גיבושון בוץ עם חבורת Ho Fun ../images/Emo24.gif
כססתי ציפורני, עקבתי אחרי הודעות בפורום, בדקתי שוב, פתחתי המחשב, ציפיתי...חיכיתי... האם חבורת סוד מוחלט בהחלט תיפתח שוב שעריה? האם יזמינו שוב הקהל הרחב? האם נזכה גם אנו, בני התמותה להצטרף לטיול מן המניין? בהתרגשות, חיל ורעדה פתאום, כשכבר כלל לא הייתי מוכנה, פתאום כך בהפתעה, הסתננה לה הודעה קטנה, נחבאת אל הכלים, מזמינה בעדינות...בואו..הצטרפו. הפרפרים בבטן החלו לרקד...האם זהו רגע האמת? האם אכן נעמוד במשימה? עם אותם כל יכולים היורדים בקלילות במעלה העקרבים הרומי? ואז תוספת קטנה,שוב נחבאת לה בביישנות ..מסלול קל..בינוני מינוס. אנחת רווחה, הפרפרים רפרפו בשמחה בכנפיהם, לגיבוי הוזעקו החברים מהשכונה וכוח עזר נוסף, צעיר ונמרץ הצטרף בשניה האחרונה. יום שישי המיוחל הגיע, האופניים צוחצחו, מורקו והוכנו בדקדוק למשימה הציבורית. השעון צלצל, שום ציוץ מחאה על השעה לא נשמע, ארבעת המוסקטרים התכנסו לרכב הלבן, 2 זוגות על הגג, 2 זוגות בשלווה מאחור וקדימה לדרך. "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי..הימים היחפים של בנימינה כן...", בנימינה, לא לחינם התנגן השיר בראשי בדרך..נקודת המפגש למסלול הנכסף בהר חורשן. פריקת אופניים, התגנדרות בבגדי רכיבה, בדיקת צחצוח, גילוח ( יש , מזל...קריר..אפשר להישאר עם השרוולים..)... מבוכה קלה של הכרות וכמובן שמבט מהיר סביב מאמת הידוע מראש..חבורת גברים, שריריים וחסונים (טוב, בסדר, חברים להירגע...כמובן שגם רגישים ומלאי חוש הומור) , 13 במספר (אמנם מספר מזל) ואני. הרגליים מתחילות להסתובב, האופניים נענים למגע המוכר, והחיוך מתחיל להימתח על פני הפנים בעת רכיבה פסטורלית דרך המושבה אל עבר מטעים רומנטיים שיובילונו אל עבר בקעת אלונה ותחילת הדיווש בעליה לגבעות. אך רגע..הפתעה..מה זה החומר השחור הזה? לא יכול להיות...היכן הקרטון הלבן והאהוב? הכלי מתחיל לחרוק, הגלגל ממאן להסתובב, מבט נוסף מאשר החששות , ב ו ץץץץץץץץץ ובגדול! לא יאמן כמה יכול להיצמד למרווח הקטן שבין הגבר לחולצה...אופס..סליחה..זה משיר אחר...כמובן , בין השלדה והגלגל. הידיים כבר שחורות, הבגדים בצבע דומה (מזל, מזל שבחרתי את החליפה השינקאית השחורה- ככה לא ירגישו בהבדל כשאגיע אחרי כולם אל הכביש הנכסף) הגלגל כבר לא מסתובב, וכולם?...כצפוי..הרחק קדימה. מבט חטוף ימינה, מבט חטוף שמאלה, אין ברירה, רוכנת , לופתת השלדה והופ...קצת שק קמח לאופניים, לצמצם פערים..מקווה שאף אחד אינו רואה. סוף סוף קצת אספלט, וקדימה אל עבר דרכי הקרטון המסבירות פנים לבנות ואהודות מתמיד. הנוף משגע, הפריחה בעיצומה (סוף סוף בנות סביבי..