גילי לוסטיג בראיון מקיף

[אורן אהרוני]

גילי לוסטיג בראיון מקיף

מנהל היחידה לספורט הישגי מסמן בראיון מקיף מאיפה הוא מצפה להצלחה באתונה 2004: "השייט חייב לחזור עם מדליה וקבוצת ענפי הלחימה צריכה להביא אחת" אבי אורנן וניר שועלי 29/7/2004 8:15 כבר שבע שנים שגילי לוסטיג מכהן כראש המטות המשולבים, המצביא העליון של הספורט ההישגי בישראל. היחידה לספורט הישגי, אותה הוא מנהל, היא הזרוע המבצעת של הוועד האולימפי, הדרג המקצועי שאחראי על הכנת הסגל למשחקים. שם מסמנים מטרות, קובעים קריטריונים, מלווים את הספורטאים, מגדירים ציפיות ומחלקים את הכסף. 36 ספורטאים אמורים לייצג את ישראל באתונה, משלחת שנחשבת לאיכותית ביותר שיצאה מכאן אי פעם. לוסטיג מדבר על שמונה-תשעה ספורטאים שמסוגלים, לפחות ביום בו המוזות מתחברות, לנחות בנתב"ג עם מדליה, אבל מבהיר שיותר ריאלי לחכות לשלושה. הוא מבסוט מהסגל הסופי, אבל מאוכזב משניים-שלושה ספורטאים שהיו אמורים להיות שם ולא הגיעו. הוא מודה שמתחת לקצפת, הספורט שלנו עומד על סף תהום, הודף בתקיפות את המתלוננים על הקריטריונים הקשוחים, מסביר שימי "העיקר ההשתתפות" מאחורינו, ומצרף דוגמה אישית עם קריטריונים גם לעצמו: "אם אני אמשיך? בגדול, זה התפקיד הכי גבוה שאפשר להגיע אליו בספורט, אני אוהב את העבודה, אבל המבחן שלי הוא מבחן התוצאה, כך שאחרי אתונה נהיה יותר חכמים". עבדתם ארבע שנים, הסגל סגור, ההכנות כמעט הסתיימו. אתה מרוצה מהרשימה הסופית? "בסך הכל כן. יש לנו שלוש נקודות מאוד משמחות, חלקן יותר חברתיות מספורטיביות. אני חושב שייצוג של 45 אחוז לנשים בסגל האולימפי זה מקור גאווה לחברה שלנו. הרבה מדינות מערביות לא מגיעות למספרים שכאלה. גם השילוב של ספורטאים אתיופים, לראשונה בסגל, מעודד. מקצועית פרופר, יהיה לנו באתונה ייצוג ב-14 ענפים שונים לעומת תשעה בסידני, וזו עליה מאוד משמעותית. בכלל, יש לנו סגל מגוון ועמוק, המשלחת המוכשרת ביותר אי פעם". וממשלחת כזו, כידוע לך, מצפים למדליות. "כן, אם נחזור בלי מדליה זו תהיה אכזבה גדולה". מעבר לפוטנציאל ולימים נתונים, תכלס, מי אמור להביא את המדליות האלה? "יש שני ענפים שהם באנקר למדליה. השייט חייב לחזור עם מדליה, ואם לא, זה יהיה כישלון. זה המקבץ האיכותי ביותר שהיה לענף, כשגל פרידמן עומד בראש הפירמידה. גל היה אלוף עולם, יש לו צרור מדליות מאליפויות אירופה. עשינו קפיצת מדרגה מאוד רצינית מאז סידני. המדליה הכי מוחמצת שלנו בסידני היתה של קדמי ופבריקנט, שסיימו במקום הרביעי, רק שהן לא זכו מעולם במדליה גם לפני האולימפיאדה. היום לגל יש כבר שלוש מדליות באליפויות גדולות. שייט, בניגוד לענפים אחרים, אינו תלוי ביום אחד, זה קרב ארוך, ויותר יציב. מעבר לזה, אפשר להודות שגם התנאים הביתיים ביוון תורמים לנו, בדיוק כמו שבסידני ובאטלנטה התנאים שיחקו לרעתנו". "קבוצה שניה שצריכה להביא מדליה היא זו של ענפי הלחימה. יש לנו ספורטאים ברמה הגבוהה ביותר. אריק זאבי לא נוצח השנה, והוא נמצא בכושר מצוין. הוא חד והוא רוצה להחזיר את המדליה שנגזלה ממנו בסידני. גם גוצ'ה ציציאשווילי יכול לחזור מאתונה עם מדליה. מצד שני, להבדיל מהשייט, כאן יש גם עניין של הגרלה, של ריכוז מאמץ ביום נתון. בכל מקרה, אלה הענפים הבולטים שלנו. מעבר לזה, יש ספורטאים בודדים בענפים שונים שגם הם בעלי פוטנציאל למדליות. אלכס אברבוך למשל. ביום טוב הוא מסוגל לזכות גם בזהב. זה לא אומר בהכרח שזה יקרה, אבל הפעם יש לנו ספורטאים שבהחלט מסוגלים להתמודד על זהב".

