גילוי דעת....

[מילת שלום]

גילוי דעת....

מחוייב המציאות עקב דברים בוטים שנאמרים כאן! ברגע זה אני כועס וצריך להתפנות לטובת טקס-סיום של בני. . אני מתחייב לפרסם אותו בשעות-הערב המאוחרות כשאתפנה!

 

[מילת שלום]

ולעניין עצמו....

ראשית דבר, אינני מתכוון להתחרות ביכולת הרטורית של כמה מ"כוכבי" הפורום! הייתי חזק יותר במקצועות הריאליים. . שמי המלא: שלום מילת (פלוטנו) יליד: 1/1959 לגניצה, פולין. תאריך עליה: 7/60. אמא: ילידת קייב 1933. אבא: יליד פולין 1936. סבא מצד אמא, נהרג/נעלם כחייל בצבא האדום בזמן המלחמה. סבא מצד אבא, נרצח ע"י פולנים בפראות קלץ 1945. השכלת ההורים: הנדסאי בניין וחומרי בניין (שניהם) אחים: אחותי שנולדה בארץ 1966. סבתא מצד אבא נפטרה ב-12/76 ולא ידעה היכן נעלם סבא (בעלה). . הורי וסבתי הספיקו לחיות בפולין אחרי המלחמה 1956/1960. הורי וסבתי לא היו במחנות, אבל: לסבתי היו 12 אחים ואחיות בעלי משפחות. רק סבתי ואח אחד שרדו! זאת משום שהיה לסבתי שכל (כי לא היה לה מה להפסיד) לחצות את הגבול לבריה"מ מיד בימים הראשונים של כניסת הנאצים לפולין, עם שני ילדים קטנים בני 3 ו- 5. כמו רבים אחרים, עשו את הסיבוב דרך סיביר, קזחסטאן, אוזבקיסטאן וכו'. עד היום אין לי פרטים מדוייקים על מה שעבר עליהם, הם "חסכו" זאת מאיתנו! אמי וסבתי (מצד אימי) ברחו מקייב לסיביר ועברו "סיבוב" דומה. אחיה הקטן לא שרד ומת ממחלות ותת-תזונה! ככלל, אימי הרבתה "לקטר" ולספר על המלחמה, דבר שנגמר תמיד בבכי שלה! סבתי מצד אימי נפטרה בפולין 1958 מטיפול לקוי בבריאותה הרופפת ע"י הפולנים! אימי נפטרה ב-1995 מבעיות מצטברות של מערכת הדם והלב! אבי ודודי לא אוהבים לדבר על מה שעברו "שם" גם בבגרותם אחרי המלחמה. . ולעיניין עצמו, הורי מעולם לא דיברו במושגים של אהבה/שנאה בכל הנוגע למה שעברו. הורי מעולם לא דיברו בהכללות ו/או התיחסות טוטאלית בכל נושא, אלא לימדו אותי להתיחס בצורה עינינית ע"פ הצורך וע"פ המצב הנתון. למדתי מהם שהעולם מורכב ולא הכל שחור/לבן (ראה אהבה/שנאה). למשל, אבי שירת בצבא האדום בתחילת שנות ה-50. מי היו האנטישמיים שניטפלו אליו? לא הגויים הגמורים (נוצרים/מוסלמים) אלא המעורבים, אלה שהיו יהודים בחציים! על הפולנים, לא מוכנים לדבר בכלל! הם פשוט מתעבים אותם! אפילו לא מוכנים להסביר למה?! בן-דוד של סבתי, שאיבד את משפחתו בשואה, התחתן עם חסידת-אומות-עולם שהצילה אותו. גרמניה ארית טהורה שכל משפחתה היתה בס.