ג'ורנאל קלאב לחודש מרץ.

[יער יפעת]

ג'ורנאל קלאב לחודש מרץ.

ספרינגי שלנו לא יכלה להביא את התוכן הפעם אז אני מחליפה אותה...
מקווה שתמצאו את הנושא מעניין ומחכה לדיון מפרה ומחכים.

 

[יער יפעת]

ההורה כמודל לחיקוי

ההורה כמודל לחיקוי.

אני מביאה היום שני קישורים בנושא התפקיד ההורי בקשר לפעילות גופנית בילדים.
הקישורים הם "סיפור" המבוסס על מחקרים שנערכו .
המחקר הראשון גילה שהאופן בו ילדים נתפסים על ידי הוריהם - כבעלי יכולת אתלטית או לא – משפיעה על מידת העידוד של ההורים לכיוון פעילות גופנית.
"study found that parents who think their children have some sort of athletic ability were much more likely than other parents to provide instrumental and emotional support for young children to be physically active"
מכיוון שהקשר בין מידת הפעילות של ילדים צעירים לבין בעיות השמנה ומחלות סיסטמיות שונות ידוע ומוכח הרי שעל ההורים לעודד את ילדיהם להיות פעילים ללא קשר למידת היכולת שלהם או למידת ההצלחה האמיתית או הצפויה.
מכיוון שלעיתים הורים רוצים לחסוך מילדם חווית כישלון או נחיתות לעומת ילדים אחרים הרי שהנטייה תהיה לחשוף אותם יותר לתחומים בהם יצליחו. החשיפה למוזיקה, אמנות, מדע או תחומים אחרים אינה מוטלת בספק. עם זאת הצורך להיות פעיל חשוב ביותר לבריאותם ולכן יש למצוא את הדרך לעודד ילדים להיות פעילים גם אם יכולותיהם אינם הטובות ביותר וזו אינה נטיית ליבם.
המחקר השני דן באופן בו הורים נתפסים על ידי ילדים . המחקר שנעשה באנגליה- המדינה המובילה באירופה בהשמנת ילדים והשנייה בעולם אחרי ארה"ב (כשישראל לא מפגרת אחריהן בהרבה...) קשר בין האופן בו הילדים תפסו את מידת הפעילות של הוריהם לבין היכולת הגופנית של הילדים.
"Children who said their parents do almost no physical activity have a 50 per cent greater risk of being unfit than children with more physically active parents"
"The researchers highlighted that as parents act as role models for their children, particularly girls, parents need to be seen to be active to show their children how to live a healthy, active life. Dr Sandercock said some parents may actually be active but their children do not realise it."
כלומר: לא מספיק שנהיה פעילים, על הילדים לתפוס אותנו ככאלה.
לדעתי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להיות פעילים ביחד .
ידוע היום שמידת הכושר של הילדים חשובה לא פחות ממשקל תקין. ילד שכושרו טוב ובעל עודף משקל קל יהיה בריא יותר מילד במשקל תקין אך עם יכולת גופנית ירודה.
לסיכום: בתפקידנו ההורי עלינו לעודד את ילדינו לפעילות גם אם לא יהיו הטובים ביותר , לשבח את המאמצים שהם עושים ולא רק את התוצאות ולהוות בעצמינו דוגמא לשמירה על אורח חיים פעיל ובריא תוך שיתוף ילדינו במה שאנחנו עושים על מנת שיתפסו אותנו באופן הזה.

 

[יער יפעת]

קשור, ולא קשור

do as I say, don't do as I do

 

[יער יפעת]

והקישור...

[URL]http://www.youtube.com/watch?v=6cCAcYOM7UQ[/URL]

 

[קיץ 2011]

רק על עצמי לספר ידעתי

לא ממחקרים, פשוט מנסיון.

לילדים שלי יש 2 הורים ש"עושים ספורט", כל אחד לפחות שלוש פעמים בשבוע, לרב יותר.

בלי שנגיד להם כלום, שומעים כאן לפעמים: אני רוצה לרוץ אתכם.
או יום אחד כשהזדמן לי לצאת לריצה בשעות אחה"צ, הם פשוט הודיעו שהם מצטרפים. אז לקחתי אותם לריצה של ק"מ אחד (הם קטנים עדין), החזרתי אותם הביתה, והמשכתי בשלי.