 

[אורן אהרוני]

המשך..

"יואב גת היה יכול להגיע לגמר אולימפי" "יום נתון", "יכולים" - זה נדמה או שההערכות זהירות משהו? "חס וחלילה, אין כאן שום הנמכת ציפיות. מה לעשות, אנחנו לא מתחרים בעצמנו וההערכות לשתיים-שלוש מדליות הן חישוב קר לחלוטין. אין מצב כזה שכל מי שיכול לזכות, זוכה. אין סרט כזה. נכון, יש שמונה-תשעה ספורטאים שביום נקוב יכולים לחזור עם מדליה. הכלל בספורט הישגי בונה על 30 אחוז מהצפי, ולכן אם נזכה בשתיים-שלוש מדליות זו תהיה הצלחה עצומה". יש שמות שחסרים לך בסגל הזה, אנשים שהאמנת שיגיעו, שהמרתם עליהם ונכשלו? "לצערי הרב, חלק מהאנשים שהימרתי עליהם לא נמצאים ברשימה הסופית. יואב גת יכול היה להגיע לגמר אולימפי, וקשה להבין את הפרישה שלו. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שספורטאי עושה קריטריון, ועוד בהופעה מאוד יפה באליפות עולם, ומוותר על המקום באולימפיאדה מיוזמתו, ולא מסיבה מקצועית. יש מידה של כעס כלפיו, תחושה שהשקענו בו כל-כך הרבה והוא איכזב. מצד שני, יש לי הרבה הערכה להחלטה שלו, שמוכיחה הרבה אומץ. הוא ויתר על הרבה מאוד כסף, שהיה מגיע לו אם היה ממשיך לשחות. ברגע שהוא לא שלם עם עצמו, אי אפשר להצליח"? "הספורטאי השני שהימרתי עליו בוודאות מוחלטת היה תומר אור. סימנו אותו, בנינו עליו, הוא סייף ברמה מאוד גבוהה, וחבל שלא הצליח לעמוד בקריטריון הבינלאומי. ספורטאי נוסף שחבל לי מאוד שלא יגיע לאתונה הוא שי לבנת. שחיין צעיר ומאוד מוכשר, אבל הוא לא עמד בקריטריון באליפות אירופה". וההיעלמות של המתאבק מיכאל ביילין? "נראה שהוא חיפש את הדרך החוצה זמן רב. ראיתי איך הוא התאבק בלי מוטיבציה באליפות העולם, בצורה לא יפה. האיגוד ביקש שניתן לו צ'אנס, והסכמנו, למרות שהוצאנו אותו מהסגלים. כן, יש כעס עליו. זו כרוניקה של מוות ידוע מראש. הכל היה כתוב על הקיר. הוא התחתן, עבר לגור ברוסיה". כחלק מתופעה של ספורטאים שעלו והם כל הזמן לא כאן? "אני חושב שהתרומה של העולים היא בלתי רגילה, ואני מוקיר ומעריך אותם מעל ומעבר. מצד שני, יש תופעות של שכירי חרב, ואני לא אוהב אותה. הוועד האולימפי קבע תקנה שאי אפשר לייצג באולימפיאדה אם לא ייצגת שנה קודם את ישראל בתחרות גדולה במדי הנבחרת. לפעמים, אנשים שלא עשו קריטריון במדינה אחרת, מנסים לתפוס טרמפ על מדינת ישראל. קיימות תופעות כאלה, לא הכל אפילו מגיעות לתקשורת, יש ספורטאים שאנחנו עוצרים עוד קודם לכן". שינוי כיוון אחרי סיאול לא מעט ספורטאים התלוננו על כך שתנאי הסף הישראליים היו קשים מדי. מה עונים להם? "הקריטריונים פורסמו בדצמבר 2002. זה נר לרגלנו, קודם מסמנים מטרה, ואחר