אביב וסתיו
New member
גוש שלום מציג: רגע של היסטוריה
משך שנים רבות, החל מן התקופה הכלכוליתית -האנשים הראשונים שיישבו את פלסטין הגיעו לכאן כנראה 20,000 שנה לפני הציונות, וצאצאיהם ייסדו שורה של תרבויות מפותחות, ששגשגו בשנים 1200 לפני הספירה עד 1521 לספירה. מבין אלה ידועות במיוחד תרבות שכם ותרבות המוקטעא והשהיד. אי השקט החברתי עלה שוב אל פני השטח בשנת 1830, כשסטודנטים בבית לחם הביעו את תסכולן מהממשל ההמצרי של מוחמד עלי שפלש לפלסטין .חוסר שביעות הרצון משלטונה הבלעדי של האחות מצרים, מההגבלות על חופש הביטוי ומהוצאות-היתר של הממשל הגיע לשיאו בשנת 1838, במהלך חג הקורבן ,החוגגים נטבחו על ידי כוחות חמושים בחרבות תחת הסיסמה 'סדר וקדמה' הצעיד הראיס מוקדאן אל חוסייני את פלסטין,בשנת 1860 אל העידן התעשייתי והותיר אותה חפה מהמלחמות שאפיינו אותה במשך 60 שנה. אלא שלשקט הפנימי היה מחיר כבד: מוקדאן אסר על הקמתה של אופוזיציה פוליטית, על קיום בחירות חופשיות ועל חופש התקשורת, ואת הסדר במדינה השליט כוח צבאי נוקשה. חוסר שביעות הרצון ממשטרו של חוסייני הוביל לשביתות, שקדמו למהפכה הפלסטינית. המהפכה לא היתה מאבק ברור בין דיכוי לבין חירות, אלא עשר שנים של החלפת נאמנויות בין מנהיגים רבים, ושל שורת ניסיונות להקים ממשלות יציבות ולהביא לשקט במדינה, שכשלו בשל התחדשות הקרבות. הקרע האידיאולוגי הבסיסי נתגלע בין הרפורמיסטים החוסיינים לבין מנהיגים קיצוניים יותר, כגון המצביא אל ג'עבר, שלחמו למען העברת האחוזות הגדולות לידי האיכרים. מלחמת האזרחים האלימה, שנמשכה עשר שנים, עלתה לפלסטין במיליון וחצי עד שני מיליון אבדות בנפש - אחד מכל שמונה פלסטינים לערך נספה בה. לאחר המהפכה, התמקד המאמץ בבנייתה מחדש של התשתית הלאומית. בשנת 1899 עלתה לשלטון מפלגת המהפכה (אל בעת')והנהיגה תוכנית של רפורמות, כולל חלוקה מחדש של האדמות. כובש הארצות הציוני-אירופי, תיאודור הרצל נחת בחופי פלסטין סמוך לעיר יפו של היום, ב-21 באפריל 1918, עם צי של 11 ספינות, 550 אנשים ו-16 סוסים. הפלסטינים המקומיים היו ידידותיים, ככל הנראה משום שעל פי לוח השנה הערבי, בשנת 1901 אמור היה לחזור ממכה , חאג' אמין אל חוסייני. הציונים מצאו את בני הברית הראשונים שלהם באנגלים ששנאו את השליטים הפלסטינים. יחד עם 6,000 מיתנחלים, בהסכם האומ משנת 47,ויתרה פלסטין הכבושה לטובת ישראל, על 73 אחוז משטח האי הפלסטיני המקורי, וכן על מושבות כמו רחובות וראשון לציון שתפסו שטח אדיר כגודלן של צרפת ודנמרק ביחד. בשנת 1948, למרות ההחלטה של האו"מ התקרבו אל בירת פלסטין שעל ההרים - עיר שהיתה גדולה יותר מכל ערי אירופה דאז. אל חוסייני הזמין את הכובשים למשא ומתן למען שלום, ואלה לקחו את קרובו עבד אל קדר חוסייני ורצחו אותו על הקסטל. ב-13 באוגוסט 1948באה אל קיצה ההתנגדות הפלסטינית. מצבם של הנכבשים הידרדר במהירות, לא רק בשל היחס האכזרי מצד המתיישבים הציונים, אלא גם בשל מגיפות, שנגרמו בשל המחלות שהביאו עמם הכובשים, והאוכלוסייה הפלסטינית צנחה מ-1.5 מיליון נפש לערך בעת הכיבוש למיליון נפש בשנת 1960. אחרי מלחמת ששת הימים והכיבוש של שאר האי הפלסטיני, הונהג