הממ, כבר כתבתי לך
אבל זה לא מזיק לכתוב שוב. דבר ראשון - טירונות 02 לבנים זו קייטנה, הדבר האחרון שיעשו זה יקרעו אותך. אתה תראה איך טוחנים את הבנות ותצחק עליהן הרבה, תאמין לי
מן הסתם אתה עומד בפני משהו שאתה לא ממש מכיר, ואין לך ממש מושג איך הולך להיות. העובדה שכבר יש לך תפקיד, ושהוא לא קרבי ושהוא טוב ומסווג (למרות שסיווג זה לא הכל
) בטח צריכה לעשות לך טוב ולהרגיע אותך קצת.. אתה יודע לאן אתה מגיע. אתה לא צריך לסכם את החיים שלך, וזה לא סוף טוטאלי. בטח שלא אם אתה הולך להיות קרוב לבית, ובטח ובטח שלא אם לא יהיה לך קורס... תאמין לי שאפשר לנהל חיים אם אתה בבסיס פתוח, ואפילו די טוב. אולי אפילו תוכל להמשיך לרקוד או לשחק או ללמוד, יש הרבה שעושים את זה. אני יכולה רק לשתף אותך בחוויות שלי, כי אינ עברתי עכשיו תקופה לא קלה בכלל... הגיוס נחת עליי בבת אחת, ואני הייתי צריכ להפסיק את החיים שלי שבועיים אחרי מסיבת הסיום שלי, וכשכל החברים שלי עדיין נהנים ועושים חיים כשאינ עושה מטווחים וטוחנת שמירות ומטבחים. והיה לי קשה, והיה לי מעיק, ולא ידעתי איך להתמודד עם כל השינויים האלה, עם העובדה שאין לי יותר מתי לצייר ואין לי יותר מתי לנגן ואין לי בכלל מתי להקשיב למוזיקה, ואני אפילו לא יכולה להספיק לראות את כל החברים שלי בסופ"ש כי הוא קצר מדי. העובדה שאין לי חופש להחליט בעצמי על החיים שלי, שאין לי עצמאות. והקורס היה כ"כ אינטנסיבי וכ"כ קשה בהתחלה, ולא רציתי את זה. וגם אני הרגשתי שהחיים שלי נפסקים. אבל הם לא. באיזשהו שלב הסופ"שים נהיו הרבה יותר רגועים. ברגע שהבנתי שלחץ בסופ"ש לא יעזור לכלום, רק יגרום לי להיות ממש ממש שבוזה, התחלתי לקחת אותו באיזי. נפגשתי כל פעם עם אנשים אחרים, יצאתי למקומות שאינ אוהבת, נחתי. אפילו מצאתי מתישהו זמן לצייר. הייתי 5 חודשים בבסיסים סגורים, והצלחתי לנהל חיים גם מחוץ לצבא... אז עכשיו, כשאני קל"בניקית, אני בטוח אצליח. וגם אתה, אני בטוחה. תסתכל על זה כעל הפסקה של חודש-חודשיים, עד שתסתגל ממש... וזהו. רק מה, בנוסף אתה מרוויח הרבה יותר. אתה תכיר אנשים חדשים ומגניבים, ואתה תלמד כ"כ הרבה דברים חדשים.. .אין לך מושג כמה. אני לא יודעת מה התפקיד שלך, אבל אם הוא טוב ומסווג אני בטוחה שתלמד מלא דברים חדשים, ושיהיה לך ממש מעניין. אני, שבהתחלה רציתי לוותר על הכל, לפרוש מהקורס ולהיות פקידה, שלא הבנתי למה לעזאזל כ"כ רציתי מודיעין ולמה הייתי כ"כ מורעלת, עכשיו אני לא אחליף את התפקיד שלי בחיים, ועוד אין לי מושג מה הוא בכלל (רק את הכיוון הכללי). אני סבלתי בקורס, היה לי קשה וחרקתי שיניים והתאמצתי גם כשלא היה לי כוח עוד, כשהייתי בוכה בלילות ורוצה להשתחרר, בסוף הכי נהניתי בעולם. ואני יודעת שיהיה לי שירות מהנה ושיהיה לי כיף, אפילו שזה ממש ממש שונה, ואני לא בנאדם שמתמודד טוב עם שינויים, בטח לא כשהם דרסטיים. אז אני לא אשקר לך ואגיד לך שמעכשיו הכל יהיה ורוד עם נצנצים, אבל אני בהחלט יכולה להבטיח לך שאחרי התקופה הקשה, ואחרי כל הגעגועים וכל הנוסטלגיה והרצון לחזור ולחוות שוב את בי"ס, את האוירה, את החברים הקודמים (שעדיין ישארו חברים טובים, הקשרים לא חייבים להתנתק)... באיזשהו שלב זה ידעך קצת, וישאר שם מאחור ויפנה מקום לרצון לחוות משהו חדש באמת. ובאיזשהו שלב אתה תשלים עם זה ותתחיל להנות, ואתה לא תשים לב אפילו, אבל יהיה לך טוב. אתה לא צריך לוותר על החיים שלך, אתה רק שם אותם על hold לכמה חודשים, הכי הרבה. הו, ובטירונות - תזכור שהכל פוזה. הכל, אבל ה-כ-ל, פוזה. כל פעם שצועקים עליך או משהו, פשוט תסתכל להם בעיניים, ועמוק בפנים תשנן לעצמך "הכל פוזה, הכל פוזה". כי הם בדה"כ גדולים ממך בשנה, והם סתם צועקים עליך ותופסים תחת, כי זה התפקיד שלהם. וזה הכל משחק אחד גדול, אז לך עם הכללים, תעשה מזה צחוקים ותזכור תמיד שזה רק משחק. לא מעבר. זה לא צבא באמת.