כך יורים את החץ. לכולם היה ברור מה הקריטריונים, ומי שקובע מי נוסע לאולימפיאדה זה לא אנחנו, אלה הספורטאים. מי שעומד בקריטריון, נוסע. לדבר ולהתלונן אחרי שלא מצליחים, זה לא מכובד". אתה מדבר בעיקר על רוכב הסוסים עודד שמעוני ועל מיקי חליקה. "לא אהבתי את ההתנהלות של שמעוני, בהחלט לא. היה לו קריטריון ברור, הוא אפילו לא הגיע לאליפות אירופה. הוא מדורג נמוך מ-150 בעולם. יש לנו עשרות ספורטאים שמגיע להם לנסוע לפניו, וגם הם לא נוסעים. בקריטריון הבינלאומי עמדו לפחות עשרים ספורטאים נוספים. גם חליקה, לצערי, לא עמד בקריטריון בצורה ברורה. הוא קיבל אפילו הזדמנות נוספת לקבוע קריטריון באוניברסיאדה, ולא עמד בה". מפריעה לך הביקורת של הספורטאים? "כן ולא. זה טוב שספורטאים רוצים להופיע באולימפיאדה ונלחמים על האפשרות להשתתף. עם זאת, יש אכזבה, במיוחד ממיקי, אחד הספורטאים שקיבל מהמערכת יותר מרוב הספורטאים. ספורטאי צריך לדעת להתמודד עם כשלונות". הספורטאים שמתלוננים אומרים שאנחנו לא כזו מעצמת על שצריכה להתבייש בשחיין שיסיים מקום 18 באולימפיאדה. אולי באמת הקריטריון קשוח מדי? "הסיבה לקריטריון פשוטה. אחרי אולימפיאדת סיאול החליטה מדינת ישראל לשנות כיוון. הגענו למסקנה שלא מספיק להשתתף במשחקים האולימפיים, והיחידה לספורט הישגי היא גוף שמבצע מדיניות". לתקשורת, לביקורת הציבורית, יש חלק בזהירות הזו? "אנחנו יודעים מה קורה כשחוזרת משלחת שרוב ספורטאיה נכשלו, ושגם התקשורת עושה את החגיגות שלה. גם ככה במדינת ישראל קשה לפרגן. אז אולי יכולים היו להיות עשרים ספורטאים נוספים שעמדו בקריטריון הבינלאומי, אבל בסופו של דבר נפסיד אם לא נדרוש את הסטנדרטים בהם אנחנו מאמינים. אחד הנושאים בהם הספורט הישראלי התבגר, זו היכולת להגיד שנוסעים רק אלה שעמדו בקריטריונים ידועים מראש. בזכות זה התקדמנו בצורה עצומה, והגיעו המדליות הראשונות ואליפויות עולם ראשונות, והישגים בתחרויות הגדולות. במחזור האולימפי האחרון היו לנו שלושה אלופי עולם. אלה כללים שאסור לשנות בגלל אנשים שמנסים להשפיע בדרכים לגיטימיות, וגם לא לגיטימיות". ומה לגבי לבנת. שחיין צעיר שמתקדם ועמד במינימום, רק לא בתחרות המתאימה. במקרה שלו לא היה מקום לגמישות? "אישרנו הישגים יוצאי דופן, כמו במקרה של אניה גוסטומלסקי וקטיה פיסצקי, שהיה עוול להשאיר אותן בבית לאור התוצאות שלהן. ההחלטה הזו מעידה על עוצמה וביטחון, אבל אסור לפרוץ גבולות. נכון להיום אין לנו קריטריונים מיוחדים לצעירים. יכול להיות שצריך לקבוע כאלה בעתיד, ולדעתי צריך להמליץ לקראת 2008 על שליחת ספורטאי צעיר שהיה קרוב למינימום ופספס".