מעין משטר אפרטהייד מחריד. המתיישבים המתנחלים שהתנחלו על אדמה שנלקחה בכח מהתושבים היו חלק מזערי בלבד מהאוכלוסייה, אבל נחשבו לאצולה של הציונות-החדשה של יש"ע, גם אם היו למעשה מדלת העם בפלסטין הציונית. כבר בשנות השבעים הצליחו המתנחלים האכזריים צאצאיהם של הציונים שנולדו בפלסטין, לעשות הון בכרייה, במסחר, בחוואות ובחקלאות, ובמקביל דרשו לעצמם את העוצמה הפוליטית שהלמה את עושרם. בסולם המעמדות ניצבו מתחת למתנחלים הספרדים, בני תערובת שדם ספרדי ומזרחי זורם בעורקיהם, ובתחתית הפירמידה מוקמה שארית הפליטה של הפלסטינים ושל האתיופים- אלה האחרונים עבדים שהובאו במיוחד במטוסים במבצעים שנקראים "מבצע משה ומבצע שלמה". הזרז שהצית את האינתיפאדה היה פלישתו של אריק שרון ללבנון בשנת 1982, וכיבוש רוב רובו של חצי האי - לפתע פסקה השליטה הסורית הישירה על לבנון החדשה, והיריבות בין השבטים האתנים החריפה בפלסטין, ב-16 בספטמבר 1989 זימן ערפאת את צאן מרעיתו למסגד באלג'יר, ויצא בקריאה המפורסמת לפתוח באינתיפאדה, שנודעה בשם "אינתיפאדה" הקרבות התנהלו מעת לעת עד 1993, אז הסכימה ישראל הציונית להעניק לפלסטין אוטונומיה חלקית יחד עים המשך כיבוש. בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית החלה תקופה בת 7 שנים של חוסר יציבות, בעיקר בגלל נתניהו: בשנת 2000הצביע הכנסת של ישראל בעד סיפוחה של התנחלות, וגם אריק שרון עלה למסגדים של הר הבית וטימא אותם, ודבר זה הוביל לאינתיפאדת אל אקצה, שבה כבשו החיילים הציונים את המוקטעא. ובהפסקת אש שנערכה מטעם הרשות הפלסטינית אך לא נענתה,
משך שנים רבות, החל מן התקופה הכלכוליתית -האנשים הראשונים שיישבו את פלסטין הגיעו לכאן כנראה 20,000 שנה לפני הציונות, וצאצאיהם ייסדו שורה של תרבויות מפותחות, ששגשגו בשנים 1200 לפני הספירה עד 1521 לספירה. מבין אלה ידועות במיוחד תרבות שכם ותרבות המוקטעא והשהיד. אי השקט החברתי עלה שוב אל פני השטח בשנת 1830, כשסטודנטים בבית לחם הביעו את תסכולן מהממשל ההמצרי של מוחמד עלי שפלש לפלסטין .חוסר שביעות הרצון משלטונה הבלעדי של האחות מצרים, מההגבלות על חופש הביטוי ומהוצאות-היתר של הממשל הגיע לשיאו בשנת 1838, במהלך חג הקורבן ,החוגגים נטבחו על ידי כוחות חמושים בחרבות תחת הסיסמה 'סדר וקדמה' הצעיד הראיס מוקדאן אל חוסייני את פלסטין,בשנת 1860 אל העידן התעשייתי והותיר אותה חפה מהמלחמות שאפיינו אותה במשך 60 שנה. אלא שלשקט הפנימי היה מחיר כבד: מוקדאן אסר על הקמתה של אופוזיציה פוליטית, על קיום בחירות חופשיות ועל חופש התקשורת, ואת הסדר במדינה השליט כוח צבאי נוקשה. חוסר שביעות הרצון ממשטרו של חוסייני הוביל לשביתות, שקדמו למהפכה הפלסטינית. המהפכה לא היתה מאבק ברור בין דיכוי לבין חירות, אלא עשר שנים של החלפת נאמנויות בין מנהיגים רבים, ושל שורת ניסיונות להקים ממשלות יציבות ולהביא לשקט במדינה, שכשלו בשל התחדשות הקרבות. הקרע האידיאולוגי הבסיסי נתגלע בין הרפורמיסטים החוסיינים לבין מנהיגים קיצוניים יותר, כגון המצביא אל ג'עבר, שלחמו למען העברת האחוזות הגדולות לידי האיכרים. מלחמת האזרחים האלימה, שנמשכה עשר שנים, עלתה