גזענות כלפי ליברמן היא גזענות כלפי המנקה המבוגרת
בקלחת הפוליטית המבעבעת אשר כולם בוחשים בה בשבועות האחרונים, הפכה הגזענות לתבלין מרכזי. ככל שאביגדור ליברמן כבש יותר כותרות - מאז החלטתו שלא להצטרף לממשלת נתניהו והכנסת פוזרה - כך שבה ועלתה אותה התייחסות מזלזלת וסטריאוטיפית למוצאו, מוצאנו.
השיא היה בכתבה "שונאים סיפור אהבה" ששודרה באולפן שישי (31 במאי). שורה של פרשנים בכירים ופוליטיקאים בדימוס זומנה לשפוך אור על היחסים המורכבים וארוכי השנים בין ראש הממשלה נתניהו לח"כ ליברמן. הצופים דוברי הרוסית זיהו מיד את המנטרות המוכרות: "דוב רוסי" היה אחד הכינויים, אחר כינה את השר לשעבר "ז'לוב רוסי", וגם אזכור של עברו כעולה חדש "שומר ברים ממולדובה" לא נחסך מהצופים. האמירות דיברו בעד עצמן - ליברמן הוא לא מכאן, לא "משלנו".
אין לזה שם אחר. כאשר מוצאו של אדם, ארץ לידתו ותרבותו מהווים מטרה לדה-לגיטימציה להתנהלותו ואף לעצם נוכחותו במערכת זו או אחרת, אין זו אלא גזענות טהורה. אותה גזענות לה הורגלנו, יוצאי ברית המועצות לשעבר, בשלושת העשורים שחלפו מאז העלייה הגדולה של שנות ה-90.
עבורנו, ליברמן, כמו במקרים דומים רבים בעבר שבהם מוצאו ומבטאו היו מטרה ללעג, הוא לא יותר מטריגר. טריגר לפתיחת הבקבוק עם השד העדתי, בקבוק שאף פעם לא היה סגור חזק מדי. גם כשהדברים נעטפו בביטויי חנופה ומחמאות לכאורה כגון "אתם העלייה הכי טובה שהייתה לנו", "הנשים הרוסיות הכי יפות" וכו', היו אלה לא יותר מביטויים של גזענות בתחפושת.
והנה, מערכת הבחירות שנכפתה עלינו מזכירה לפתע שיש בישראל ציבור של כמיליון איש דוברי רוסית. ציבור בעל מאפיינים תרבותיים, חברתיים וגם אלקטורליים משלו, ולא משנה "כמה טוב הוא נקלט". לפתע, במפלגות המקומיות מבטיחים כי סכומי עתק יופנו לקמפיינים ל"קול הרוסי", שנדמה שכאילו התגלה מחדש. המחשבה שאפשר לרתום את הקול הזה, היא לכשעצמה תפיסה שטחית ואף גזענית של ציבור רחב ומגוון.
הישראלים דוברי הרוסית הגיעו מ-15 רפובליקות שונות, בתקופות ובנסיבות שונות. המשוואה היא פשוטה - אם יש לגיטימציה בשיח הציבורי ללעוג לפוליטיקאי בכיר על מבטאו ומוצאו משום שלא ביצע את המהלך הפוליטי שההגמוניה קיוותה לו, הרי שיש היתר דומה לנהוג כך כלפי עובדת הקבלן המבוגרת על כך שאינה "מנקה מספיק מהר". אם כך, מותר להתייחס בגזענות כלפי שומר בקניון שמבקש לפתוח תיק, אותו שומר שכבר מזמן אמור היה להיות בפנסיה אבל אין לו אחת כזו. יש לגיטימציה לגזענות כלפי ילדה שנולדה בישראל למשפחה דוברת רוסית ולמדה כבר בכיתה א' את צירוף המילים "רוסייה זונה". היא למדה את זה מפיהם של חבריה לכיתה.
וכן, ליברמן עבד כשומר. אתם יודעים מי עוד עבד כשומר? כולנו. עבדנו כשומרים, ניקינו רצפות, ניקינו את הבתים שלכם. חלקינו עדיין עושים זאת, והבדיחה השחוקה מהניינטיז "שם הוא היה פרופסור ופה מנקה רחובות" לא באמת מצחיקה אותנו. זו המציאות הכואבת של דור ההורים ודור הסבים והסבתות שלנו. זה הפצע הפתוח שלנו שלא מגליד. אנחנו אלה שגדלנו והתחנכנו בארץ, חלקנו גם נולד פה, ואנחנו לא ניתן להכתים את ההקרבה האדירה שעשו הדורות המבוגרים במשפחות שלנו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. לא נשתוק על הגזענות שעדיין חיה בקרב רבים. כי ברגע שאחד הוא "דוב רוסי", כולנו דובים רוסיים שחיבוקם עשוי לחסל את המדינה כפי שאתם מכירים אותה. וכן, אנחנו "משם", אבל אנחנו גם מכאן. ואנחנו נשנה את פני החברה הישראלית. אנחנו כבר משנים אותה, בכל תחום אפשרי. תתמודדו.
