גהה. גהה.
גהה. גהה.
עמדתי בתוך הבוטקה של הקבני`ת והמתנתי כבר איזה 30 דקות רק בשביל שהיא תסיים את הפגישה הקודמת שלה או מה שהיא לא עושה שם כשאני לא איתה. פעם אפילו אמרתי לה שהכי טוב זה שאני אהיה איתה כל הזמן בשביל שאני לא אמתין והיא לא תצטרך להתנצל שזה צבא והשעה לא קבועה למרות שזה ממש רצוי, אבל היא רק חייכה ואמרה שאני לא היחידי בעולם שלה, למרות שאני שונה מכולם. בהתחלה נורא התלהבתי שהיא אמרה שונה, בכל זאת, פסיכולוגית, או לפחות עובדת סוציאלית או מה שלא כתוב לה על התעודה, אחת כזו שתגיד שאני שונה זו בהחלט מחמאה כי אולי תמיד אמרו לי שונה, אבל זה אף פעם לא היה ממישהו עם תעודות, אבל אחר כך הבנתי שהיא בטח אומרת את זה לכל העולם בשביל למצוא חן, בטח לפני אלה שעומדים להשתחרר מהצבא בגללה, או אולי בזכותה, תלוי את מי שואלים, וזה לא באמת שאני כזה שונה. לאט לאט העננים התקדרו, דותן נכנס לשאול מה קורה איתי, `וואלה, איך רואים שחזרת לאימונים` הוא כזה מדד לי את השריר, באתי להגיד לו שבטח שאני אחזור לאימונים כי הגיע הזמן לחזור לנורמליות ואם אוטוטו משחררים אותי מהצבא בגלל שהנשמה שלי לא איי איי איי או לפחות לא איי איי איי לצבא אז לפחות שיהיו שרירים בשביל שאף אחד לא יגיד שיש לי נשמה מקולקלת. ככה זה היום, אם יש לכם מספיק שרירים אז אף אחד לא מדבר איתכם. אפילו לא אם יצאתם על נשמה מקולקלת מהצבא. איך שבאתי לענות לו הם יצאו, הקבני`ת והפסיכאטר, הוא אמר בהצלחה היא אמרה תכנס, הפקידה חייכה אלי כרגיל, אנחנו כבר מכירים ואני דיי בטוח שהיא אפילו קצת התלהבה מהנשמה המקולקלת שלי, ישבנו איזה חצי שעה, מחר יש לך תור בוועדה ואני מאמינה שזהו, אני אמרתי אם זהו אז זהו, לא הייתי כל כך מבסוט אבל בעצמי לא ידעתי מה אני רוצה אז דחילק, שיהיה מה שהם רוצים. למחרת הלכתי, היו שם שלושה אנשים בחדרון קטן שאמורים לעשות את הנשמה שלי רשמית לא מותאמת לצבא, חצי דקה, לא פחות ולא יותר, אפילו לא שאלה אחת, `בבקשה` וזהו. קבלתי את הטופס. ירדתי לקומה השניה, איפה שיושב ההוא שאחראי על כל העסק בחר`פ, `הנה` הראתי לו, הוא חייך ונתן לי קרמבו בשביל שאני לא אהיה עצוב, ונסעתי הבייתה יחד עם הגשם שהזדנב לי מאחורה לתוך החלונות, עשה לי קר בנשמה והמון ערפל מסביב. אבל היו לי שרירים בשביל שלא יראו שהנשמה שלי, נו, אתם יודעים, אז התנחמתי לפחות בזה. גם זה משהו. לפני הצבא היה נחמד. באמת. אומנם לא תמיד, אבל פלוס מינוס נחמד כזה, או אולי בעצם בסדר, לא יותר ולא פחות, או לפחות בסדר מינוס, אבל ממש, ממש ממשי שכזה, בשום פנים ואופן לא היה בסדר מינוס מינוס. מקסימום מינוס וחצי. אולי שלושת רבע. אבל לא שני