקצוע יודעים היטב, שמי שממש רוצה להתאבד - לצערי הרב, בסופו של דבר יצליח.

 

[נימ 1]

אני מבין את הכל, הנקודה היא אחרת,

וכתבת בדיוק את הנקודה שבגינה הכעס שלי..
(אני כבר לא מתנסח בצלילות ובעברית נכונה)

אם מה שחשוב הוא מראית העין , אותו "רגע" מסויים שבו האדם לוחץ על הדק (מטאפורית) , אז נכשלנו.

מה עם הסבל הנמשך ? יש סוגים רבים של סבל, אי אפשר פה לדבר גם לא על עשירית מהם, אבל נדבר על נושא הפורום - כאב...

זה שבן אדם סובל כאבי תופת כל היום, יום ולילה , במשך חודש, חצי שנה, שנתיים , חמש שנים, כל יום - וכל דקה... האם זה בסדר כל עוד הוא לא לוחץ על ההדק ?

אולי הפתרון להכין בית כלא ענק, נכניס לתוכו את כל המדוכאים ,כל האנשים שסובלים מכאב שאף אחד לא היה עומד בו... ונכלא אותם במקום שאין כלי נשק להרוג את עצמם,
מעין כור היתוך של סבל פיזי עצום... העיקר שלא יתאבדו.

ברור שרוח החוק טובה, ומכוונות טובות,
אבל זה לא עוזר למי שסובל.

האם על אנשים להתחיל לביים נסיונות התאבדות , אחרי שסבלו חודשים ושנים - רק כדי לקבל אולי אז את העזרה שהם צריכים ? (ומן הסתם זו תהיה עזרה פסיכיאטרית בלבד)


אני חוזר לעצמי כרגע (רק על עצמי לדבר ידעתי , גם במיוחד כשהכאב פשוט עצום כל דקה כשאני כותב את ההודעה, וכבר שבועות מרגיש את הכאבים ללא הרף, מדי דקה) -
זה נראה למישהו הגיוני להסתובב שבועות רצופים בלי הפסקה כל היום עם כאב שיניים ולהמשיך לחיות ככה ? יש הסבר הגיוני למה להמשיך לחיות ככה ?


אני לא מאשים אף אחד, אף אחד לא חייב לאף אדם שום דבר בעולם הזה
אני חייב לעצמי לא לסבול ככה , כי זה לא אנושי רמה כזו של כאבים באזור הספציפי הזה בגוף. וכיוון שאני בסה"כ רוצה לחיות, אמשיך לרוץ מרופא לרופא גם לאלף רופאים ולנסות למצוא מזור.
כי זה לא לשבת בבית עם דיכאון ולחכות. זה לשבת בבית עם כאב כל דקה - ופה אי אפשר לחכות.

 

[oritheartist]

הרבה פעמים דואגים יותר לחיים מלאיכות החיים

אתה צודק בזה שהחברה מצד אחד מקדשת את החיים בכל תנאי ומצד שני מזניחה הרבה תחומים שקשורים לאיכות החיים. ותכנית שעיקרה זיהוי ומניעה של התאבדויות שעומדות להתבצע היא לא מספיקה בפני עצמה. אבל היא כן חשובה כאלמנט אחד במאבק הזה.
אני לא מכיר את התחום אבל אני מניח שיש הרבה אנשים שמגיעים למחשבות אובדניות מדברים שלגמרי נסתרים מאיתנו או לא מובנים לנו - בלי שום רקע של מחלה או נכות או עוני - ולא נעלה על דעתנו שהם עלולים להגיע למחשבות על התאבדות אפילו אם אנחנו קרובים אליהם.

אני לא מכיר את התכנית ורק מקווה שאם השקיעו בה שנים של תכנון היא כן כוללת גם עזרה ארוכת טווח ורלוונטית, לא סתם משטרת זיהוי-התאבדויות.

 

[עוד יבואו ימים]

אתה צודק שוב, וגם לא

נימ, אני מבינה את המצב שאתה מתאר. אני לא חושבת שיש היום מצב, כמו שהיה פעם, של חוסר מודעות או חוסר אכפתיות לבעיות כאב.
הבעיה היא שלא תמיד יש פתרונות לבעיה. וזאת הצרה.
זה שאנחנו הולכים מרופא לרופא, או מחפשים כל הזמן פתרון- לא בהכרח אומר שהוא יימצא. ולא בהכרח הוא הפתרון הנכון.

נדמה לי שאמרתי כבר פעם כאן, וכנראה גם במקומות אחרים, שלא תמיד החיפוש אחר פתרון מוביל לפתרון, אבל.. צריך בכל מקרה לשים לב שלא ליצור מצב שהחיפוש הופך להיות לב החיים.

אני מבינה את תהחושה של שיגעון מזה שכל כך כואב, ואת התסכול מזה שאין תרופה או פתרון. ולחשוב שיש לך עוד לפחות 60 שנות חיים עם הכאב הזה, זה באמת יכול להוציא מהדעת. אינ מסכימה.
אבל.. מצד שני, בוא נחשוב על זה שנייה.
האם זה שלא תהיה תכנית כזאת - ימצא את הפתרון לכאב שלך?
ואם כרגע אתה כועס וזועם על המערכת (וזה מובן) זה אומר שזה ייצר ידע שאין להם?
אם הרופאים לא יודעים מה יש לך, ולמה. האם זה שלא ימנעו התאבדויות ייצור בהכרח טיפול במצבך?

התשובה היא לא.

ואני חושבת שבאמת יש להפריד בין הדברים.

אין ספק שיש ערך בתכנית של מניעת התאבדות.
עם זאת, יש צורך להמשיך "לתחזק" את האדם לאחר ה"הצלה" שלו מהתאבדות. אבל .. אני לא יודעת אם זה בכלל אםשרי, כשכל המערכות הרפואיות שלנו כמעט קורסות...

אוי, אינ מרגישה שאני לא לגמרי קוהרנטית.
יש כאן קדיחות משוגעות של השכנים ההזויים שלי.
אינ מפסיקה.
אמשיך מאוחר יותר

 

[נימ 1]

אוקי

עייף , כואב רצוף כבר שבועות ללא הפסקה וקצר רוח מכדי להגיב (הראש שלי כרגע בהשרדות נגד הכאב שלא נפסק 24 שעות . פחות בדיונים)

תודה על התגובה , תרגישי טוב גם את