גיל 50 ...
לפני כחודש בדרכי לטפל בעינייני בית הורי ז"ל בלוד ,ראיתי מבעד למונית חבר ילדות הפוסע אל עבר תחנת האוטובוס אל עבר בית החולים "אסף הרופא " .... לחצנו ידיים ...כמה מילים על נגע הרפואה בת ימינו ...והוא מיהר אל קו האוטובוס אמור לקחת אותי בחזרה לתל אביב . בהיותינו ילדים ,מסכן מי מהילדים בני שכונתי שנפל לידיו ,היום הוא בקושי מצליח להחזיק את אותה שקית בה יש בקבוק מים ,כי ידיו רועדות כשל זקן בן 90 .
גדלנו בשכונה די אלימה ,אנשים "נעלמו" בה די בקביעות בימים ההם.
כאשר נישאתי ,העבריינים שחיו בשכונתי כבר לא שרדו בה ,והשכונה תפסה צביון דתי .בעוד שאני עזבתי אותה עברתי להיות יותר חילוני .
בית הורי נראה לי מבודד וגלמוד על 6 ילדיה של אחייניתי שנדבקה מהסביבה והתחרדה .
אחרי עשור שלא ראיתי אנשים יקרים לי פגשתי שרידים מחבריי דאז שחזרו אף הם בתשובה וגיליתי שאם לא הייתי עוזב ,הייתי מגלה כי מרבית חבריי לא שרדו להגיע לגיל 50 ,הבריאות הלקויה ,השנים הקשות מוטטו את כולם .
התחושה הייתה קשה , לעומת אלה שחיים שם בעוני מחפיר ,אני ידעתי לחלץ עצמי בעור שיניי מתוך בועת העוני ההוא .אלה ששרדו ושורדים שם ,חיים במלחמה קיומית שגירדה והציקה לי .תמיד ידעתי לסייע להם והתלבטתי איך היו חייהם אם הייתי נשאר ומה היה עולה בגורלי אז.
בעיניי ,לא הייתי חי את חיי כמו שהם כעת . הייתי שקוע עמוק עד הפדחת.... במיסטיקה הישנה על מנת לשרוד ולהתקיים כנראה מיעוץ.
לפני עשור כשהייתי שם חי חיי לחץ ודחק ,החלו אצלי הבעיות הקטנות של הזיכרון , רופא המליץ לי לקחת Q10 ולציטין .,לקחתי אותם כמדי יום כגורל אכזר .כיום שאני יודע ,כי לא נותרו לי חברי ילדות בחיים ,אני חש כדרקון זקן הממתין ליום ההוא .....
בדרכי חזרה הבייתה וכן אחרי כן ,התחלתי לשאול את עצמי על המקום בו נולדתי ועל איך זה ייצב את האדם שאני ...וגיליתי שחייתי במין מיקרו קוסמוס שבו אנו והחיים טורפים זה את זה.
כי כולנו חיים באותו מצב שבו הכל מסביב לוחץ עלינו ואנחנו לא עושים מין הפסקה לרגע וחושבים לאן החיים לוקחים אותנו . אנחנו חיים כעדר כבשים חסר רועה שינווט אותנו בחיים האלה.
גיליתי שהחיים שחייתי הם אלה שניווטו אותי להגיע לאן שהגעתי והברירה היחידה שלי הייתה לשרוד או למות .
אני לא יודע מתי יצא לי לחזור לראות את בית הוריי ,אך אני מלא פחד לעשות זאת לבדי.
לפני כחודש בדרכי לטפל בעינייני בית הורי ז"ל בלוד ,ראיתי מבעד למונית חבר ילדות הפוסע אל עבר תחנת האוטובוס אל עבר בית החולים "אסף הרופא " .... לחצנו ידיים ...כמה מילים על נגע הרפואה בת ימינו ...והוא מיהר אל קו האוטובוס אמור לקחת אותי בחזרה לתל אביב . בהיותינו ילדים ,מסכן מי מהילדים בני שכונתי שנפל לידיו ,היום הוא בקושי מצליח להחזיק את אותה שקית בה יש בקבוק מים ,כי ידיו רועדות כשל זקן בן 90 .
גדלנו בשכונה די אלימה ,אנשים "נעלמו" בה די בקביעות בימים ההם.
כאשר נישאתי ,העבריינים שחיו בשכונתי כבר לא שרדו בה ,והשכונה תפסה צביון דתי .בעוד שאני עזבתי אותה עברתי להיות יותר חילוני .
בית הורי נראה לי מבודד וגלמוד על 6 ילדיה של אחייניתי שנדבקה מהסביבה והתחרדה .
אחרי עשור שלא ראיתי אנשים יקרים לי פגשתי שרידים מחבריי דאז שחזרו אף הם בתשובה וגיליתי שאם לא הייתי עוזב ,הייתי מגלה כי מרבית חבריי לא שרדו להגיע לגיל 50 ,הבריאות הלקויה ,השנים הקשות מוטטו את כולם .
התחושה הייתה קשה , לעומת אלה שחיים שם בעוני מחפיר ,אני ידעתי לחלץ עצמי בעור שיניי מתוך בועת העוני ההוא .אלה ששרדו ושורדים שם ,חיים במלחמה קיומית שגירדה והציקה לי .תמיד ידעתי לסייע להם והתלבטתי איך היו חייהם אם הייתי נשאר ומה היה עולה בגורלי אז.
בעיניי ,לא הייתי חי את חיי כמו שהם כעת . הייתי שקוע עמוק עד הפדחת.... במיסטיקה הישנה על מנת לשרוד ולהתקיים כנראה מיעוץ.
לפני עשור כשהייתי שם חי חיי לחץ ודחק ,החלו אצלי הבעיות הקטנות של הזיכרון , רופא המליץ לי לקחת Q10 ולציטין .,לקחתי אותם כמדי יום כגורל אכזר .כיום שאני יודע ,כי לא נותרו לי חברי ילדות בחיים ,אני חש כדרקון זקן הממתין ליום ההוא .....
בדרכי חזרה הבייתה וכן אחרי כן ,התחלתי לשאול את עצמי על המקום בו נולדתי ועל איך זה ייצב את האדם שאני ...וגיליתי שחייתי במין מיקרו קוסמוס שבו אנו והחיים טורפים זה את זה.
כי כולנו חיים באותו מצב שבו הכל מסביב לוחץ עלינו ואנחנו לא עושים מין הפסקה לרגע וחושבים לאן החיים לוקחים אותנו . אנחנו חיים כעדר כבשים חסר רועה שינווט אותנו בחיים האלה.
גיליתי שהחיים שחייתי הם אלה שניווטו אותי להגיע לאן שהגעתי והברירה היחידה שלי הייתה לשרוד או למות .
אני לא יודע מתי יצא לי לחזור לראות את בית הוריי ,אך אני מלא פחד לעשות זאת לבדי.
