גמדים קטנים
New member
ג'ורנל קלאב יולי - על המתכרות לאימונים
אז אחרי ששכחתי לגמרי מהתור שלי בחודש שעבר, הנה הוא – הג'ורנל קלאב של יולי!
התחום שבחרתי לחפור בו הוא התמכרות לספורט, וספציפית הזווית הנשית. יש כמובן מליוני מאמרים על זה, אז אני לא יכולה להבטיח שבחרתי את המובילים, אבל הנה כמה זוויות מעניינות על התחום.
מניחה שאני לא היחידה שמטרידה אותה הדילמה של "כמה זה יותר מדי" (טוב, אולי לא בימים אלה, אבל כשאני ממש מצליחה להתאמן). מצד אחד, ברור שספורט זה טוב, זה משמח, זה בריא וזה מקדם. מצד שני, במיוחד כשעוסקים בו באינטנסיביות, עולה החשש להתמכרות. התחושה המציקה בימי מנוחה, ולפעמים אפילו בערב של אימון בוקר – כאילו חסר לי משהו... וכמובן החרפנה בתקופת מחלה או פציעה. הסביבה גם היא תורמת לדילמה – בעיקר ב"ביקורת בונה" כמו "את לא מגזימה?!"
המאמר הראשון מגדיר את המאפיינים של "תלות באימון":
1. הקטנת הרפרטואר שמוביל לדפוס סטריאוטיפי של אימון בלו"ז קבוע פעם או יותר ביום
2. תיעדוף ספורט על פני פעילויות אחרות
3. סבילות גוברת (=צריך כל פעם "להגדיל את המנה")
4. סימפטומים של גמילה – הפרעות מצב רוח כאשר אי אפשר להתאמן
5. תחושת הקלה (או המנעות מסימפטומים של גמילה) בעקבות אימון
6. מודעות לצורך/דחף להתאמן
7. חזרה מהירה לדפוס הקודם לאחר הפסקה
המאמר מונה גם מאפיינים קשורים:
7. המשך אימונים למרות פציעה או קשיים עם בן הזוג/משפחה/חברים/מקצועיים
8. הורדה במשקל על מנת לשפר ביצועים.
אז טוב... נראה לי שבימי האימונים שלי סימנתי V על 1-7 בערך. אבל צריך לזכור שבפסיכולוגיה, כולנו נמצאים על הרצף של *משהו*. השאלה היא האם אנו גורמים סבל לעצמנו או לאחרים, האם עברנו איזה קו דמיוני שמבדיל בין "בריא" ל"פתולוגי". המאמר הזה לא ממש נתן לי תשובות.
המאמר גם מבחין בין "תלות ראשונית" – שזה בעצם התמכרות לספורט – לבין "תלות משנית" שהיא התמכרות לספורט שקשורה להפרעות אכילה. זה מעלה את החשש שנשים יראו יותר תלות בספורט, כיוון שיש להן גם יותר הפרעות אכילה.
אז מכאן עברתי למאמר השני שדן ספציפית בהבדלים בין גברים לנשים.
המחקר שלהם כלל חובבים רציניים (מתאמנים לפחות 5 פעמים בשבוע) בענפי ספורט שונים.
במחקר הזה, 28% מהנשים ו-38% מהגברים הראו סימפטומים שליליים של תלות בספורט, אך ההבדל בין גברים לנשים לא מובהק סטטיסטית. יחד עם זאת הם ציינו שנשים וגברים משקיעים בספורט ממוטיבציות שונות – נשים כדי לרזות וגברים כדי להתחזק.
המאמר האחרון דן רק בנשים, ובהבדל בין תלות ראשונית למשנית (משנית להפרעות אכילה).
הם לקחו קבוצה של נשים ועשו להן שאלונים כדי לגלות האם יש להן תלות בספורט. אז הן חילקו אותן לקובצת ביקורת (אין תלות), תלות ראשונית ותלות משנית. ובדקו את איכות החיים שלהן – מצב רוח, דפוסי שינה וכו'.
והגיעו למסקנה מעניינת – בהעדר הפרעת אכילה (תלות ראשונית), אין הבדל במאפייני האישיות ורמת הלחץ הפסיכולוגי בין קבוצת הביקורת לאלו עם תלות ראשונית. יש לנשים עם התלות בספורט רמה דומה של בריאות הנפש והערכה עצמית כמו לנשים אחרות. במילים אחרות, לדעתם, תלות בספורט זאת לא מחלה בכלל, וגם אם כן – היא ממש לא נפוצה (ולא 20-30% כמו שטוענים מחקרים אחרים).
מה דעתכן?