אני מאמינה שדוגמא אישית היא לפני הכל.
אם יש דוגמא אישית, לא צריך בכלל להתאמץ לגרום לילדים להיות פעילים. זה מובן מאליו.

 

[יער יפעת]

עם זאת שאני נוטה להסכים למשפט

"דוגמא אישית לפני הכל"
זה דיון שנכחתי בו לא פעם-
האם הדיאטנית חייבת להיות רזה?
האם רופא מעשן אינו רופא טוב?
ומה עם מאמן כדורגל שכרסו הולכת לפניו?
לפני לא מעט זמן צפיתי ב"מעגל" של דן שילון. ישבו שם אולי 7 "סלבריטאים" ודיברו על שנות בית הספר שלהם.
כולם תיארו את עצמם כתלמידים לא טובים וכולם היו חסרי תעודת בגרות. ותהיתי- האם כך היו רוצים שיהיו גם ילדיהם? מה הדוגמא שהם מייצגים? האם הורה יכול לצפות מילדו להיות תלמיד טוב כשהוא לא היה כזה? ובמה זה שונה מפעילות גופנית?

 

[קיץ 2011]

אני לא אומרת שחייבים

ובטוחה שלא כל ההורים של האלפים שרצו בתל אביב רצים/רצו גם הם.

אבל לי, כהורה, קל יותר בדרך הזו. ילדים, בעיקר בגיל הצעיר, נוטים לחקות את ההורים בהתנהגויות שונות, לטוב ולרע.
כמו אם אני אתמיד בלהגיד תודה/ סליחה/ בבקשה, יהיה קל יותר לצפות לזה מהילדים מאשר אם אני אדבר בגסות רוח, בזה שאני בעצמי רצה, או הולכת או רוכבת כשצריכה לעשות דברים ולא נכנסת לאוטו לכל דבר, ככה הגיוני יותר לצפות לזה מהילדים.

נכון, אנחנו לא שווים. וכנראה שגם או לא הייתי ספורטיבית, הייתי מעודדת אותם להירשם לחוג ספורט. אבל ברגע שאבא ואמא פעילים, הם פשוט גם רוצים.

 

[רצה רחוק]

אני רק מעבירה את זה הלאה...

בתור בת להורים פעילים מאד ספורטיבית ובכלל, במיוחד אבי אבל גם אמי, לא היתה לי ברירה: פשוט נולדתי לתוך זה. אבי תמיד הטיף לנו לעסוק בספורט לפחות שעה ביום, ולקרוא ספר. לצד ההטפה היתה הדוגמה האישית- בכל יום הוא רץ, רכב או שחה או גלש על גלשן רוח, ולמעט הגלשן- ממשיך בכך עד היום. גם אמי רוב השנים עסקה בספורט כזה או אחר, כששחינו- גם היא נרשמה לקבוצת שחיה, כשלמדנו לשחק טניס- גם היא לקחה שיעורי טניס וכן הלאה. שני ההורים סיפקו דוגמה אישית, הן בספורט והן בקריאת ספרים. טבעי לגמרי היה שאהפוך לתולעת ספרים (זה קצת עבר לי מאז) ול"פריקית של הדבר" בספורט, בכל תקופה בענפים אחרים.
הוריי מעולם לא התעניינו בתחרויות או במהירות. כל מה שעניין אותם היה עצם העיסוק בפעילות גופנית, לשם השמירה על הבריאות.
זה חלחל אל שלושת ילדיהם ללא יוצא מן הכלל.
לי היה ברור מרגע שהפכתי לאם, שבנותיי תקבלנה הכוונה ברורה לעיסוק בספורט, והדוגמה האישית משני ההורים תעשה אף היא את שלה.
לשמחתי לא הייתי צריכה להתאמץ, שתיהן בחרו בענפים שונים, החליפו מדי פעם. רק הגדולה קצת איבדה עניין בשנה האחרונה, בקושי ממשיכה בהתעמלות אומנותית פעמיים בשבוע, אבל את הריצה, השחיה, הרכיבה והטניס- די נטשה. מדי פעם אני מצליחה לשכנע אותה לרוץ מעט, כרגע היא בעיקר עסוקה בלהיות מתבגרת...
הקטנה נמשכת יותר למשחקי כדור, מאד מוכשרת בהם, אבל משלבת גם ריצה ורכיבה על אופניים ושחיה לעתים רחוקות יותר.
אני בפירוש אומרת להן, שחשובה הפעילות עצמה, ואילו ההישגים בתחרויות הם משניים לעצם הפעילות.
הגדולה כבר מסרבת לצאת לרוץ או לרכוב איתי, הקטנה עדיין עושה זאת מדי פעם, ואלה שעות נהדרות יחד.
דוקא משום שאצלי העיסוק בספורט הוא אינטנסיבי ותופס מקום חשוב מאד בחיים, ודוקא משום שאני די תחרותית, יש לי תחושה שהבנות שלי נרתעות מעט מלהכנס ל"תחומים שלי"- כאילו הן מבקשות להמנע מלהיות במצב שמשווים אותן אלי, וזה ממש מצער אותי. גם משום שהייתי שמחה לראות אותן יותר בתחומים שאני אוהבת, וגם משום שאני יודעת שיש להן גנים טובים ויכולות שהן אינן ממצות. מצד שני ברור לי, שיום יבוא ושתיהן יגיעו או יחזרו אל הריצה, הרכיבה והשחיה. הן עדיין אינן יודעות זאת, אבל זה אצלן בדם...