לפלסטין במיליון וחצי עד שני מיליון אבדות בנפש - אחד מכל שמונה פלסטינים לערך נספה בה. לאחר המהפכה, התמקד המאמץ בבנייתה מחדש של התשתית הלאומית. בשנת 1899 עלתה לשלטון מפלגת המהפכה (אל בעת')והנהיגה תוכנית של רפורמות, כולל חלוקה מחדש של האדמות. כובש הארצות הציוני-אירופי, תיאודור הרצל נחת בחופי פלסטין סמוך לעיר יפו של היום, ב-21 באפריל 1918, עם צי של 11 ספינות, 550 אנשים ו-16 סוסים. הפלסטינים המקומיים היו ידידותיים, ככל הנראה משום שעל פי לוח השנה הערבי, בשנת 1901 אמור היה לחזור ממכה , חאג' אמין אל חוסייני. הציונים מצאו את בני הברית הראשונים שלהם באנגלים ששנאו את השליטים הפלסטינים. יחד עם 6,000 מיתנחלים, בהסכם האומ משנת 47,ויתרה פלסטין הכבושה לטובת ישראל, על 73 אחוז משטח האי הפלסטיני המקורי, וכן על מושבות כמו רחובות וראשון לציון שתפסו שטח אדיר כגודלן של צרפת ודנמרק ביחד. בשנת 1948, למרות ההחלטה של האו"מ התקרבו אל בירת פלסטין שעל ההרים - עיר שהיתה גדולה יותר מכל ערי אירופה דאז. אל חוסייני הזמין את הכובשים למשא ומתן למען שלום, ואלה לקחו את קרובו עבד אל קדר חוסייני ורצחו אותו על הקסטל. ב-13 באוגוסט 1948באה אל קיצה ההתנגדות הפלסטינית. מצבם של הנכבשים הידרדר במהירות, לא רק בשל היחס האכזרי מצד המתיישבים הציונים, אלא גם בשל מגיפות, שנגרמו בשל המחלות שהביאו עמם הכובשים, והאוכלוסייה הפלסטינית צנחה מ-1.5 מיליון נפש לערך בעת הכיבוש למיליון נפש בשנת 1960. אחרי מלחמת ששת הימים והכיבוש של שאר האי הפלסטיני, הונהג מעין משטר אפרטהייד מחריד. המתיישבים המתנחלים שהתנחלו על אדמה שנלקחה בכח מהתושבים היו חלק מזערי בלבד מהאוכלוסייה, אבל נחשבו לאצולה של הציונות-החדשה של יש"ע, גם אם היו למעשה מדלת העם בפלסטין הציונית. כבר בשנות השבעים הצליחו המתנחלים האכזריים צאצאיהם של הציונים שנולדו בפלסטין, לעשות הון בכרייה, במסחר, בחוואות ובחקלאות, ובמקביל דרשו לעצמם את העוצמה הפוליטית שהלמה את עושרם. בסולם המעמדות ניצבו מתחת למתנחלים הספרדים, בני תערובת שדם ספרדי ומזרחי זורם בעורקיהם, ובתחתית הפירמידה מוקמה שארית הפליטה של הפלסטינים ושל האתיופים- אלה האחרונים עבדים שהובאו במיוחד במטוסים במבצעים שנקראים "מבצע משה ומבצע שלמה". הזרז שהצית את האינתיפאדה היה פלישתו של אריק שרון ללבנון בשנת 1982, וכיבוש רוב רובו של חצי האי - לפתע פסקה השליטה הסורית הישירה על לבנון החדשה, והיריבות בין השבטים האתנים החריפה בפלסטין, ב-16 בספטמבר 1989 זימן ערפאת את צאן מרעיתו למסגד באלג'יר, ויצא בקריאה המפורסמת לפתוח באינתיפאדה, שנודעה בשם "אינתיפאדה" הקרבות התנהלו מעת לעת עד 1993, אז הסכימה ישראל הציונית להעניק לפלסטין אוטונומיה חלקית יחד עים המשך כיבוש. בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית החלה תקופה בת 7 שנים של חוסר יציבות, בעיקר בגלל נתניהו: בשנת 2000הצביע הכנסת של ישראל בעד סיפוחה של התנחלות, וגם אריק שרון עלה למסגדים של הר הבית וטימא אותם, ודבר זה הוביל לאינתיפאדת אל אקצה, שבה כבשו החיילים הציונים את המוקטעא. ובהפסקת אש שנערכה מטעם הרשות הפלסטינית אך לא נענתה,