ומי מתנדבת לג'ורנל קלאב הבא?
אז אחרי ששכחתי לגמרי מהתור שלי בחודש שעבר, הנה הוא – הג'ורנל קלאב של יולי!
התחום שבחרתי לחפור בו הוא התמכרות לספורט, וספציפית הזווית הנשית. יש כמובן מליוני מאמרים על זה, אז אני לא יכולה להבטיח שבחרתי את המובילים, אבל הנה כמה זוויות מעניינות על התחום.
מניחה שאני לא היחידה שמטרידה אותה הדילמה של "כמה זה יותר מדי" (טוב, אולי לא בימים אלה, אבל כשאני ממש מצליחה להתאמן). מצד אחד, ברור שספורט זה טוב, זה משמח, זה בריא וזה מקדם. מצד שני, במיוחד כשעוסקים בו באינטנסיביות, עולה החשש להתמכרות. התחושה המציקה בימי מנוחה, ולפעמים אפילו בערב של אימון בוקר – כאילו חסר לי משהו... וכמובן החרפנה בתקופת מחלה או פציעה. הסביבה גם היא תורמת לדילמה – בעיקר ב"ביקורת בונה" כמו "את לא מגזימה?!"
המאמר הראשון מגדיר את המאפיינים של "תלות באימון":
1. הקטנת הרפרטואר שמוביל לדפוס סטריאוטיפי של אימון בלו"ז קבוע פעם או יותר ביום
2. תיעדוף ספורט על פני פעילויות אחרות
3. סבילות גוברת (=צריך כל פעם "להגדיל את המנה")
4. סימפטומים של גמילה – הפרעות מצב רוח כאשר אי אפשר להתאמן
5. תחושת הקלה (או המנעות מסימפטומים של גמילה) בעקבות אימון
6. מודעות לצורך/דחף להתאמן
7. חזרה מהירה לדפוס הקודם לאחר הפסקה
המאמר מונה גם מאפיינים קשורים:
7. המשך אימונים למרות פציעה או קשיים עם בן הזוג/משפחה/חברים/מקצועיים
8. הורדה במשקל על מנת לשפר ביצועים.
אז טוב... נראה לי שבימי האימונים שלי סימנתי V על 1-7 בערך. אבל צריך לזכור שבפסיכולוגיה, כולנו נמצאים על הרצף של *משהו*. השאלה היא האם אנו גורמים סבל לעצמנו או לאחרים, האם עברנו איזה קו דמיוני שמבדיל בין "בריא" ל"פתולוגי". המאמר הזה לא ממש נתן לי תשובות.
המאמר גם מבחין בין "תלות ראשונית" – שזה בעצם התמכרות לספורט – לבין "תלות משנית" שהיא התמכרות לספורט שקשורה להפרעות אכילה. זה מעלה את החשש שנשים יראו יותר תלות בספורט, כיוון שיש להן גם יותר הפרעות אכילה.
אז מכאן עברתי למאמר השני שדן ספציפית בהבדלים בין גברים לנשים.
המחקר שלהם כלל חובבים רציניים (מתאמנים לפחות 5 פעמים בשבוע) בענפי ספורט שונים.
במחקר הזה, 28% מהנשים ו-38% מהגברים הראו סימפטומים שליליים של תלות בספורט, אך ההבדל בין גברים לנשים לא מובהק סטטיסטית. יחד עם זאת הם ציינו שנשים וגברים משקיעים בספורט ממוטיבציות שונות – נשים כדי לרזות וגברים כדי להתחזק.
המאמר האחרון דן רק בנשים, ובהבדל בין תלות ראשונית למשנית (משנית להפרעות אכילה).
הם לקחו קבוצה של נשים ועשו להן שאלונים כדי לגלות האם יש להן תלות בספורט. אז הן חילקו אותן לקובצת ביקורת (אין תלות), תלות ראשונית ותלות משנית. ובדקו את איכות החיים שלהן – מצב רוח, דפוסי שינה וכו'.
והגיעו למסקנה מעניינת – בהעדר הפרעת אכילה (תלות ראשונית), אין הבדל במאפייני האישיות ורמת הלחץ הפסיכולוגי בין קבוצת הביקורת לאלו עם תלות ראשונית. יש לנשים עם התלות בספורט רמה דומה של בריאות הנפש והערכה עצמית כמו לנשים אחרות. במילים אחרות, לדעתם, תלות בספורט זאת לא מחלה בכלל, וגם אם כן – היא ממש לא נפוצה (ולא 20-30% כמו שטוענים מחקרים אחרים).
מה דעתכן?
ומי מתנדבת לג'ורנל קלאב הבא?
