גולן- חלק 1
זה קרה בבוקר יום שישי. צלילי גלי צה"ל שבקעו מן הרדיו הישן של אבא מילאו את הבית. אמא עמדה במטבח והכינה תבשילים ואבא היה במקלחת, מתגלח ומזמזם לעצמו שיר ישן. הבית היה נקי ומואר מקרני שמש מרצדות שחדרו דרך התריסים וריחות התבשילים התערבבו עם ריח משחת הגילוח. הבית כולו היה ערוך ומוכן לכבוד השבת. פתאום,את אווירת האידיליה קטעו שלוש דפיקות בדלת. אימא ניגשה ופתחה אותה ובפתח עמדו מפקד וקצינת שלישות.בבת אחת הפך המבט בעיניה של אימא לרחוק ומזוגג מבקשת לשמוע מהם:" אל תדאגי, הוא רק נפצע, הכול יהיה בסדר, הוא יחזור מהר מאוד לצבא אחרי שהכול יעבור והוא יחלים." אבל תקוותיה היו תקוות שווא. הם עמדו לבשר לה את מה שחששה ממנו הכי הרבה. את הגרוע מכול. "גברת שחר" הוא פתח ואמר." הבן שלך, גולן... הוא היה מעורב בתקרית ירי. זה היה במהלך פעולה מבצעית שגרתית, הוא עמד להסתער יחד עם הפלוגה... הוא צעד בראש כשהוא נורה על ידי צלף ו...", בשלב זה קולו של המפקד הפך עמום וחנוק כאילו אין עוד אוויר בריאותיו והדיבור מקשה עליו עד מאוד, אך לקח נשימה עמוקה והמשיך,"ולמרות שניסינו לעשות כל מה שיכולנו, הוא מת.... אני מצטער..." שתיקה. שתיקה שאומרת הכול.אימא הביטה במפקד ובקצינת השלישות שעמדה לידו ואלה השפילו מבטם. עיניה של אמא נמלאו דמעות וכל מה שיכלה לסנן מבין שפתיה היה "לא... לא... גולן שלי, ילד שלי, פרח שלי.... למה???" המפקד והקצינה החליפו ביניהם מבטים תכופים של חוסר אונים מוחלט כאילו מקווים שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותם. אבא ששמע את כל המתרחש יצא מחדר האמבטיה מדיף כולו ניחוח של "אחרי גילוח". כשראה את המפקד בפתח ואת אמא עומדת ובוכה הבין מה קרה. אמא נפלה לזרועותיו ומיררה בבכי, והוא שאף פעם לא ראיתי אותו מזיל דמעה החל למרר בבכי חלוש יחד איתה. אבא היה הראשון שהתעשת והזמין את העומדים בדלת להיכנס ולשבת. המפקד סיפר לאבא את כל הפרטים על אותה תקרית ירי ועל אותו צלף שירה יריה אחת בחזה, יריה אחת שממנה כבר לא היתה חזרה. ואז הם עזבו. משאירים זוג הורים בבוקר יום שישי בבית אפוף צלילי גלי צה"ל וריח מעורב של תבשילים, משחת גילוח והרבה כאב. הידיעה על המוות התפשטה די מהר. ומהר מאוד החלו להגיע אנשים אל הבית על מנת להביע צער ותנחומים."כזה פרח הוא היה..." הם אמרו. "לא מגיע לו.... כל כך צעיר..." אבא לחץ להם יד והגיש משהו לשתות. ואמא... היא רק עמדה בצד ודמעות נושרות על לחייה כמי שאינה מוצאת מנחם שייקל על סבלה ולו במעט. והאם אפשר בכלל? ועוד ועוד מנחמים, ועוד ועוד לחיצות ידיים יבשות, ועוד דמעות, ועוד מילים שנזרקות לחלל האוויר, ועוד צער,ועוד כאב. כאב שאין לו סוף. הרגשתי צורך לצאת החוצה. לא יכולתי להישאר במקום בו יש כל כך הרבה עצב, ייאוש וכאב. כל אלה הקיפו אותי עד כדי מחנק... ואני רק רציתי החוצה, החוצה לאוויר הנקי ולשמש החמה. בדרכי החוצה נתקלתי בה. מודעת האבל שהיתה תלויה מחוץ לדלת מוקפת במסגרת שחורה וגדולה. "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של בננו ונכדנו היקר- גולן שחר. ההלוויה תיערך ביום א` ה- 14.12 בשעה 16:00 בבית העלמין הישן בבת גלים. המשכתי ללכת וירדתי במדרגות. תחושת הקלה מסוימת אפפה אותי כשיצאתי החוצה והתחזקה עם כל צעד וצעד. החלטתי ללכת למקום הנפלא ביותר בעולם בעיני- הים. כשהייתי קטן, אימא נהגה להגיד לי