כלניות, רקפות, עיריות, וגם התפלחו להם עיריוני צהוב , סחלב פרפרני ועוד עוד), האגם העונתי למרבה הפלא אכן אגמי ומלא מים, הפרות רועות באחו, והחבורה? חיוך גדול מרוח על פניהם. נראה כי אני היחידה שפיתחה יחסי אהבה שנאה עם הבוץ בעוד הילדים השובבים חזרו אל הילדות המבוצבצת בשמחה וששון. אך אוי, אבוי מה כאן קרה? התקבלה החלטה...לקצר המסלול המתוכנן ולא להגיע היום לגבעת הרקפות. חיככתי דעתי, תהיתי לעצמי, אך שללתי מכל וכל...הייתכן שיש קשר כלשהו למהירות התקדמותי? לאאאאא, הם בוודאי פשוט כל כך מלאי חוויות שאינם יכולים לספוג עוד, או אולי סתם נרגשים וממהרים לחלוק ההתרחשויות בבית? הידיעה הברורה כי אלו ודאי האפשרויות היחידות מרוממת את רוחי וכך, מלאת אנרגיות מתמיד, עת הגענו לצומת עמיקם ונפרדנו לשלום, בתודות וקידות, ממארחינו הרשמיים, שכנעתי (בקלות, חייבת להודות) את חבורתי המקורית לא לחזור עוד חזרה, ולמתוח עוד קצת את התענוג הצרוף. דיווש מהיר על הכביש ( בחיי, נשבעת , זו לא אני, אלו האופניים שזעקו ואני רק נעניתי לתחינתם להתרחק מהמרקם השחור והדביק) הביאנו אל פינת חמד קסומה ונסתרת ליד גבעת עדה (יש...שוב בחורה..) ובה סינגל פשוט וחביב, לא טכני וידידותי למשתמש ובעיקר למשתמשת, בינות לפריחה המדהימה!!!! וכך כשרון בלב ושיר בפה חזרנו לנו אל עבר בנימינה.. "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי...הימים היחפים של בנימינה כן, אני זוכר הכל זרם לאט השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר..." (כדברי אהוד מנור)
עפרה
כססתי ציפורני, עקבתי אחרי הודעות בפורום, בדקתי שוב, פתחתי המחשב, ציפיתי...חיכיתי... האם חבורת סוד מוחלט בהחלט תיפתח שוב שעריה? האם יזמינו שוב הקהל הרחב? האם נזכה גם אנו, בני התמותה להצטרף לטיול מן המניין? בהתרגשות, חיל ורעדה פתאום, כשכבר כלל לא הייתי מוכנה, פתאום כך בהפתעה, הסתננה לה הודעה קטנה, נחבאת אל הכלים, מזמינה בעדינות...בואו..הצטרפו. הפרפרים בבטן החלו לרקד...האם זהו רגע האמת? האם אכן נעמוד במשימה? עם אותם כל יכולים היורדים בקלילות במעלה העקרבים הרומי? ואז תוספת קטנה,שוב נחבאת לה בביישנות ..מסלול קל..בינוני מינוס. אנחת רווחה, הפרפרים רפרפו בשמחה בכנפיהם, לגיבוי הוזעקו החברים מהשכונה וכוח עזר נוסף, צעיר ונמרץ הצטרף בשניה האחרונה. יום שישי המיוחל הגיע, האופניים צוחצחו, מורקו והוכנו בדקדוק למשימה הציבורית. השעון צלצל, שום ציוץ מחאה על השעה לא נשמע, ארבעת המוסקטרים התכנסו לרכב הלבן, 2 זוגות על הגג, 2 זוגות בשלווה מאחור וקדימה לדרך. "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי..הימים היחפים של בנימינה כן...", בנימינה, לא לחינם התנגן השיר בראשי בדרך..נקודת המפגש למסלול הנכסף בהר חורשן. פריקת אופניים, התגנדרות בבגדי רכיבה, בדיקת צחצוח, גילוח ( יש , מזל...קריר..אפשר להישאר עם השרוולים..)... מבוכה קלה של הכרות וכמובן שמבט מהיר סביב מאמת הידוע מראש..