ס.! אותה גרמניה הצילה גם יהודים רבים נוספים. אחד מהם המיר את דתו והיה כומר מפורסם למדי בחיפה והמשיך להיות חברם ובן בית אצלם. כאן למדתי שאהבה/שנאה הם בכלל לא מדד ליחסים בין אנשים! יש רבדים, שאין מדד ואי אפשר להגדיר ולתייג אותם בשום אופן! . כאשר עלינו לארץ ב- 1960, אימי ניסתה ליצור קשר עם דודים ודודות מצד אביה ואמא שעלו לארץ לפני המלחמה. חלקם עירוניים, קיבוצניקים ומושבניקים. כולם מבוססים בארץ (ולא, הכוונה היא לא לביסוס כלכלי). מכולם קיבלה כתף קרה בצורה כזאת או אחרת. כאשר היינו כבר וותיקים, הורי ובעיקר אימי פעלה רבות לעזרת עולים להשתלב, כאלו שהגיעו בשנות השבעים המוקדמות (לא מדובר בקרובי משפחה). . בקיצור, עולם המושגים שלי רחב בהרבה מהגדרות אהבה/שנאה. כאשר אני אומר שיש אנטישמיות, אין הדבר מעיד על שנאה, אלא על כך שאני לא סומך עליהם כדי לא להיות "מופתע". ואין כמו העם הפולני, שחובת ההוכחה עליו שהם "אוהבים" אותי/אותנו היהודים באשר הם ולבקש סליחה ברמת "האיש-הקטן" ולא הפוליטיקאים האינטרסנטים שאני בכלל לא סומך עליהם, ישראלים ופולנים כאחד! . ואולי כהוכחה לכך שחונכתי לסובלנות: אישתי, הודית קוצינית גיסי, יווני בני זוגם של בן/בת-דודי, עירקים . אני לא מעיז לחנך את ילדי בשחור/לבן אהבה/שנאה. . לגבי "הכתף-הקרה", אנחנו מזמן נמנעים מלהתייחס לכך משום שהיו לנו "נקמות קטנות" ואין לנו קשר איתם כיום. . וקוריוז קטן לסיום. בתחילת שנות השמונים הכרתי סטודנטית לרפואה מגרמניה, (מבוגרת ממני בשנתיים) שהגיע לעשות סטאג' בארץ. בחורה חכמה, פיקחית ומוכשרת מהרבה רופאים שיצא לי להכיר. היה לנו קשר רומנטי למשך מספר חודשים עד שהיתה צריכה לחזור לגרמניה (קייל). לקראת סיום הקשר, התחלתי לשאול שאלות, היא שהיתה שמאלנית קיצונית ענתה לי על הכל בתום לב. כאשר התברר לי שאביה ומשפחתה היו בס.ס., הרגשתי מטופש ומרומה למרות שהיא לא אשמה בכך. לא יכולתי יותר ליצור איתה קשר אינטימי! (הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, חרמן מקצועי במלא מובן המילה) היה עוד קשר מכתבים קצר, ותחנונים שאגיע לבקר אותה ואת משפחתה (אנשים נחמדים) לא יכולתי להסביר את עצמי (מה שלא מתאים לי בכלל) וניתקתי קשר למרות ששלחה לי כרטיס-טיסה. כיבדתי אותה, חיבבתי אותה, הערכתי/הערצתי אותה ועד היום אני לא שונא אותה! מה זה אומר? . . לסיכום: לא אהבתי את צורת ההתבטאות החד-משמעית של מקסימוס (סליחה על השיבוש) בקשר לאהבה/שנאה ככלל וכלפי הפולנים בפרט! מגמתי מידי, רדוד מידי ושקוף מידי! לא אהבתי את "עם ישראל חרא"! אולי "ממשלות ישראל לדורותיהם חרא"?! זה נשמע טוב יותר וקרוב יותר למציאות! אני עם ישראל! אני לא חרא!!! . ולסיום: אני לא מתכוון להמשיך לבזבז אנרגיה על הוויכוח העקר הנ"ל! מי שרוצה, שימשיך להזדקק למקסימוס ויהנה מהסיסמאות החוזרות ונשנות. . אני מבטיח לקפוץ לבקר מידי פעם, בעיקר כאורח פסיבי. לפעמים יש כאן דברים נחמדים. . ולמקסימוס: בהצלחה ביוזמות העסקיות שלך. עיני לא צרה בהצלחתך. אתה צריך ללמוד להבדיל בין קודש לחול. אתה צריך ללמוד להבדיל בין תפל ועיקר. אתה צריך לכבד דעתם של אחרים ולא להתבדל יתר על המידה. (אתה לא כל כך מיוחד למרות שאתה בן יחיד). וקבל ביקורת זאת באהבה