שהים נתן לה ולאבא אותי במתנה ומשום כך עיניי התכולות וצבע עורי כצבע החול ואופיי סוער ומשתנה כמו גלי הים ואחר כך הייתה נושקת על אפי ואני הייתי צוחק צחוק מתגלגל שהיה נשמע עד למרחקים. כשהגעתי לחוף השעה היתה שעת דימדומים והשמש החלה להיבלע באיטיות בתוך הים יוצרת במים כתמים אדמדמים צהבהבים. פסעתי לאט על החול מניח לגלים ללטוף את כפות רגליי. החוף היה כמעט ריק. ומלבד כלב משוטט אחד לא היה איש. התיישבתי על אחד הסלעים נושם את אויר הים הצלול לריאותיי בדממה. עצמתי את העיניים, חיוך נפרש על פניי ואז נזכרתי בה. נועה שלי. אחרי שהמפקד והקצינה הלכו אבא ואימא התקשרו והודיעו לנועה והיא נשמעה שבורה מבעד לקו הטלפון. אני ונועה כמו אחים והרבה יותר מזה. אנחנו יחד מאז ומתמיד והכל רצינו לעשות יחד. להתגייס יחד, להשתחרר יחד, לנסוע לטיול במזרח יחד, ללמוד יחד ואולי אפילו להתחתן... היתה בנינו אהבה חסרת גבולות ,ללא תנאים וכמעט שאף פעם לא רבנו. עכשיו הפנים היפות שלה הופיעו אל מול עיני ויכולתי לשמוע את צחוקה הרך ואת קולה קורא אליי. החלטתי ללכת לביתה ולראות איך היא מתמודדת עם הבשורה. הגעתי לביתה שבקריית חיים כשהדלת הייתה פתוחה. אימה ישבה בסלון יחד עם אביה אך היא לא היתה שם. נכנסתי פנימה והתקדמתי לכיוון החדר שלה ושם ראיתי אותה. יושבת לה בשקט מביטה בתמונה ודמעות זולגות על לחייה הקטנות והעדינות. היא שתקה ולא אמרה דבר וכל דמעה שירדה מעיניה היפות כאילו פערה חור קטן בגופי ונשמתי. חיוורת היתה ודומה היה שאותה ידיעה שאבה ממנה את כל שמחת החיים שהיתה בה עד הטיפה האחרונה. לא יכולתי להביט בה סובלת כך ופניתי ללכת. יצאתי החוצה מביתה והחלטתי לחזור לביתי שלי.
זה קרה בבוקר יום שישי. צלילי גלי צה"ל שבקעו מן הרדיו הישן של אבא מילאו את הבית. אמא עמדה במטבח והכינה תבשילים ואבא היה במקלחת, מתגלח ומזמזם לעצמו שיר ישן. הבית היה נקי ומואר מקרני שמש מרצדות שחדרו דרך התריסים וריחות התבשילים התערבבו עם ריח משחת הגילוח. הבית כולו היה ערוך ומוכן לכבוד השבת. פתאום,את אווירת האידיליה קטעו שלוש דפיקות בדלת. אימא ניגשה ופתחה אותה ובפתח עמדו מפקד וקצינת שלישות.בבת אחת הפך המבט בעיניה של אימא לרחוק ומזוגג מבקשת לשמוע מהם:" אל תדאגי, הוא רק נפצע, הכול יהיה בסדר, הוא יחזור מהר מאוד לצבא אחרי שהכול יעבור והוא יחלים." אבל תקוותיה היו תקוות שווא. הם עמדו לבשר לה את מה שחששה ממנו הכי הרבה. את הגרוע מכול. "גברת שחר" הוא פתח ואמר." הבן שלך, גולן... הוא היה מעורב בתקרית ירי. זה היה במהלך פעולה מבצעית שגרתית, הוא עמד להסתער יחד עם הפלוגה... הוא צעד בראש כשהוא נורה על ידי צלף ו...", בשלב זה קולו של המפקד הפך עמום וחנוק כאילו אין עוד אוויר בריאותיו והדיבור מקשה עליו עד מאוד, אך לקח נשימה עמוקה והמשיך,"ולמרות שניסינו לעשות כל מה שיכולנו, הוא מת.... אני מצטער..." שתיקה. שתיקה שאומרת הכול.