מינוסים. ממש לא. ובצבא היה מגעיל. אפילו מגעיל כפול מגעיל כפול מיליון, והחלטתי שעכשיו כשנגמר הצבא אני חוזר לבסדר של מקודם, ועובדה שכבר יש לי שרירים אז אין עוררין. יהיה בסדר. מה שכן, ואת זה קצת שכחתי, כשאתם מתעסקים יותר מדי עם לא בסדר סופכם שהעצם תתקע לכם בנשמה, מה גם שהצבא אמר שהנשמה שלכם זקוקה לשיפוץ דחוף ולא מתאימה להם, ואחרי שהייתם בצבא אתם גם ראיתם את האנשים שהצבא לוקח ואתם חושבים שאם האנשים האלו הם בסדר לצבא אז אלוהים ישמור, הנשמה שלכם היא טוטל לוס, ואפילו אין ביטוח, ככה שאתם באמת צריכים נורא להתאמץ בשביל שהדף שהצבא נתן לכם, הזה של ה 21, לא יכנס לכם לתוך הנשמה יותר מדי כי אחרת חבל לכם על הזמן. אז ממש התאמצתי בשביל שהדיו של הדף לא יהפך לחריטה של המוח. זה חשוב אם אתם רוצים חיים נורמלים כמו כל האחרים. ואולי כל האחרים לא נראים לכם בסדר, אבל בגיל מסוים אתם כבר מבינים שלא אתם תשנו את העולם. אולי אפילו לא את עצמכם. בעצת הצבא, שאולי כבר לא היה המפקד שלי אבל בהחלט נכנס לנשמה, בעצת הצבא הלכתי ישר למוסך של הנשמות בשביל שיעשו לי קצת פחחות, ואם המצב על הפנים אז מצידי אוברל-כללי, כולל פלגים פלטינות ואם המצב ממש בבכי של הרע אז שיחליפו מנוע וזהו. והלכתי לכמה מוסכים של נשמות, כל אחד אמר משהו אחר, מה אני אגיד לכם, אפילו זריקות רצו לתת לנשמה שלי, אבל אני בתוקף סרבתי לזריקות, אמרתי ביי ביי למוסכים והתחלתי לחפש לעצמי משהו נחמד לעשות בחיים. משהו כזה של נשמה שהיא אולי לא איי איי איי, אבל עדיין נשמה ככה שמגיע לה. לכל הנשמות מגיע. את ירון פגשתי שלושה חודשים לאחר השחרור. את אביב שלושה חודשים ויום. ואחר כך במשך כל יום, כמה מוזר ככה נכון, פגשתי כל אחד ואחד, כמעט, שהיה איתי בבית הספר. ואז, אתם יודעים, לכו תספרו לכל העולם שאתם כבר לא בצבא. `מה, כבר השתחררת?!` הם שואלים ואין לכם מושג מה להגיד כי אולי הכי קל להמציא משהו, או אפילו אני ברגילה וגמרתם עם העניין, אבל מה, אתם יודעים, אסור, מה פתאום, אסור לשקר לחברים, `השתחררתי` חייכתי, `על מה?` כל אחד חוקר, `עשרים ואחת` אתם אומרים, ואז, אז מתחיל כל הבלגן. אביב אומר כל הכבוד, ליאור אומר לא נורמלי, עמית אומר שחבל לי על הזמן וניסים אומר שהוא מקנא בי על האומץ אבל הוא בחיים לא ייעז. יעני אתם אולי אמיצים, אבל יותר מאשר אתם אמיצים אתם טיפשים. לכו תבחרו אתם מה עדיף על מה. אמיץ טיפש או טיפש אמיץ. העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אלו שלוקחים ללב ואלו שחושבים שהם לא לוקחים ללב. אבל מה, הבעיה מתחילה כשמספיק אנשים אומרים לכם שאתם לא בסדר, בטח אנשים שחשובים לכם, ואז לכו