 

[ayeletfs]

חיבור דרך אהבה משותפת

תודה יערה על התזכורת להיכנס ולהגיב...
לפני כשנה ספרינגי ביקשה תמונות של הורים וילדים בפעילות משותפת
ושלחתי לה תמונה של יונתן ושלי באירוע רכיבה קבוצתי שהשתתפנו בו לפני חמש שנים אני חושבת
המבט המאושר של שנינו בסיום הרכיבה (שממש לא היתה פשוטה עבורו - 35 ק"מ לילד בן 8)
הבהירו לי שזה כל כך נכון!
והתמונה הזו היתה השראה למה שאני עושה עכשיו.
אני מאמינה שאנחנו חייבים לתת לילדים שלנו כלים להתמודד עם החיים ולכוון אותם
וזה כולל גם הכוונה בנושא התזונה, גם הכוונה בנושא הספורט... (וכן מסכימה איתך קרן גם הכוונה בנושא ספרים ומוסיפה גם בכלכלה נכונה וניהול כסף)
ארבעת הנושאים האלה וגם אחרים הם נושאים שמצריכים עבודה מתמדת וחינוך מגיל צעיר בהחלט דרך דוגמא אישית ויצירת הזדמנויות לפעילות משותפת.
ילד שהתזונה שלו כללה גם ירקות, פירות, דגנים מלאים וכו' מן הסתם יאכל את זה גם כמבוגר כי זה המזון שאליו התרגל מבית.
ילד שרכב או שחה בין אם בשביל הכייף ובין אם במסגרת קצת יותר תחרותית קיבל כלים להמשך החיים
כי גם רכיבה וגם שחיה אלו ענפי ספורט שניתן לעסוק בהם גם בגיל מבוגר ללא תלות בסביבה, רוצה לומר, לא צריך לארגן נבחרת כדורסל בגיל 60 שביל לשחות...
ולמי שהתנועתיות מוטמעת בו מגיל צעיר יהיה יותר קל - יהיו פחות פחדים, גם אם שכח - שני שיעורי שחיה יזכירו נשכחות, כמה סיבובים בפארק יזכירו איך רוכבים.
בעיני זו מתנה לחיים, בעיקר לחיים בעת הנוכחית שמזמנים לרובנו עבודה לא פיזית, ישיבה על כסא או מצבים סטטיים ברוב שעות היום.