אימא הביטה במפקד ובקצינת השלישות שעמדה לידו ואלה השפילו מבטם. עיניה של אמא נמלאו דמעות וכל מה שיכלה לסנן מבין שפתיה היה "לא... לא... גולן שלי, ילד שלי, פרח שלי.... למה???" המפקד והקצינה החליפו ביניהם מבטים תכופים של חוסר אונים מוחלט כאילו מקווים שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותם. אבא ששמע את כל המתרחש יצא מחדר האמבטיה מדיף כולו ניחוח של "אחרי גילוח". כשראה את המפקד בפתח ואת אמא עומדת ובוכה הבין מה קרה. אמא נפלה לזרועותיו ומיררה בבכי, והוא שאף פעם לא ראיתי אותו מזיל דמעה החל למרר בבכי חלוש יחד איתה. אבא היה הראשון שהתעשת והזמין את העומדים בדלת להיכנס ולשבת. המפקד סיפר לאבא את כל הפרטים על אותה תקרית ירי ועל אותו צלף שירה יריה אחת בחזה, יריה אחת שממנה כבר לא היתה חזרה. ואז הם עזבו. משאירים זוג הורים בבוקר יום שישי בבית אפוף צלילי גלי צה"ל וריח מעורב של תבשילים, משחת גילוח והרבה כאב. הידיעה על המוות התפשטה די מהר. ומהר מאוד החלו להגיע אנשים אל הבית על מנת להביע צער ותנחומים."כזה פרח הוא היה..." הם אמרו. "לא מגיע לו.... כל כך צעיר..." אבא לחץ להם יד והגיש משהו לשתות. ואמא... היא רק עמדה בצד ודמעות נושרות על לחייה כמי שאינה מוצאת מנחם שייקל על סבלה ולו במעט. והאם אפשר בכלל? ועוד ועוד מנחמים, ועוד ועוד לחיצות ידיים יבשות, ועוד דמעות, ועוד מילים שנזרקות לחלל האוויר, ועוד צער,ועוד כאב. כאב שאין לו סוף. הרגשתי צורך לצאת החוצה. לא יכולתי להישאר במקום בו יש כל כך הרבה עצב, ייאוש וכאב. כל אלה הקיפו אותי עד כדי מחנק... ואני רק רציתי החוצה, החוצה לאוויר הנקי ולשמש החמה. בדרכי החוצה נתקלתי בה. מודעת האבל שהיתה תלויה מחוץ לדלת מוקפת במסגרת שחורה וגדולה. "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של בננו ונכדנו היקר- גולן שחר. ההלוויה תיערך ביום א` ה- 14.12 בשעה 16:00 בבית העלמין הישן בבת גלים. המשכתי ללכת וירדתי במדרגות. תחושת הקלה מסוימת אפפה אותי כשיצאתי החוצה והתחזקה עם כל צעד וצעד. החלטתי ללכת למקום הנפלא ביותר בעולם בעיני- הים. כשהייתי קטן, אימא נהגה להגיד לי שהים נתן לה ולאבא אותי במתנה ומשום כך עיניי התכולות וצבע עורי כצבע החול ואופיי סוער ומשתנה כמו גלי הים ואחר כך הייתה נושקת על אפי ואני הייתי צוחק צחוק מתגלגל שהיה נשמע עד למרחקים. כשהגעתי לחוף השעה היתה שעת דימדומים והשמש החלה להיבלע באיטיות בתוך הים יוצרת במים כתמים אדמדמים צהבהבים. פסעתי לאט על החול מניח לגלים ללטוף את כפות רגליי. החוף היה כמעט ריק. ומלבד כלב משוטט אחד לא היה איש. התיישבתי על אחד הסלעים נושם את אויר הים הצלול לריאותיי בדממה. עצמתי את העיניים, חיוך נפרש על פניי ואז נזכרתי בה. נועה שלי. אחרי שהמפקד והקצינה הלכו אבא ואימא התקשרו והודיעו לנועה והיא נשמעה שבורה מבעד לקו הטלפון. אני ונועה כמו אחים והרבה יותר מזה. אנחנו יחד מאז ומתמיד והכל רצינו לעשות יחד. להתגייס יחד, להשתחרר יחד, לנסוע לטיול במזרח יחד, ללמוד יחד ואולי אפילו להתחתן... היתה בנינו אהבה חסרת גבולות ,ללא תנאים וכמעט שאף פעם לא רבנו. עכשיו הפנים היפות שלה הופיעו אל מול עיני ויכולתי לשמוע את צחוקה הרך ואת קולה קורא אליי. החלטתי ללכת לביתה ולראות איך היא מתמודדת עם הבשורה. הגעתי לביתה שבקריית חיים כשהדלת הייתה פתוחה. אימה ישבה בסלון יחד עם אביה אך היא לא היתה שם. נכנסתי פנימה והתקדמתי לכיוון החדר שלה ושם ראיתי אותה. יושבת לה בשקט מביטה בתמונה ודמעות זולגות על לחייה הקטנות והעדינות. היא שתקה ולא אמרה דבר וכל דמעה שירדה מעיניה היפות כאילו פערה חור קטן בגופי ונשמתי. חיוורת היתה ודומה היה שאותה ידיעה שאבה ממנה את כל שמחת החיים שהיתה בה עד הטיפה האחרונה. לא יכולתי להביט בה סובלת כך ופניתי ללכת. יצאתי החוצה מביתה והחלטתי לחזור לביתי שלי.