תשימו מגן על כל מילה שכל מישהו זורק. אתם אולי תעדפו המון מילים, אבל מספיקות כמה בודדות בשביל להצטרף לחריטה של הצבא ואז אתם ממש בטוחים שמשהו איתכם לא בסדר. קוראים לזה תודעה מצטברת, מה שכל החברים שלכם אומרים כזה אולי בצחוק, אולי בעקיצה, אולי דיי דיי אתה יודע שאני צוחק, אבל מה, אין, אין אפס. הכל נכנס. דחילק, אנשים זה לא טפלון. אז עזבתי את הצבא, הלכתי לישון כל לילה בבוקר, קמתי כל צהריים בשתיים, היו ימים שממש לא יצאתי מהבית אולי מקסימום לבדוק דואר, כשאין לכם מה לעשות כל היום הדואר נראה לכם ממש חשוב, מה זה חשוב שאתם בודקים אותו אלף פעם ביום ועוד מחכים לדוור כמו כלבים בשביל שאולי קבלתם משהו, ואחרי תקופה לא קצרה של לא לעשות כלום, לכתוב המון כי כשהעולם שלכם חרא הדבר הכי קל זה לברוא עולמות אחרים, אחרי תקופה לא קצרה, אולי בעצם נורא ארוכה, לא יודע כמה, ההורים החליטו שלבד אני לא יוצא מזה וחתמו על מה שצריך וסידרו את מה שמסדרים ואני אושפזתי בגלל עננים של דכאון. בעוד ועדה של עוד פסיכאטרים שהייתה לי ניסיתי להסביר שלפחות עכשיו אני כותב, בורא עולמות, יוצר דמויות, עושה שלא יהיה משעמם, אבל הם נידלקו על האלוהים, המושא חושב שהוא אלוהים הם כתבו שם, ואישפזו אותי לאיבחון בשביל לוודא שהנשמה שלי אפילו יותר מקולקלת ממה שהצבא החליט. וכל המצחיק הוא שלא בדיוק התנגדתי, כי, אתם יודעים, הצבא אומר, החברים אומרים, ההורים אומרים. בסוף זה נראה לכם היגיוני. בסוף תמיד הכל נראה לכם היגיוני. בהתחלה, אשכרה, זה היה קן משוגעים. בהתחלה מתייחסים אליכם יפה אבל מחייבים אתכם לעשות מה שהם אומרים, נראה מי גבר שלא בולע תרופות, ואם אתם לא בולעים תרופות אז אנחנו נזריק לכם, ואם אתה אומרים שתבלעו ותהיו ילדים בסדר ואתם משקרים אז יכבלו אתכם. ואסור יותר מדי לדבר כי זה אומר שאתם קשקשנים וזה לא טוב קשקשנות, ואסור מדי לשתוק כי זה אומר שאתם סגורים וצריכים להוציא אתכם מזה, וכל דבר אסור יותר מדי, פחות מדי, אתם צריכים בדיוק באמצע אחרת חבל לכם על הזמן. ומה, זה לא שאתם יודעים כמה זה האמצע. מסקנה שלא משנה מה תעשו תדפקו. ונדפקתי. ונדפקתי. ועוד פעם נדפקתי. אסף, שהוא החבר הראשון שלי בגהה, אומר שהכי טוב זה לא לבלוע את התרופות כי אחרת הראש שלי ייכנס לבלגנים, אני אשן איזה 20 שעות ביממה ובסוף אהיה צמח. אסף גם אומר שאסור לנו לישון בלילה כי אז הפוקימן נכנסים אלינו ונותנים לנו בתחת, שלא לדבר כי השקרניקים מאזינים לנו אבל זה לא משנה כי גם ככה עוד חודשיים, זה תמיד עוד חודשיים, ישו מגיע ויהרוג את כל היהודים על החטאים שלנו. אסף נמצא כאן בגלל השקרניקים וישו. ולא בהכרח בסדר הזה. בהתחלה