ובמשפחה שלי
יונתן גדל לתוך העובדה שאמא שלו עושה ספורט, בהתחלה הוא הלך אחרי כשהתחריתי בטריאתלון הוא היה טריאתלט, כשעברתי לאופניים הוא עבר לאופניים
אח"כ נפרדנו והוא המשיך לשחיה ועכשיו כבר שנה שניה חזר להתחרות בטריאתלון.
החיבור סביב אהבה משותפת מייצר קשר משפחתי נוסף ומבטיח הטמעה מתוך אהבה ולא רק מתוך דוגמא אישית.
כמה שזה היה מרגש להשתתף איתו באירוע רכיבה ולרכוב לצידו מעל 50 ק"מ כשהוא על אופני כביש חדשים, לראות את ההתלהבות שלו בירידות בצבירת המהירות
ומצד שני לקטר לצידו ולנחם אותו בעליות של יער הנשיא וזכריה. ללמד אותו לרכוב עם קליטים, ללוות אימון של קבוצת הטריאתלון בבני ציון - המון רגעים מרגשים שנכנסו לבנק הזיכרונות המשותפים.
הכי מרגש כשלקחתי אותו "לעבוד" לצידי כעוזר מדריכה בקבוצת ההורים והילדים שבניתי בהשראת אותה התמונה, בדיוק למטרה הזו לחבר הורים וילדים סביב אהבת הרכיבה המשותפת.
מאד מאמינה בחיבור משפחתי סביב הספורט לפחות בגילאים הצעירים, צבירת חוויות משותפות, יצירת הזדמנות וחשיפה למה שאנחנו אוהבות.

 

[גמדים קטנים]

אותי מפחיד דווקא ההפך

ברור לי שאני ובן זוגי עושים ספורט. ברור לי שממש נשמח אם שחר יצטרף אלינו. בעצם, ברור לי שהוא יצטרף אלינו.
אני רק חוששת מכך שנדחוף אותו יותר מדי - אני חוששת מכך שהוא ירגיש שלהיות ספורטאי זאת הדרך שלו לרצות אותנו. שלא יעשה את זה מסיבות פנימיות אלא ירגיש מחוייב.

 

[ayeletfs]

אז לא לוחצים...

בכל גיל זה מרגיש אחרת
את נותנת את הכלים
מציעה פעילות משותפת בדיוק מהחיבור של הכיף והביחד
כשזה נכנס לחלק מהפעילות המשפחתית
אז פתאום הזאטוט מצטרף לריצה קצרה
ופתאום הוא מבקש לרכוב ביחד
ויום אחד הוא אומר לך - לא רוצה שתבואי
סבבה - לך לבד
ומגיע גיל ההתבגרות - לא בא לי לקום בבוקר - צודק!
ואני יודעת שגם יבוא השלב שהוא אולי יפסיק וזה גם בסדר
אבל זה כבר מזמן שלו וכשהוא יחליט שרוצה לחזור הספורט יהיה שם.
הבנות הגדולות שלי כבר מזמן מחוץ לבית
לא אמרתי כלום... הן מצאו את הדרך לשלב פעילות ביומיום שלהן
והאופניים נסעו לשדה בוקר, חזרו הביתה ועכשיו נסעו לפארן
מזרן היוגה נדד לבאר שבע וחזר עכשיו להתאוששות הביתה.

אמא שלי כתבה לי תגובה לפוסט על החצי בתל אביב
שלא ברור לה איך יצאתי כזו ממשפחה לא ספורטיבית בעליל
צודקת דוגמא אישית לא ממש היתה
אבל היא שכחה שהיא זו שדחפה אותי ללכת לחוג שחיה 4 שנים
היא שכחה שהייתי הולכת לשחות עם אבא שלי בשש בבוקר
היא שכחה שרכבתי לבית הספר כל בוקר
ואולי זה גם קשור לזמנים אחרים כשילדות היתה משולבת בפעילות.

בכל מקרה אני סומכת עליך שתדעי לייצר את האיזונים
ותמצאי את הדרך לעזור לשחר למצוא את הספורט שלו
בלי להרגיש שהוא צריך לרצות מישהו.
בינינו זה פחות קשור לספורט יותר לדינמיקה בין הורים לילדים
חוץ מזה שחר רץ כבר מהבטן וממשיך עכשיו בעגלה זה ממילא מוטמע בקצב שלו
וברגע שהקצב כבר כאן הוא שלו

 

[melon]

אני מניחה

שבתור בטל"שית (=בטטה לשעבר) אני יותר רגישה לנושא. כי מי יודע איפה הייתי היום עם טיפל'ה דחיפה מהבית ?