 

[maxiusis]

../images/Emo41.gif היגיע זמן שאציג את עצמי -

אכן היגע הזמן להוריד כפפות, ללמד לקח ולהפיק לקחים

תחילה אציג את עצמי- שמי יצחק (איציק) שילדר, ממייסדי קיבוץ מורן, כיום חבר קיבוץ עין-דור. אני יליד קרקוב (1947), בן יחיד להורים ניצולי השואה. הורי היו אנשים משכילים, אשר רכשו את השכלתם בפולין עוד לפני המלחמה. אמי - ילידת קראקוב, הייתה הבת הבכורה במשפחה חרדית, אשר קבלה מאביה היתר ללמוד. בוגרת הגימנסיה העברית בקראקוב (הציונית והחילונית) וסמינר מורות בית יעקוב. החלה ללמד בעיר שדה בשנת 1938. אמי שרדה את גטו קראקוב, ושישה מחנות ריכוז נאציים על אדמת פולין ומחוצה לה, בתוך זה שנה באושוויץ. היא ואחותה הקטנה שרדו. לקראת סיום המלחמה, כאשר הובלו ברכבת משא יחד עם אסירות יהודיות אחרות, הופצצה הרכבת ע"י מטוסי בנות הברית. הקרון בו היו אמי ואחותה, נפגע פגיעה ישירה. אסירות רבות, אשר נשארו עד אותה עת בחיים, נהרגו בהפצצה. אימי נפצעה מרסיס בברך ואחותה נפצעה בראש. הן הצליחו להיחלץ מהרכבת. הרוסים כבר היו בסביבה. פולקובניק (קולונל) רוסי, שדיבר רק רוסית ורק ידע לומר להן- "יה יבריי" אני יהודי, עזר להן כפי יכולתו. בדרך לא דרך הן הצליחו לחזור לקראקוב. אושפזו בבית חולים פולני, ורופא פולני פרופ' לשצ'ק, שהיה ידוע כאנטישמי, ניתח את אמי והציל את רגלה. בזכותו היא יכלה ללכת. אחרי שהחלימה והשתחררה מבית החולים, הלכה אמי לראות את בית הוריה ברחוב הרב מייסלס 9. התגוררו שם כמובן אנשים אחרים, האישה שפתחה לה נתנה לה להיכנס. היא ביקרה את בית הוריה בפעם האחרונה. בצאתה, הנשים התחבקו. היה זה כבר אחרי שהיא ואבי הכירו בבית החולים. אבי - יליד קראקוב, הבן הצעיר במשפחתו, היה בוגר האקדמיה למסחר בקראקוב, שירת כחייל בשירות החובה, ועבד עד פרוץ המלחמה כמנהל חשבונות, בחברת יבוא-יצוא גדולה בקראקוב. היה חייל בצבא הפולני, לקח חלק בקרבות של יחידתו פלוגת חי"ר קרקובאית של גדוד חי"ר מס' 12. אבי סיפר לי שכאשר נפל בשבי הגרמני יחד עם יחידתו, ציוו על כל היהודים לצעוד קדימה, אבי, בלונדיני עם עיניים כחולות צעד קדימה. הגרמני, שפיקד עליהם, ניגש אליו וסטר על פניו באומרו- "חזור לשורה", בחושבו שאבי לא הבין, כאשר החל לחזור החלו חבריו הפולנים לצעוק- "יודה, יודה". הגרמני ניגש אליו, התנצל על סטירת הלחי ואמר בפליאה- "אתה יהודי?!". אבי שרד את גטו קראקוב, שנה במחנה הריכוז פלאשוב, ועם חיסולו היה במחנות עבודת כפייה עד השחרור ע"י הרוסים. סבי מצד אבי, שהה אצל בנו בטרנוב, שם נרצח באכזריות באקציה הגדולה בכיכר העיר בשנת 1942. דודי, האח של אבי, נרצח יחד עם אשתו ושני ילדיו באושוויץ. במקום לעלות לארץ, כפי שרצה, עלה השמיימה, בתימרות עשן הקרמטוריום. כאשר חזר לקראקוב בחליפת הפסים ופנה לביתו, קיבל אותו שוער הבית בקריאה- "מה, אתה