ניסיתי לשחק את המשחק שלהם אבל שמתי לב שאני מתחיל לראות יותר מדי רוחות בחדר, מדבר פחות מדי וכל הזמן מדמיין שהקירות נסגרים. אחר כך החלטתי שאני צריך לעשות מה שטוב לי ולא לבלוע את כל החרא הזה שהם נותנים לי. השיטה הכי טובה זה לקחת בלון או סתם שקית קטנה, לחבר עם חוט לשן ופשוט לבלוע, את החוט אתם קושרים לשן בינה ככה שהאחות לא רואה ואז פשוט נכנסים לשירותים, מושכים את החוט עם הכדור ונפטרתם מכל העסק לפחות עד הלילה. עוז, שהיה מהותיקים פה, המציא את השיטה, אבל פעם אחת החוט נקרע, השקית חנקה לו את הוושט ועוז הלך. אבל חוץ מעוז אנחנו בסדר. השיטה בסדר. עשיתי אותה עד שהם תפסו אותי, חטפתי המון סטירות מהאחים ושאני ילד רע ואמרו להורים שאסור להם להפגש איתי בגלל שזה יזיק לי לפחחות, אז בסוף לא הייתה לי ברירה והדבר היחיד שנשאר זה לחזור למדקיישן בשביל שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. בהתחלה הייתי בטוח שזה שטויות וזה רק מרעיל לי את הנשמה, אבל אחר כך הבנתי שהם באמת צודקים. הם יודעים מה הכי טוב בשבילי. זה רק אני המטומטם. אני קם כל בוקר בשבע. הם מקפידים על זה שנקום מוקדם ושיהיה לנו סדר יום יצירתי. אוכלים, חייבים לאכול, אסור, אסור שלא לאכול. אנחנו אוכלים בשביל שניהיה חזקים בשביל שבחוץ אנחנו נסתדר. אני אוהב לקום בשב
גהה. גהה.
עמדתי בתוך הבוטקה של הקבני`ת והמתנתי כבר איזה 30 דקות רק בשביל שהיא תסיים את הפגישה הקודמת שלה או מה שהיא לא עושה שם כשאני לא איתה. פעם אפילו אמרתי לה שהכי טוב זה שאני אהיה איתה כל הזמן בשביל שאני לא אמתין והיא לא תצטרך להתנצל שזה צבא והשעה לא קבועה למרות שזה ממש רצוי, אבל היא רק חייכה ואמרה שאני לא היחידי בעולם שלה, למרות שאני שונה מכולם. בהתחלה נורא התלהבתי שהיא אמרה שונה, בכל זאת, פסיכולוגית, או לפחות עובדת סוציאלית או מה שלא כתוב לה על התעודה, אחת כזו שתגיד שאני שונה זו בהחלט מחמאה כי אולי תמיד אמרו לי שונה, אבל זה אף פעם לא היה ממישהו עם תעודות, אבל אחר כך הבנתי שהיא בטח אומרת את זה לכל העולם בשביל למצוא חן, בטח לפני אלה שעומדים להשתחרר מהצבא בגללה, או אולי בזכותה, תלוי את מי שואלים, וזה לא באמת שאני כזה שונה. לאט לאט העננים התקדרו, דותן נכנס לשאול מה קורה איתי, `וואלה, איך רואים שחזרת לאימונים` הוא כזה מדד לי את השריר, באתי להגיד לו שבטח שאני אחזור לאימונים כי הגיע הזמן לחזור לנורמליות ואם אוטוטו משחררים אותי מהצבא בגלל שהנשמה שלי לא איי איי איי או לפחות לא איי איי איי לצבא אז לפחות שיהיו שרירים בשביל שאף אחד לא יגיד שיש לי נשמה מקולקלת. ככה זה היום, אם יש לכם מספיק שרירים אז אף