 

[אורן אהרוני]

המשך..

נותנים יותר מבריטניה הפריחה של הצמרת האולימפית שלנו היא סיפור חדש יחסית, בטח העומק והשפע של הספורטאים שמתמודדים ברמות הגבוהות בעולם. השלב הראשון בשינוי התפיסה היה הכרה בחשיבות המיקוד בענפים ספציפיים שעשויים להגיע להישגים. "אם ניתן לכולם את אותו הדבר נגיע לבינוניות", מסביר לוסטיג. "חייבים לבחור משימות, לחפש ענפים שמתאימים לארץ, שהסיכוי להצליח בהם גבוה, ולהשקיע בהם יותר". לוסטיג נכנס לתפקידו ביחידה לספורט הישגי (הפועלת תחת מינהלת בראשות היו"ר יעקב סנדלר) אחרי אולימפיאדת אטלנטה, שלא היתה מההצלחות המסחררות בהיסטוריה הציונית, למרות מדליית הארד של גל פרידמן. בסידני זה נגמר עם מדליה אחת של מיכאל קולגנוב ועוד תשע הופעות בגמר. בארבע השנים האחרונות, למרות פרישתם של איתן אורבך וקופץ המוט קונסטנטין מטוסביץ', מהכוכבים היותר גדולים של סידני, המספרים בצמרת עלו בצורה משמעותית. אחד הגורמים לכך, לפי לוסטיג, היה הקמת סגל הזהב האולימפי, והתנאים שהביא איתו לספורטאי העילוי. "אחת המסקנות אחרי סידני היתה שצריך להקים סגל זהב אקסקלוסיבי, כזה שללא קשר לתנאים, לקיצוצים או הקשיים האחרים, יקבל תנאים מקסימליים במשך ארבע שנים מלאות של הכנה. זה לא בא על חשבון הסגלים שהיו קודם, לא הקשינו על הכניסה לסגלים המקוריים, אבל יצרנו מדרגה חדשה. צריכה להיות היררכיה גם בתוך הסגל. אי אפשר להשוות ספורטאים שמועמדים למדליה כמו קולגנוב, מטוסביץ' או אברבוך למשל, לספורטאים שנמצאים על גבול הכניסה לסגל. בסגל הזהב מקבלים מימון לתוכנית אימונים מלאה ואופטימלית במשך ארבע שנים. הספורטאי מקבל ראש שקט לחלוטין, ואת התנאים הכי טובים שאפשר לבקש. ורואים תוצאות. הגענו להישגים באליפויות אירופה ואליפויות עולם ברמות שלא היו לנו". "אין ספק שהאתלטיקה הישראלית במשבר" אגב, ספורטאי עולה זוכה לתנאים נוחים אפילו יותר. מעבר לתמיכה קבועה של 5,000 שקל מהיחידה לספורט הישגי עבור סגל הזהב, מקבלים העולים הקצבה חודשית של 2,500 שקל ממשרד הקליטה ועוד 1,500 דולר מהסוכנות היהודית. כל זה, כמובן, לא כולל ספונסרים, תמיכת אגודות ופרסים בתחרויות. "רוגל נחום אמר לי פעם שהמדינה נותנת לו יותר ממה שבריטניה נותנת לג'ונתן אדוארדס. הבעיה אצלנו זה שבעולם, ספורט פותח דלתות, ספונסרים מתחברים לספורטאים. אצלנו ספורט לא פותח דלתות ועל זה, על תרבות הספורט, צריך לעבוד. בין היתר, שהספורטאים יפסיקו לפעמים לבכות רק כדי להשיג עוד כמה גרושים. זה יעזור". אז על פניו המצב לא רע בכלל, אפילו טוב. מסביב כבר יכולים לפנטז בקול רם על שירת התקווה בכפר האולימפי, אבל מתחת לסגל הזהב ולספורטאי העלית, הבסיס בשטח הולך ונעלם. "זה נכון. מצב הסגל לאתונה אינו ראי למצב הספורט הישראלי. אני אחראי על השפיץ, התפקיד שלי הוא לתת הרבה למעט, ואני מעדיף לדבר על נושאים שתחת אחריותי, אבל אין ספק שמתחת לשפיץ של הפרמידה המצב קשה, וצריך להיות כנים ולהודות בכך. יש פער אדיר בין מה שמקבלים הספורטאים בצמרת, למה שמקבלים במדרגות. אגודות קורסות, התשתיות האנושיות מרוסקות, וצריך למהר ולעשות פעולות הצלה. למשל, לשדרג את מערך איתור הספורטאים". אחת הדוגמאות לענפים שסובלים מפערים עצומים בין הצמרת לפשוטי העם היא באתלטיקה הקלה. לוסטיג מבין את הבעיות האובייקטיביות, רק שהפתרון, כרגיל, מתחיל בכסף. "אין ספק שהאתלטיקה הישראלית במשבר. זה גלגל, ויש כאן סוג של מערבולת. אתה חייב תקציב כדי להגיע להישגים, רק שחייבים הישגים כדי להגיע לתקציבים. לפעמים מעדיפים להביא מישהו, ספורטאי מוכן, שיוכל להביא הישגים מהר, כדי שיביא איתו תקציבים. אני יכול להבין את השיקולים של האיגוד. הפיתרון צריך להיות בהקצבת כספים ייחודיים למטרות טיפוח ואיתור. כספים שיילכו רק למטרת האלו, ולא ניתן יהיה לנייד למקומות אחרים".