אצלנו יש לילדים יש חובה לקחת חוג ספורט אחד. למתבגרת זה צריך להיות ספורט קבוצתי (אנחנו אוהבים את כמסגרת חברתית בגיל הקשה הזה) , השאר - לא משנה. לבחירתם. מה שירצו אבל לא מקובל לא לעשות כלום כלום כלום.
יש להם יכולת לבחור מה הם רוצים ולא האם הם רוצים.
המתבגרת התמרדה לפני כמה חודשים ונתנו לה להתבשל כמה שבועות. היא הודיעה שהיא מוכנה ללכת לפגישה אחת של כדור עף ומאז היא מאוהבת במשחק וגם הולך לה ממש טוב.

הם גם ביקשו לרוץ איתי את מירוץ האביב הגדול, הסכמתי בתנאי שיתאמנו ובנתיים הם עומדים יפה במשימה.


אחד התפקידים שלי , כמו שאני רואה את זה , זה חשיפה לסוגי ספורט שונים : שחייה , טקוונדו , בייסבול, כדורסל. וגם ריצה משותפת
זה נותן להם להרגיש מה ספורט עושה להם, זה נותן להם לחוות הצלחות וכישלונות (אישיים וקבוצתיים ) , זה נותן מסגרת חברתית איכותית (=בשאיפה ...).


מצרפת לינק לכתבה מקסימה של יובל בז'רנו שכותב נפלא

(ואגב , גם הכתבה הבאה שפרסם באותו אתר מרתקת ושווה דיון נוסף - איפה הגבול ?)

 

[יער יפעת]

אני רק שאלה

או שתיים...
למה היום בשביל פעילות ספורטיבית צריך "חוג"? פעם ילדים היו נפגשים במגרש ומשחקים לבד כדורסל או כדורגל (או כדורעף)?
מה בנוגע להורים שמבחינה כלכלית אינם יכולים "לחשוף" את ילדיהם לכל מגוון החוגים הקיים?

לגבי הכתבות של יובל בז'רנו-
מצד אחד בארה"ב ספורט הוא כרטיס כניסה להשכלה גבוהה ויש השקעה עצומה בספורט במסגרת בתי הספר, מצד שני ארה"ב מובילה בעולם בהשמנת ילדים, ומצד שלישי יש פערים עצומים בין שכבות סוצואקונומיות , בין מדינות שונות (states), בין המרכז לפריפריה ובין הפרטי לציבורי. והכי אני מצטרפת לשאלה- איפה הגבול?

ועוד משהו- זה לא סתם שמישל אובמה הקימה את הפרוייקט let's move. אולי גם פה צריך פרוייקט כזה.

 

[גמדים קטנים]

לדעתי זה עניין בטיחותי במקורו

פעם יכולת (או - הרגשת בטוחה) לשלוח את הילד לשחק בחוץ. היום זה בעייתי כי הוא יידרס/ייאנס/יאבד את האייפון. אז אם כבר צריך השגחה של מבוגר, עדיף שמישהו אחר יעשה את זה

נו, זה חלק מההפרטה של החינוך באופן כללי. הורים לא חושבים שהם טובים מספיק ללמד את הילד, ולכן שולחים אותו לחוג.

 

[melon]

שאלה מצויינת

והתשובות מורכבת מכה משתנים. אני חיה בקנדה , ששונה מאוד מארה"ב
.
אז קודם כל לצאת לבד למגרש , במקום שבו קובעים פלי-דייט שבוע מראש , זה פשוט לא קורה .....
מנטליות ? פחד מזרים ? (פחות מארה"ב אבל קיים גם כאן) עודף הגנה על הילדים כאן ?
לא יודעת אבל עובדתית זה ככה. הילדים שלי כן משחקים בחוץ לבד כדורסל (יש לנו בחנייה),

אז גם אצלנו רץ קמפיין דומה שנקרא lets play שקורא באמת לחזור למגרשים ולשחק.כמו פעם. הדגש על משחק חופשי ולא על פעילות גופנית.

מצד שני - נקודה חשובה שעונה לשאלת היכולת הכלכלית -
ממשלת קנדה מעודדת הורים לשלוח לחוגי ספורט ע"י סיבסוד ואף יותר מזה - מעניקה הטבות מס להורים ששולחים לחוגי ספורט (!) ז"א זה "משתלם" להורה.
התפיסה מאחורי זה שזה משתלם למדינה כי ילד פעיל = (כנראה) מבוגר פעיל = מבוגר בריא.
ז"א לטווח ארוך הם חוסכים על תרופות ורופאים (יש כאן רפואה ציבורית )
תארי לעצמך בישראל מצב שבו חוגי ספורט מסובסדים מאוד , איך זה ישנה את פני החברה בעוד 20 שנה ?