אחד לא מדבר איתכם. אפילו לא אם יצאתם על נשמה מקולקלת מהצבא. איך שבאתי לענות לו הם יצאו, הקבני`ת והפסיכאטר, הוא אמר בהצלחה היא אמרה תכנס, הפקידה חייכה אלי כרגיל, אנחנו כבר מכירים ואני דיי בטוח שהיא אפילו קצת התלהבה מהנשמה המקולקלת שלי, ישבנו איזה חצי שעה, מחר יש לך תור בוועדה ואני מאמינה שזהו, אני אמרתי אם זהו אז זהו, לא הייתי כל כך מבסוט אבל בעצמי לא ידעתי מה אני רוצה אז דחילק, שיהיה מה שהם רוצים. למחרת הלכתי, היו שם שלושה אנשים בחדרון קטן שאמורים לעשות את הנשמה שלי רשמית לא מותאמת לצבא, חצי דקה, לא פחות ולא יותר, אפילו לא שאלה אחת, `בבקשה` וזהו. קבלתי את הטופס. ירדתי לקומה השניה, איפה שיושב ההוא שאחראי על כל העסק בחר`פ, `הנה` הראתי לו, הוא חייך ונתן לי קרמבו בשביל שאני לא אהיה עצוב, ונסעתי הבייתה יחד עם הגשם שהזדנב לי מאחורה לתוך החלונות, עשה לי קר בנשמה והמון ערפל מסביב. אבל היו לי שרירים בשביל שלא יראו שהנשמה שלי, נו, אתם יודעים, אז התנחמתי לפחות בזה. גם זה משהו. לפני הצבא היה נחמד. באמת. אומנם לא תמיד, אבל פלוס מינוס נחמד כזה, או אולי בעצם בסדר, לא יותר ולא פחות, או לפחות בסדר מינוס, אבל ממש, ממש ממשי שכזה, בשום פנים ואופן לא היה בסדר מינוס מינוס. מקסימום מינוס וחצי. אולי שלושת רבע. אבל לא שני מינוסים. ממש לא. ובצבא היה מגעיל. אפילו מגעיל כפול מגעיל כפול מיליון, והחלטתי שעכשיו כשנגמר הצבא אני חוזר לבסדר של מקודם, ועובדה שכבר יש לי שרירים אז אין עוררין. יהיה בסדר. מה שכן, ואת זה קצת שכחתי, כשאתם מתעסקים יותר מדי עם לא בסדר סופכם שהעצם תתקע לכם בנשמה, מה גם שהצבא אמר שהנשמה שלכם זקוקה לשיפוץ דחוף ולא מתאימה להם, ואחרי שהייתם בצבא אתם גם ראיתם את האנשים שהצבא לוקח ואתם חושבים שאם האנשים האלו הם בסדר לצבא אז אלוהים ישמור, הנשמה שלכם היא טוטל לוס, ואפילו אין ביטוח, ככה שאתם באמת צריכים נורא להתאמץ בשביל שהדף שהצבא נתן לכם, הזה של ה 21, לא יכנס לכם לתוך הנשמה יותר מדי כי אחרת חבל לכם על הזמן. אז ממש התאמצתי בשביל שהדיו של הדף לא יהפך לחריטה של המוח. זה חשוב אם אתם רוצים חיים נורמלים כמו כל האחרים. ואולי כל האחרים לא נראים לכם בסדר, אבל בגיל מסוים אתם כבר מבינים שלא אתם תשנו את העולם. אולי אפילו לא את עצמכם. בעצת הצבא, שאולי כבר לא היה המפקד שלי אבל בהחלט נכנס לנשמה, בעצת הצבא הלכתי ישר למוסך של הנשמות בשביל שיעשו לי קצת פחחות, ואם המצב על הפנים אז מצידי אוברל-כללי, כולל פלגים פלטינות ואם המצב ממש בבכי של הרע אז שיחליפו מנוע וזהו. והלכתי לכמה מוסכים של נשמות, כל אחד אמר משהו אחר, מה אני אגיד לכם, אפילו