עוד חי?". הוא פנה אל בית אחיו הגדול, אשר חי בקראקוב, אחיו הבכור, יליד שנת 1897, נשא לאישה פולנייה, ובשנת 1926 התנצר. את המלחמה עבר בקרקוב, עבד כפרוון. אבי התקבל בבית אחיו ביום רב, ואחיו, אשר לא דיבר עד אז על משפחתו, הציג אותו בפני בניו ואשתו- "זהו אחי הצעיר...". אחרי שבועיים של שיקום אצל אחיו יצא לדרכו. הורי נישאו בקראקוב. את החופה ערך להם רבה האחרון של קראקוב באותה העת, הרב לברטוב. אחרי תקופה קצרה, אבי החל לעבוד כמנהל חשבונות, הם שכרו חדר, והחלו להתארגן מחדש. אחרי שנולדתי קיבלו תוך זמן קצר הפנייה לדירה בה התגוררנו עד לעלייתנו לארץ במרץ 1957. אבי עבד ופרנס את המשפחה. אימי גידלה אותי והיניקה עד גיל 3 . בשנת 1950 הורי הגישו בקשה לעלות לישראל אך קבלו סירוב. אני יכל רק לברך על כך. בפולין של אחרי המלחמה, הורי החלו להשתקם ולחיות. הם למדו לחיות מחדש וליהנות מהחיים. בשנת 1950 השתלבה אימי במערכת החינוך היהודית, אשר התקיימה עד שנת 1953. עם חיסול מערכת החינוך היהודית בפולין, עברה אמי "לעבוד מהבית". היא לימדה אנגלית בשיעורים פרטיים, וביצעה תרגומים מאנגלית לפולנית עבור המכון ההיסטורי היהודי בוורשה - ŻIH . הייתה מחנכת כיתה, בה למדו בני נוער יהודיים ניצולי השואה, ויתומי מלחמה רבים ביניהם. היא לימדה יידיש (הוראת עברית הייתה אסורה) ספרות יידיש והיסטוריה של עם ישראל. כמו כן שיטפה פעולה עם "עליית הנוער", באמצעות צירות ישראל בוורשה. הורי הלכו להצגות התיאטרון היידי של אידה קאמינסקה בכל הופעותיו בקראקוב, להצגות התיאטרון הפולני, בילו עם חברים במועדוני לילה. בחופשות הקיץ, היינו נוסעים לכפר או לעיירות קיט ואבא היה מצטרף. בחורף היינו נוסעים לחופשות בזקופנה. ההורים שלי, אל-עף כל מה שעבר עליהם על אדמת פולין, לא הטיפו לי לשנוא את פולין או את הפולנים. הם ידעו להעביר לי את שמחת החיים, תרבות, מבלי לטעת בי שנאה ומשטמה לפולין. אני גדלתי בצל השואה, בבית שהשואה והאובדן היו חלק ממנו. יחד עם זאת הורי עשו מאמץ לגדל אותי כילד נורמלי עד כמה שאפשר. השתדלו לא להרעיל את נפשי בשנאה לפולין ולפולנים. בבית דיברנו רק פולנית. מה לעשות, הורי לא עזבו את פולין מיד אחרי המלחמה וגם לא אחרי פוגרום קיילצה ביוני 1946. הורי לא נדדו לגרמניה למחנות עקורים. לא עלו לארץ כמעפילים. לא היו במחנות עקורים בקפריסין. לא עלו לארץ בעלייה בלתי לגלית. לא הגיעו לארץ ב- 1948. לא חיו במעברה, באוהלים, בפחונים. לא חיו בארץ בתקופת הצנע. הורי החלו להשתקם ולחיות בפולין של אחרי המלחמה. הם למדו לחיות מחדש וליהנות מהחיים. זה הרקע בו גדלתי, וזה המקור לתפיסת עולמי, השונה כל כך מתפיסת עולמם של אלה, אשר נולדו בארץ להורים ניצולי השואה, אשר עלו לארץ בשנים הראשונות אחרי השואה, בסמוך או מיד אחרי קום המדינה, או בשנים הראשונות לקיומה.

