הכל פוליטי..
יכול להיות שבחלק מהמקומות פשוט הפוליטיקה הזו רחוקה ממך ולכן אתה מרגיש מעורב פחות, והכל נראה אובייקטיבי נקי ויפה. בכל הנוגע לישראל והשטחים הכבושים, הרי שכולנו מעורבים גם מבחינה אידיאולוגית וגם מבחינה רגשית אישית יותר (למרות שגם אידיאולוגיה מעורבת ברגשות). אני חושבת שחלק גדול בציבור לא מקדיש מספיק זמן ומחשבה (בין השאר משום שהתקשורת לא כל כך עוסקת בזה, חופש המידע והיידוע מאוד מהותיים על מנת שיהיה אפשר לנהל דיון רציני) לנושא, וניזון בעיקר מרסיסי מידע, שמועות ובעיקר עיתונאות צהובה סביב הנושא. אין לציבור את הכלים על מנת לשפוט את הדברים, ונדמה לי, שאנשים נוטים יותר להאמין למישהו שאומר "תאמינו לי, הייתי שם במילואים וראיתי ככה וככה" מאשר לדוחות שהמידע בהם נאסף לאורך זמן וממקורות שונים. אני חושבת שאחד העקרונות המנחים את ארגוני זכויות האדם הוא רב תרבותיות. כלומר, אנחנו אמנם חיים בתרבות מסוימת, וחושבים שהיא הטובה ביותר (נניח), אבל אסור לנו לכפות את התרבות שלנו על תרבויות אחרות. ושמירת זכויות האדם, צריכה להעשות מתוך כבוד לתרבות ה"מארחת". כלומר, גם אם אנחנו חושבים, לדוגמא, שהרעלה היא כלי לדיכוי נשים ושבגללה (בהקצנה כמובן) באו לעולם כל הרע והנורא, אנחנו לא נלך ונתלוש אותה מעל פניהן של נשים מוסלמיות, אלא "ניתן" להן לעשות את הבחירה התרבותית שלהן (כי מסתבר שעבור נשים רבות הרעלה משמשת כלי של עצמה, באופן שאנחנו, ההולכים חשוף, לא יכולים להבין). זה תחום בעייתי, והקו בין שמירה על רב תרבותיות לשמירה על הפרת זכויות הוא לפעמים דק להחריד, וצריך לתמרן בין הדברים, בצורה כזו שתגרום מינימום של נזק. הטרור הפלסטיני הוא טרור לישראלים, ופעולות שחרור לפלסטינים. נקודת המבט פה היא קריטית, ולמרות שאני בשופם פנים ואופן לא בעד פעולות שפוגעות באחרים, ודאי כשהם חפים מפשע, הפעולות שלהם, בעייתיות ככל שיהיו, לגיטימיות במאבק ב"כובש האכזר". לנו, כישראלים, זה כואב במיוחד משום שזה פוגע "בנו", באנשים שאנחנו מכירים, במקומות שאנחנו מסתובבים בהם - אנחנו מעורבים בזה אישית ורגשית, וקשה לנו להסתכל מעבר לפגיעה האישית שלנו, ולראות את הפגיעה הממושכת והכואבת באנשים "האחרים". בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי אפשר לדבר על סיבה ותוצאה. אנחנו במעגל של אלימות שנמשך כבר עשרות שנים. זה באמת משנה מי התחיל? זה באמת משנה איזו פעולה היא תגובה לאיזו פעולה של הצד השני? הרי מה שיש לנו זה שרשרת של פעולות שכל אחת מלבה את השניה ואת זו הבאה אחריה. כמו שכבר אמרו לך, יש המון המון ארגונים. חלקם מקומיים חלקם כלל עולמיים. יש ארגונים שעוסקים בו זמנית בכמה "זירות" - אמנסטי, רופאים ללא גבולות, רופאים למען זכויות אדם ואחרים, הם נמצאים גם באפריקה, גם באסיה, גם בדרום אמריקה, גם באירופה וגם בישראל (אגב, אמנסטי, למשל פועלים בצורה כזו, שסניפים מקומיים עוסקים רק בדברים שמחוץ למדינה שלהם, ככה שאמנסטי ישראל לא עוסק בזכויות אדם בישראל, אבל הוא כן עוסק ברוסיה, בדרום אמריקה, בטורקיה ועוד..), ויש ארגונים שלקחו על עצמם נושא ספציפי מאוד ובו הם מתמקדים. צריך לזכור שיש ארגונים שהם לא ארגוני זכויות אדם במובהק, אלא יש להם אג'נדה רחבה יותר שמתעסקת במקום גיאוגרפי מסוים, ובין השאר מדברת גם על זכויות אדם. או ארגוני זכויות נשים שמתמקדים בנושא הנשים, למרות שיש גם זכויות גברים וילדים שיש לטפל בהן. בקיצור, התחום הרבה יותר מדי מורכב מכדי לסכם אותו ב"ארגוני זכויות אדם עושים ככה וככה אבל לא עושים כך ואחרת". לגבי התנגדות למלחמה, זה חוזר לעניין של הרב תרבותיות ולעניין הפוליטי. מי שם את גברת ארה"ב לעשות סדר בעולם? מי שם אותה לכפות את העקרונות שלה את הנורמות שלה על כל העולם? לנו זה אולי נראה טבעי ונורמלי, כי ישראל בעצמה עוברת אמריקניזציה מטורפת (יחד עם קפיטליזם משתולל). ועם זאת, התוצאה אולי יכולה להיות טובה יותר מאשר המשך הרודנות של סאדם חוסיין או שלטון הטאליבן הדכאני והאכזרי. אז מי צודק? מי מחליט? איפה הגבולות? מי אמר שזו הדרך הנכונה? זה שהרודנות היא לא טובה לא הופך אוטומטית את ארה"ב לכליל השלמות.. (ארה"ב כדמות מייצגת של המערב, כי זה לא רק ארה"ב..)