זריקות רצו לתת לנשמה שלי, אבל אני בתוקף סרבתי לזריקות, אמרתי ביי ביי למוסכים והתחלתי לחפש לעצמי משהו נחמד לעשות בחיים. משהו כזה של נשמה שהיא אולי לא איי איי איי, אבל עדיין נשמה ככה שמגיע לה. לכל הנשמות מגיע. את ירון פגשתי שלושה חודשים לאחר השחרור. את אביב שלושה חודשים ויום. ואחר כך במשך כל יום, כמה מוזר ככה נכון, פגשתי כל אחד ואחד, כמעט, שהיה איתי בבית הספר. ואז, אתם יודעים, לכו תספרו לכל העולם שאתם כבר לא בצבא. `מה, כבר השתחררת?!` הם שואלים ואין לכם מושג מה להגיד כי אולי הכי קל להמציא משהו, או אפילו אני ברגילה וגמרתם עם העניין, אבל מה, אתם יודעים, אסור, מה פתאום, אסור לשקר לחברים, `השתחררתי` חייכתי, `על מה?` כל אחד חוקר, `עשרים ואחת` אתם אומרים, ואז, אז מתחיל כל הבלגן. אביב אומר כל הכבוד, ליאור אומר לא נורמלי, עמית אומר שחבל לי על הזמן וניסים אומר שהוא מקנא בי על האומץ אבל הוא בחיים לא ייעז. יעני אתם אולי אמיצים, אבל יותר מאשר אתם אמיצים אתם טיפשים. לכו תבחרו אתם מה עדיף על מה. אמיץ טיפש או טיפש אמיץ. העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אלו שלוקחים ללב ואלו שחושבים שהם לא לוקחים ללב. אבל מה, הבעיה מתחילה כשמספיק אנשים אומרים לכם שאתם לא בסדר, בטח אנשים שחשובים לכם, ואז לכו תשימו מגן על כל מילה שכל מישהו זורק. אתם אולי תעדפו המון מילים, אבל מספיקות כמה בודדות בשביל להצטרף לחריטה של הצבא ואז אתם ממש בטוחים שמשהו איתכם לא בסדר. קוראים לזה תודעה מצטברת, מה שכל החברים שלכם אומרים כזה אולי בצחוק, אולי בעקיצה, אולי דיי דיי אתה יודע שאני צוחק, אבל מה, אין, אין אפס. הכל נכנס. דחילק, אנשים זה לא טפלון. אז עזבתי את הצבא, הלכתי לישון כל לילה בבוקר, קמתי כל צהריים בשתיים, היו ימים שממש לא יצאתי מהבית אולי מקסימום לבדוק דואר, כשאין לכם מה לעשות כל היום הדואר נראה לכם ממש חשוב, מה זה חשוב שאתם בודקים אותו אלף פעם ביום ועוד מחכים לדוור כמו כלבים בשביל שאולי קבלתם משהו, ואחרי תקופה לא קצרה של לא לעשות כלום, לכתוב המון כי כשהעולם שלכם חרא הדבר הכי קל זה לברוא עולמות אחרים, אחרי תקופה לא קצרה, אולי בעצם נורא ארוכה, לא יודע כמה, ההורים החליטו שלבד אני לא יוצא מזה וחתמו על מה שצריך וסידרו את מה שמסדרים ואני אושפזתי בגלל עננים של דכאון. בעוד ועדה של עוד פסיכאטרים שהייתה לי ניסיתי להסביר שלפחות עכשיו אני כותב, בורא עולמות, יוצר דמויות, עושה שלא יהיה משעמם, אבל הם נידלקו על האלוהים, המושא חושב שהוא אלוהים הם כתבו שם, ואישפזו אותי לאיבחון בשביל לוודא שהנשמה שלי אפילו יותר מקולקלת ממה שהצבא החליט. וכל