 

[maxiusis]

../images/Emo41.gif עוד על תפיסת עולמי... ../images/Emo222.gif

"אני בהחלט מסכים עם מילת שלום ש"שחובת ההוכחה עליו [על הפולנים] שהם "אוהבים" אותי/אותנו היהודים באשר הם ולבקש סליחה ברמת "האיש-הקטן" ולא הפוליטיקאים." " אין לי צל של ספק שזו הדרך. אלא, שזה אפשרי אך ורק כאשר מתקיימים מפגשים פנים אל פנים בין אנשים, בין ברואים בצלם משלושת העמים, יהודים, פולנים וגרמנים. המדברים ביניהם, מלבנים ביניהם את המחלוקות תוך שאיפה להגיע להבנה. חוויתי זאת בעצמי, כאשר נפגשתי לראשונה בשנת 1983, בקיבוצי, עם מורה גרמני, בני משפחתו, וקבוצה של תלמידים אשר לקחו חלק בביקור בישראל במסגרת חילופי נוער בין שני בתי ספר של ערים תאומות. המפגש האישי והבלתי אמצעי, הביא אותי להכרה שאין כל תחליף למפגש פנים אל פנים עם בני עמים, אשר תהום פעורה ביניהם בעקבות השואה ומשקעי העבר. מאז הייתי שותף למפגשים רבים, אשר רק חיזקו בי את ההכרה, שזו הדרך לניפוץ סטיגמות, גישור על משקעי השואה, וכי רק כך ניתן להגיע להבנה, להכרות הדדית ולפיוס בין הדורות הצעירים. בשנת 1991 נפגשתי עם קבוצה של מורים פולניים על אדמת גרמניה. בשיחה שניהלתי אתם, במסגרת מפגש חופשי, בלטה הכמיהה שלהם להיפגש עם יהודים וישראלים, להיפגש עם נוער מישראל. היה זה לאחר התמוטטות ברה"מ, השתחררות פולין מעול הכיבוש הקומוניסטי-סובייטי, נפילת חומת ברלין, חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ופולין בשנת 1989. חשתי שמתחיל עידן חדש. מסעות פולין של הנוער הקיבוצי, אשר נערכו במתכונת המורחבת, כללו מפגשים עם נוער פולני. בני הנוער מפולין התארחו בארץ, נפגשו ולמדו יחד עם הנוער הישראלי. במפגש הבלתי אמצעי, שאין לו תחליף, יכלו התלמידים להכיר האחד את השני, לשוחח על הנושאים המעיקים, להגיע להבנה כלשהי. בעת הביקור בפולין, בני הנוער מישראל נפגשו עם עמיתיהם הפולנים. אני לא מכיר דרך אחרת. אני מאוד מקווה, ששרת החינוך החדשה תמצא לנכון להעזר בניסיון שנצבר במסעות העבר לפולין, של בני הנוער מהתנועה הקיבוצית. בביקורים שלי בפולין, נפגשתי עם אנשים בני גילים שונים, כולל בני משפחתי הפולנים, אותם איתרתי בשנת 1998 (כתבתי על כך בהרחבה בפורום דור שני). השיחה הבלתי אמצעית בין בני אדם, היא האמצעי היחיד אותו אני מכיר, בכדי לגשר על משקעי העבר, על הכאב והזיכרון אותו אנחנו נושאים מהשואה. הפולנים כמהים למפגש כן ואמיתי עם עמיתיהם הישראלים. שמעתי לא מעט דברי שבח והתפעלות מצד ישראלים שהיו בפולין בביקורים פרטיים או לצורך עסקים, שלא במסגרת טיול קבוצתי מאורגן, על היחס לו זכו. על החוויה של המפגש עם בני שיחם הפולנים. אני לא יודע מה זה "לבקש סליחה ברמת "האיש-הקטן"", מבלי להיפגש עם אותם האנשים, מהם מצפים לבקשת הסליחה. לא ניתן להגיע לשום הבנה וגישור על פני התהום הפעורה בינינו ובין הפולנים, בעקבות השואה ומשקעי העבר, מבלי להיפגש עמם פנים אל פנים. בברכה, איציק - Maxiu

 

[maxiusis]

../images/Emo41.gif שכחתי לציין פרט קטן... ../images/Emo8.gif

בשנת 1991 נפגשתי עם קבוצה של מורים פולניים על אדמת גרמניה. בשיחה שניהלתי אתם, במסגרת מפגש חופשי, בלטה הכמיהה שלהם להיפגש עם יהודים וישראלים, להיפגש עם נוער מישראל. מסיבות טכניות בלבד לא הצלחנו לקיים את המפגש בין בני הנוער הפולנים והישראלים. היה זה ביקור של קבוצת בני נוער מקיבוצי בגרמניה, במסגרת מפגשי נוער ישראלי-גרמני. בני הנוער מהקיבוץ התארחות בבתי משפחות בני גילם הגרמנים. יחד ביקרנו באתרים השונים באזור. ביקור התלמידים הפולנים בגרמניה היה במסגרת חילופי נוער בין שני בתי ספר של ערים תאומות. בעת שהתלמידים הגרמנים התארכו בפולין הם קיימו שיעורים משותפים בארכיון אושוויץ יחד עם התלמידים הפולניים. לי אישית לחלוטין לא מובן מה הפחד שיש בישראל מלקיים שיעורים משותפים עם נוער פולני וגרמני לשם הפקת לקחים לעתיד טוב יותר למין האנושי. אני לא מכיר דרך אחרת לניפוץ סטיגמות ודעות קדומות. זו צריכה להיות שאיפתו של כל איש חינוך המכבד את עצמו להגיע למפגש משולש שכזה ולקיים במסגרתו פעילות חינוכית משותפת.

 

[maxiusis]

../images/Emo41.gif התארחו בפולין כמובן... ../images/Emo8.gif

(...) בני הנוער מהקיבוץ התארחו בבתי משפחות בני גילם הגרמנים. (...) בעת שהתלמידים הגרמנים התארחו בפולין הם קיימו שיעורים משותפים בארכיון אושוויץ יחד עם התלמידים הפולניים.