לנה רוסובסקי.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7334338
בקלחת הפוליטית המבעבעת אשר כולם בוחשים בה בשבועות האחרונים, הפכה הגזענות לתבלין מרכזי. ככל שאביגדור ליברמן כבש יותר כותרות - מאז החלטתו שלא להצטרף לממשלת נתניהו והכנסת פוזרה - כך שבה ועלתה אותה התייחסות מזלזלת וסטריאוטיפית למוצאו, מוצאנו.
השיא היה בכתבה "שונאים סיפור אהבה" ששודרה באולפן שישי (31 במאי). שורה של פרשנים בכירים ופוליטיקאים בדימוס זומנה לשפוך אור על היחסים המורכבים וארוכי השנים בין ראש הממשלה נתניהו לח"כ ליברמן. הצופים דוברי הרוסית זיהו מיד את המנטרות המוכרות: "דוב רוסי" היה אחד הכינויים, אחר כינה את השר לשעבר "ז'לוב רוסי", וגם אזכור של עברו כעולה חדש "שומר ברים ממולדובה" לא נחסך מהצופים. האמירות דיברו בעד עצמן - ליברמן הוא לא מכאן, לא "משלנו".
אין לזה שם אחר. כאשר מוצאו של אדם, ארץ לידתו ותרבותו מהווים מטרה לדה-לגיטימציה להתנהלותו ואף לעצם נוכחותו במערכת זו או אחרת, אין זו אלא גזענות טהורה. אותה גזענות לה הורגלנו, יוצאי ברית המועצות לשעבר, בשלושת העשורים שחלפו מאז העלייה הגדולה של שנות ה-90.
עבורנו, ליברמן, כמו במקרים דומים רבים בעבר שבהם מוצאו ומבטאו היו מטרה ללעג, הוא לא יותר מטריגר. טריגר לפתיחת הבקבוק עם השד העדתי, בקבוק שאף פעם לא היה סגור חזק מדי. גם כשהדברים נעטפו בביטויי חנופה ומחמאות לכאורה כגון "אתם העלייה הכי טובה שהייתה לנו", "הנשים הרוסיות הכי יפות" וכו', היו אלה לא יותר מביטויים של גזענות בתחפושת.
והנה, מערכת הבחירות שנכפתה עלינו מזכירה לפתע שיש בישראל ציבור של כמיליון איש דוברי רוסית. ציבור בעל מאפיינים תרבותיים, חברתיים וגם אלקטורליים משלו, ולא משנה "כמה טוב הוא נקלט". לפתע, במפלגות המקומיות מבטיחים כי סכומי עתק יופנו לקמפיינים ל"קול הרוסי", שנדמה שכאילו התגלה מחדש. המחשבה שאפשר לרתום את הקול הזה, היא לכשעצמה תפיסה שטחית ואף גזענית של ציבור רחב ומגוון.
הישראלים דוברי הרוסית הגיעו מ-15 רפובליקות שונות, בתקופות ובנסיבות שונות. המשוואה היא פשוטה - אם יש לגיטימציה בשיח הציבורי ללעוג לפוליטיקאי בכיר על מבטאו ומוצאו משום שלא ביצע את המהלך הפוליטי שההגמוניה קיוותה לו, הרי שיש היתר דומה לנהוג כך כלפי עובדת הקבלן המבוגרת על כך שאינה "מנקה מספיק מהר". אם כך, מותר להתייחס בגזענות כלפי שומר בקניון שמבקש לפתוח תיק, אותו שומר שכבר מזמן אמור היה להיות בפנסיה אבל אין לו אחת כזו. יש לגיטימציה לגזענות כלפי ילדה שנולדה בישראל למשפחה דוברת רוסית ולמדה כבר בכיתה א' את צירוף המילים "רוסייה זונה". היא למדה את זה מפיהם של חבריה לכיתה.
וכן, ליברמן עבד כשומר. אתם יודעים מי עוד עבד כשומר? כולנו. עבדנו כשומרים, ניקינו רצפות, ניקינו את הבתים שלכם. חלקינו עדיין עושים זאת, והבדיחה השחוקה מהניינטיז "שם הוא היה פרופסור ופה מנקה רחובות" לא באמת מצחיקה אותנו. זו המציאות הכואבת של דור ההורים ודור הסבים והסבתות שלנו. זה הפצע הפתוח שלנו שלא מגליד. אנחנו אלה שגדלנו והתחנכנו בארץ, חלקנו גם נולד פה, ואנחנו לא ניתן להכתים את ההקרבה האדירה שעשו הדורות המבוגרים במשפחות שלנו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. לא נשתוק על הגזענות שעדיין חיה בקרב רבים. כי ברגע שאחד הוא "דוב רוסי", כולנו דובים רוסיים שחיבוקם עשוי לחסל את המדינה כפי שאתם מכירים אותה. וכן, אנחנו "משם", אבל אנחנו גם מכאן. ואנחנו נשנה את פני החברה הישראלית. אנחנו כבר משנים אותה, בכל תחום אפשרי. תתמודדו.
לנה רוסובסקי.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7334338