המצחיק הוא שלא בדיוק התנגדתי, כי, אתם יודעים, הצבא אומר, החברים אומרים, ההורים אומרים. בסוף זה נראה לכם היגיוני. בסוף תמיד הכל נראה לכם היגיוני. בהתחלה, אשכרה, זה היה קן משוגעים. בהתחלה מתייחסים אליכם יפה אבל מחייבים אתכם לעשות מה שהם אומרים, נראה מי גבר שלא בולע תרופות, ואם אתם לא בולעים תרופות אז אנחנו נזריק לכם, ואם אתה אומרים שתבלעו ותהיו ילדים בסדר ואתם משקרים אז יכבלו אתכם. ואסור יותר מדי לדבר כי זה אומר שאתם קשקשנים וזה לא טוב קשקשנות, ואסור מדי לשתוק כי זה אומר שאתם סגורים וצריכים להוציא אתכם מזה, וכל דבר אסור יותר מדי, פחות מדי, אתם צריכים בדיוק באמצע אחרת חבל לכם על הזמן. ומה, זה לא שאתם יודעים כמה זה האמצע. מסקנה שלא משנה מה תעשו תדפקו. ונדפקתי. ונדפקתי. ועוד פעם נדפקתי. אסף, שהוא החבר הראשון שלי בגהה, אומר שהכי טוב זה לא לבלוע את התרופות כי אחרת הראש שלי ייכנס לבלגנים, אני אשן איזה 20 שעות ביממה ובסוף אהיה צמח. אסף גם אומר שאסור לנו לישון בלילה כי אז הפוקימן נכנסים אלינו ונותנים לנו בתחת, שלא לדבר כי השקרניקים מאזינים לנו אבל זה לא משנה כי גם ככה עוד חודשיים, זה תמיד עוד חודשיים, ישו מגיע ויהרוג את כל היהודים על החטאים שלנו. אסף נמצא כאן בגלל השקרניקים וישו. ולא בהכרח בסדר הזה. בהתחלה ניסיתי לשחק את המשחק שלהם אבל שמתי לב שאני מתחיל לראות יותר מדי רוחות בחדר, מדבר פחות מדי וכל הזמן מדמיין שהקירות נסגרים. אחר כך החלטתי שאני צריך לעשות מה שטוב לי ולא לבלוע את כל החרא הזה שהם נותנים לי. השיטה הכי טובה זה לקחת בלון או סתם שקית קטנה, לחבר עם חוט לשן ופשוט לבלוע, את החוט אתם קושרים לשן בינה ככה שהאחות לא רואה ואז פשוט נכנסים לשירותים, מושכים את החוט עם הכדור ונפטרתם מכל העסק לפחות עד הלילה. עוז, שהיה מהותיקים פה, המציא את השיטה, אבל פעם אחת החוט נקרע, השקית חנקה לו את הוושט ועוז הלך. אבל חוץ מעוז אנחנו בסדר. השיטה בסדר. עשיתי אותה עד שהם תפסו אותי, חטפתי המון סטירות מהאחים ושאני ילד רע ואמרו להורים שאסור להם להפגש איתי בגלל שזה יזיק לי לפחחות, אז בסוף לא הייתה לי ברירה והדבר היחיד שנשאר זה לחזור למדקיישן בשביל שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. בהתחלה הייתי בטוח שזה שטויות וזה רק מרעיל לי את הנשמה, אבל אחר כך הבנתי שהם באמת צודקים. הם יודעים מה הכי טוב בשבילי. זה רק אני המטומטם. אני קם כל בוקר בשבע. הם מקפידים על זה שנקום מוקדם ושיהיה לנו סדר יום יצירתי. אוכלים, חייבים לאכול, אסור, אסור שלא לאכול. אנחנו אוכלים בשביל שניהיה חזקים בשביל שבחוץ אנחנו נסתדר. אני אוהב לקום בשב