חבורת גברים, שריריים וחסונים (טוב, בסדר, חברים להירגע...כמובן שגם רגישים ומלאי חוש הומור) , 13 במספר (אמנם מספר מזל) ואני. הרגליים מתחילות להסתובב, האופניים נענים למגע המוכר, והחיוך מתחיל להימתח על פני הפנים בעת רכיבה פסטורלית דרך המושבה אל עבר מטעים רומנטיים שיובילונו אל עבר בקעת אלונה ותחילת הדיווש בעליה לגבעות. אך רגע..הפתעה..מה זה החומר השחור הזה? לא יכול להיות...היכן הקרטון הלבן והאהוב? הכלי מתחיל לחרוק, הגלגל ממאן להסתובב, מבט נוסף מאשר החששות , ב ו ץץץץץץץץץ ובגדול! לא יאמן כמה יכול להיצמד למרווח הקטן שבין הגבר לחולצה...אופס..סליחה..זה משיר אחר...כמובן , בין השלדה והגלגל. הידיים כבר שחורות, הבגדים בצבע דומה (מזל, מזל שבחרתי את החליפה השינקאית השחורה- ככה לא ירגישו בהבדל כשאגיע אחרי כולם אל הכביש הנכסף) הגלגל כבר לא מסתובב, וכולם?...כצפוי..הרחק קדימה. מבט חטוף ימינה, מבט חטוף שמאלה, אין ברירה, רוכנת , לופתת השלדה והופ...קצת שק קמח לאופניים, לצמצם פערים..מקווה שאף אחד אינו רואה. סוף סוף קצת אספלט, וקדימה אל עבר דרכי הקרטון המסבירות פנים לבנות ואהודות מתמיד. הנוף משגע, הפריחה בעיצומה (סוף סוף בנות סביבי..כלניות, רקפות, עיריות, וגם התפלחו להם עיריוני צהוב , סחלב פרפרני ועוד עוד), האגם העונתי למרבה הפלא אכן אגמי ומלא מים, הפרות רועות באחו, והחבורה? חיוך גדול מרוח על פניהם. נראה כי אני היחידה שפיתחה יחסי אהבה שנאה עם הבוץ בעוד הילדים השובבים חזרו אל הילדות המבוצבצת בשמחה וששון. אך אוי, אבוי מה כאן קרה? התקבלה החלטה...לקצר המסלול המתוכנן ולא להגיע היום לגבעת הרקפות. חיככתי דעתי, תהיתי לעצמי, אך שללתי מכל וכל...הייתכן שיש קשר כלשהו למהירות התקדמותי? לאאאאא, הם בוודאי פשוט כל כך מלאי חוויות שאינם יכולים לספוג עוד, או אולי סתם נרגשים וממהרים לחלוק ההתרחשויות בבית? הידיעה הברורה כי אלו ודאי האפשרויות היחידות מרוממת את רוחי וכך, מלאת אנרגיות מתמיד, עת הגענו לצומת עמיקם ונפרדנו לשלום, בתודות וקידות, ממארחינו הרשמיים, שכנעתי (בקלות, חייבת להודות) את חבורתי המקורית לא לחזור עוד חזרה, ולמתוח עוד קצת את התענוג הצרוף. דיווש מהיר על הכביש ( בחיי, נשבעת , זו לא אני, אלו האופניים שזעקו ואני רק נעניתי לתחינתם להתרחק מהמרקם השחור והדביק) הביאנו אל פינת חמד קסומה ונסתרת ליד גבעת עדה (יש...שוב בחורה..) ובה סינגל פשוט וחביב, לא טכני וידידותי למשתמש ובעיקר למשתמשת, בינות לפריחה המדהימה!!!! וכך כשרון בלב ושיר בפה חזרנו לנו אל עבר בנימינה.. "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי...הימים היחפים של בנימינה כן, אני זוכר הכל זרם לאט השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר..." (כדברי אהוד מנור)