כמה מחברי לעבודה משתתפים בליגות חובבים למבוגרים.הם ממשיכים לעשות את מה שעשו בילדות (הוקי , כדורגל, כדורעף , בייסבול ). פגישה דו-שבועית לאימון ובירה ומדי פעם משחק - כיף ובריאות (טוב, בלי הבירה)

וכמובן כמו שגמדים ציינה - עלויות ההשכלה הגבוהה הם אדירות, אז אולי גם יצא מזה איזה מילגונת יום אחד ? מה רע ?

 

[גמדים קטנים]

סיבסוד חוגי ספורט - מגניב!

 

[יער יפעת]

אני חושבת שצריך לשים לב להבדל בין

ילד "ספורטאי" לילד "פעיל".
פעילות לא חייבת להיות ספורט בהיבט הצר, ההישגי, הנתון במסגרת.
טיול רגלי הוא פעילות.
וגם משחק מחבואים, שלושה מקלות ו"קדרים באים" .
"הורה פעיל" הוא לאו דווקא זה שיוצא לריצה בחמש בבוקר וחוזר לפני שהילדים קמים. לפעמים זו האימא שתשחק עם הילד בגינה ולא תשב על ספסל עם חברות, זה האבא שישחק עם הילד מטקות בים במקום לקרוא עיתון בכיסא הנוח, או צלחת מעופפת בפארק במקום לנפנף על המנגל.
כפי שמצוין במאמר שהבאתי למעלה - זה שההורה עוסק בספורט לא אומר שהוא ייתפס כפעיל בעיני הילד.
ואם נתייחס גם למאמר הראשון - עידוד ילדים לפעילות גופנית שאינה קשורה בכישרונותיהם או יכולותיהם תעשה היטב בצורת משחק ובילוי פעיל משותף.
לא בטוח ששחר יצטרף אלייך. למה שלא תצטרפי את אליו?

 

[רצה רחוק]

דוגמאות לפעילות ללא חוגים

הקטנה שלי במשך שנים היתה סרבנית חוגים, אבל מדי יום שיחקה במשך שעות כדורגל, כדורסל ועוד משחקים הכרוכים בריצה, קפיצה ותחרויות עם הבנים.
כיום היא משחקת כדורעף וכדורסל בחוגים, אבל במקביל יוצאת לריצה עם החברים שלה (רובם בנים של חברצים שלי), רוכבת על אופניים איתם או איתי וממשיכה לשחק כדורגל וכדורסל ללא מסגרת.
אתמול כששבתי מהעבודה, מצאתי אותה עם ילדה נוספת משחקות כדורסל בחניה (תלוי שם סל בגובה תקני כי רוב הילדים בבניין משחקים כדורסל). הייתי קצת המומה, כי בד"כ היא משחקת רק עם בנים... בסוף התברר שהן נבחרו לייצג את הכיתה בחידון בית ספרי ע"ש אלברט איינשטיין, נפגשו כדי ללמוד יחד לחידון, והקטנה שלי כבר ניתבה את המפגש למחוזות הנוחים לה. כששאלתי אותה האם היא מלמדת את האורחת לשחק כדורסל, היא השיבה: "טכנית, אני מאמנת אותה...".
אגב פעילות- בעוד שאנחנו חרשנו את הרחובות ברגל וההורים לא הסיעו אותנו כמעט לשום מקום, הרי שכיום הבנות שלי ממש מקטרות אם הן צריכות ללכת ברגל לביה"ס (חצי ק"מ בעליה)...

 

[יער יפעת]

מילות סיכום

ג'ובראן חליל ג'ובראן
הילדים

ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
כי באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם .
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם .
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, ולא יתרפקו על האתמול.
אתם הקשת ממנה כחצי חיים, ילדיכם שלוחים:
הקשת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,
ברצותו כופף קשתכם למען חציו הנורים למרחקים -
התרצו לידיו המותחות קשתכם,
כי אוהב הוא את החצים במעופם
גם את הקשתות הנענות לידו.

 

[oggi2]

מקסים, אהבתי את מילות הסיכום

כמה נכון. תודה